האובססיה לגוף היפה

בזמנים רחוקים, בימים הראשונים של כתוביות התרגום, נקלעתי לבית אופרה בצרפת, לאופרה "לה טרוויאטה". תרגום לא היה, וכששאלתי על כך את הקהל, שנראה אמון על צפיה באופרות, התשובה לה זכיתי הייתה: "לאופרה באים מוכנים: קוראים אותה בבית ואז באים לראות". את ההצעה הזאת מן הסתם אין טעם להציע לקהל בישראל, שצופה באופרה וקורא את הכתוביות, אבל המלצה אחרת היא לקרוא בתכניה את דבריו של הבמאי אלסנדרו טַאלֶבי, שממקם את עלילת האופרה בעולמות האופנה והאמנות העכשווית: "...אנחנו יכולים להיות בפריז, ניו יורק, מילנו או לונדון של ימינו. בעולם של אופנה זוהרת, של אמנות עכשווית, של שבועות אופנה נוצצים ומסיבות מרהיבות... זה עולם ההפקה שלנו, אנו חוזים באובססיה שלו בגוף היפה, בהחפצה של נשים, בחומריות ובמקביל באובססיה שלו בפחד ממחלה ומזִקנָה".

עלילת האופרה, כזכור, היא עיבוד מוזיקלי למחזה של אלכסנדר דומא "הגברת עם הקמליות", המספר את סיפורה של ויולטה ולרי, הזונה שמתמקמת היטב בלב החברה הגבוהה הצרפתית, כשהיא מוקפת גברים ובהם אציל מבוגר המממן אותה ולצדו גם מאהב. היא מנהלת את חייה תוך שהיא מסתירה מן הסביבה את המחלה המכרסמת בה עד לפגישתה עם אלפרדו ז'רמון. האהבה ביניהם מכתיבה אורח חיים חדש, בבית שמחוץ לעיר. אבל הרוגע הוא זמני. 

הסוף ידוע מראש: ויולטה מתה בזרועות אהובה שנטש אותה ושב להיות לידה ברגעיה האחרונים. גיבור חשוב לא פחות הוא ג'ורג'ו, אביו של אלפרדו שמייצג את המוסר הבורגני הצבוע, כאשר במערכה שניה הוא תובע ממנה לחדול מן הרומן שהיא מנהלת עם בנו, על מנת שלא להכתים את שמה הטוב של משפחתו.   
  

לה טרוויאטה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר

בין סצנות סוערות לרגעים אינטימיים

ההפקה החדשה באופרה הישראלית, שכאמור שואבת את השראתה מעולם בתי האופנה ונשענת על מעצבי התפאורה (מדלן בויד), תלבושות (אניה ונג קראג) ותאורה (מת'יו הסקינס), נפתחת ומסתיימת בקטעי סרט בשחור לבן שבו מוקרנים איברים נשיים עירומים המדגישים את החפצת הנשים. מרכיב בימתי חשוב נוסף שאיתו אנחנו נפגשים כבר בתחילת האופרה, הוא במה קטנה עגולה במרכז הבמה הגדולה.

מן הבמה הקטנה הזאת תצא ויולטה הגיבורה, ואליה היא תשוב. היא מייצגת לא רק את עולמה הצר של הגיבורה אלא גם את המזבח שעליו החברה הצבועה תקריב אותה, וזו המיטה בה תמצא את מותה.

ובאשר למבצעים - המנצח דן אטינגר שהוביל את הביצוע מן הפיט היה מדויק ומרשים, ושלט בניואנסים הדקים של הסולנים ושל המקהלה, לרבות בהנגדה של מקצבים, האצה והאטה. בנוסף למקהלת האופרה, שצבעה את הבמה בנוכחותה בפתיחה ובסצנות הגדולות במערכה השנייה, אטינגר סחף אחריו גם את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, שהצליחה לרגש בסצנות הסוערות כמו גם ברגעים השקטים והאינטימיים.       
  

לה טרוויאטה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
 

זר תודות לוויולטה

ב"לה טרוויאטה" שלושה תפקידים מרכזיים: ויולטה ולרי שגילמה הילה בג'יו, אלפרדו ז'רמון (אורסטה קוזימו), אהובה וג'ורג'ו ז'רמון, אביו של אלפרדו (יונוץ פסקו). פסקו שהצטיין בתפקיד האב, נכנס לעלילה בדואט עם ויולטה במערכה השנייה. דמותו באופרה מורכבת - בכניסה הראשונה הוא בא לתבוע מוויולטה שתפסיק את הרומן עם בנו שעלול להיות כתם על המשפחה; בסוף האופרה הוא מגן על ויולטה מול בנו המאבד שליטה. באיכות קולו מספק פסקו באופן מושלם את העוצמה, הסמכות והנוכחות שמהווה את עמוד השדרה היציב של האופרה. זמר הטנור אורסטה קוזימו, שהצטרף להפקה בימים האחרונים שלפני תחילת ההצגות, נשמע מהוסס בתחילת הערב אך בהמשך התגלה לא רק כאלפרדו אמין, אלא אף מרשים.

לה טרוויאטה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר



באשר להילה בג'יו בתפקיד הראשי, אני שמח להגיש טנא מלא מחמאות. דמותה של ויולטה היא אחת המורכבות שיצר ורדי. האריות הגדולות שלה הן מן היפות והמורכבות שיצאו מתחת ידיו, אך הן גם תובעניות, דורשות חילופי מצבי רוח, שינויי עוצמות ומעברים בין סוגים שונים של תת-אריות, אריות גדולות וכמובן הדואטים. מרגע הכמיהה לאהבה, דרך ההתאהבות, הדיאלוג עם אביו של אלפרדו ועד לסצנה האחרונה - בכולן עמדה בג'יו בהצלחה מסחררת. בסופו של הערב חשתי שאת עיקר התודות אשמח להגיש לה.

לצדה בלטו על הבמה גם נח בריגר בתפקיד הברון דיפול, המשענת הכלכלית היציבה של ויולטה שהפגין סמכותיות דרמטית, עודד רייך בתפקיד המרקיז ד'אוביניי שהיה נמרץ ובולט, וטל ברגמן כאנינה, המשרתת של ויולטה, המשכנעת במינון נכון של איפוק דרמטי.

לה טרוויאטה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר



מי שראוי למחמאות שאינן קשורות רק להפקה זו הוא הזמר ולדימיר בראון, שזהו המופע האחרון באופרה הישראלית בו הוא משתתף. בראון, ששר באופרה הישראלית יותר מ-30 שנה, מאז עלייתו לישראל, קיבל אתמול בתום הערב פרחים ומחמאות מוצדקות מדן אטינגר. לאורך השנים, בתפקידיו השונים והרבים, היה תמיד אי של יציבות, אחד העמודים היציבים הקבועים של האופרה הישראלית, אמן שתמיד אפשר לסמוך עליו, צוק איתן מוזיקלי.

יצאנו  הביתה עם תחושה ברורה של "עצב מאושר". לצירוף המילים הבלתי אפשרי הזה אחראים בעיקר שני הישראלים - הילה בג'יו, שכאמור ראויה לכל מחמאה, ודן אטינגר שאת שבחיו כבר מניתי. שכחתי מישהו? כן, את ג'וזפה ורדי, שסיפק לנו את אחת היצירות היפות שנכתבו אי פעם ומן הסתם תישאר כזו לעד.

 
ולדימיר בראון ודן אטינגר,צילום: דינה נאור

לרכישת כרטיסים