מחול - מצאה את הקול שלה

בהצגת הילדים החדשה בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער, "בעקבות הקול שלי" שכתבה וביימה אסנת וישינסקי מספר ביכורים שובה לב פרי עטה, היא משלבת אהבות ומביאה לידי ביטוי את שלל כישוריה. ריאיון

נתיב חדש ומסעיר

"כשאתה קופץ למים, אתה לא שומע את הפחדים מדברים", אומרת הצפרדע לדני, גיבור ההצגה המוזיקלית שכתבה, הלחינה וביימה אסנת וישינסקי עם הדרמטורגית הדס קלדרון, ומציגה כעת בתיאטרון ארצי. דני, גיבור ההצגה, "בעקבות הקול שלי", עיבוד לתיאטרון של ספר ביכורים מחורז ושובה לב שכתבה וישינסקי בשיתוף עם ד"ר פנינית רוסו-נצר, הוא ילד נבון ורב דמיון. אך בכל פעם שדני מבקש לומר משהו בכיתה, הוא קופא, לבו דופק בחוזקה, הלחיים מאדימות, הפה יבש וקולו פשוט נעלם.

דני יוצא למסע דמיוני במהלכו הוא פוגש דמויות שונות המלמדות אותו כיצד להתגבר על הפחד, לנשום עמוק, להתחבר לנקודות האור שבתוכו ולמצוא מחדש את הקול שאבד. תוכי זקן מציע שיְתַרגל דיבור ולא יוותר לעצמו. נחש בשם דוקטור סללום, רופא מומחה לבעיות אף-אוזן-גרון, מלמד אותו לנשום כהלכה כדי להרגיע את הגוף. צפרדע ירקרקת מלמדת אותו פשוט לקפוץ למים מבלי לתת לפחדים לבלבל אותו. חמנייה היפית מלמדת אותו לחייך מבפנים והצל שלו, ובכן, הוא מלמד אותו להתבונן פנימה ולגלות את כל המעלות הטובות שבו. בתום המסע, איכשהו, משהו משתחרר ודני מוצא את קולו.

גם וישינסקי, כך נראה, מצאה מחדש את קולה. זה נשמע אולי מוזר, אחרי הכל, מדובר בזמרת וקומיקאית מנוסה, שהבמה לה בית ובכל זאת, נראה שבפתחו של העשור השישי לחייה, בסקרנות, במרץ אין קץ ובתיאבון בריא לחיים, היא משלבת את שלל כישוריה ואהבותיה וקופצת למים בנתיב חדש ומסעיר.

איור ועיצוב כרזה: שירלי ויסמן

לחרוג מגבולות העצמי

קשה לומר איפה כל זה התחיל. מה הוביל למה – כל חוטי חייה משתרגים זה בזה. מה שבטוח, איכשהו הכל סובב סביב השבר הגדול – אבדן בנה, ליאור - והבחירה בחיים. לפני כשלוש שנים, בגיל 57, בעיצומה של מגפת הקורונה, השלימה תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב אחרי שפרשה מלימודים עשרות שנים קודם לכן לטובת הבמה, הילדים, המשפחה.

במהלך הלימודים הוזמנה להציג קטעים ממופע-הרצאה על חייה, חוויותיה, התמודדויות שהחיים זימנו, חלומות והגשמה עצמית, בכנס בנושא לוגותרפיה, תיאוריה המבוססת על תורתו של ויקטור פרנקל, מחבר הספר "אדם מחפש משמעות" ובמרכזה מציאת משמעות דרך פשר. "פרנקל עבר שואה וחיפש משהו להיאחז בו מעבר לעצמו. גם אני, שחוויתי משבר מאוד גדול כשליאור נהרג, הייתי זקוקה לחרוג מגבולות עצמי כדי לחיות. הבנתי שמי שיש לו "למה" יוכל לשאת כמעט כל "איך". אצל פרנקל אלו היו הכתבים שלו, שאבדו במחנות והוא צריך היה לשחזר אותם. זו הייתה סיבת הקיום שלו – להעביר את הידע הלאה. ה"למה" שלי היו לירון ודנה, בנותיי. אני באה אמנם מאמנות, אבל בשנים האחרונות עוסקת גם בקואצ'ינג וליווי תהליכי יצירה ובכנס הזה שהיה הרגשתי שהעולמות מתחברים", היא מספרת.

אסנת וישינסקי, צילום: מרינה מושקוביץ

אחרי הכנס החליטה להירשם ללימודי לוגותרפיה באוניברסיטת תל אביב, שם נוצר חיבור מיידי עם ד"ר רוסו-נצר, ראש תכנית ההכשרה בתחום ומי שבין שלל תפקידיה עומדת גם בראש מכון "מצפן" למחקר, פיתוח ויישום משמעות בחיים. את הספר, "בעקבות הקול שלי", שליבתו היא התובנה שפחד משתק עלול לעכב ולעתים למנוע הגשמה עצמית, כתבו השתיים בעיצומה של מגיפת הקורונה והוציאו לאור במימון המונים. לטובת הפרויקט ייסדה וישינסקי הוצאת ספרים קטנה בשם "חמניה" שמכרה את הספר עוד בשלבי טרום לידתו וכך מומנה הפקתו. "זו פעם ראשונה שאני כותבת לילדים ולצורך כך פניתי ליהודה אטלס שכיוון ודייק אותי. זה היה מפגש מעשיר מאוד וחוויה לימודית אדירה", אומרת וישינסקי, שגייסה לטובת הפרויקט גם את המאיירת שירלי ויסמן, שתרמה לספר איורים צבעוניים ומלאי חיות.

בעקבות הקול שלי, צילום: רדי רובינשטיין

"הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההצגה"

גם לסמי לוי, מייסדו ומנהלו של תיאטרון ארצי, הגיעה וישינסקי עוד לפני שהספר נדפס. נושא הספר, שטרם טופל בתיאטרון לילדים, עורר את סקרנותו. לוי דחף את וישינסקי לעבד את הסיפור למחזה וכך, ביחד עם הדס קלדרון, שחקנית, דרמטורגית והמנהלת האמנותית של התיאטרון, נולדה ההצגה שנכנסה ממש לאחרונה לסל תרבות, מעין חותמת איכות בשדה היצירה לילדים בארץ.

"הדס הייתה מורה מצוינת שהעירה הערות חכמות ונתנה עצות מעולות שאימצתי בשתי ידיים. אני אוהבת ללמוד וכשאתה בא ללמוד מהטובים ביותר, אתה משאיר את האגו בצד", היא אומרת ומדגישה: "כל כך נהניתי מהתהליך, שהיה מאוד אינטנסיבי וחדש לי, זו הייתה הרפתקה".

בהצגה, מונודרמה מוזיקלית לשחקן ובובות, שבעה שירים שכתבה ואת חלקם הלחינה. "אני כותבת ומלחינה שנים ארוכות והיה לי ברור שזו תהיה הצגה מוזיקלית ושהדמויות שדני פוגש ייצרו אינטראקציה עם הילדים. רציתי שהם יחוו את מה שדני עובר. אם הצפרדע אומרת לדני לקפוץ למים, גם הילדים יקפצו. אם החמנייה אומרת לדני להשתחרר, היא תלמד את הילדים מדיטציה. הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההצגה".

בעקבות הקול שלי, צילום: רדי רובינשטיין

"זינקתי בקלות למעמד של כוכבת"

אם לחזור רגע להתחלה, איפה הסיפור הזה של ילד שמחפש את קולו פוגש אותך?

"את שואלת למה כתבתי את הספר? אני מגלה את זה תוך כדי הליכה. ברור שחשוב לי מאוד להשמיע את קולי. זה משהו שאני זקוקה לו ברמה האישית וברמת ההכרה הרחבה יותר. זו מי שאני. לקח לי המון שנים למצוא את הקול האותנטי שלי, להכיר את עצמי טוב יותר, להיות במקום פחות מְרַצֶה ויותר מודע לרצונות ולצרכים שלי. אני לא מושלמת, אבל אני אוהבת ומקבלת את עצמי היום באיזה סוג של פיוס וחמלה שלא היו קודם.

"זה נשמע פרדוקסלי כשמדובר במישהי כמוני ששנים על הבמה, אבל לקח לי זמן לגדל את המקום הזה של תחושת ביטחון וערך עצמי. היו חסרות לי המון מילים שקשורות לערך עצמי כילדה. כלומר הייתי מרדנית ורודפת צדק ותמיד אמרתי מה שאני חושבת, אבל הייתי בתרדמת מבחינת מודעות עצמית.

"במשך השנים בתהליך התפתחותי מתמשך, למדתי לערער על הקיים. מצד אחד אפשר לומר שפונקתי כי זינקתי די בקלות למעמד של כוכבת עם הופעות שבועיות בטלוויזיה בתקופה של ערוץ טלוויזיה יחיד, כלומר מאה אחוז רייטינג. מצד שני עברתי שני גירושים לא פשוטים ואיבדתי ילד שזה שכול הכי קשה שיכול להיות.

"השברים האלה, הסדקים, הם המקומות מהם צמחתי. חוסר היציבות בחיים, אבדן הרוטינה, הובילו אותי למקומות חדשים, לעשייה אחרת, למחשבות אחרות, לרצון להיפתח ולהתפתח. היום אני יודעת שאני לא רוצה להתמקד. אני רוצה גם וגם וגם. אני בת 60 ומרגישה שרק התחלתי. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ומטרות לכבוש. אני רוצה להיות טובה ותורמת יותר לחברה, לכתוב עוד ספרי ילדים, לביים עוד הצגות ובתוך כל זה יש את העוגן שלי – המשפחה".

https://www.youtube.com/watch?v=j6bPidxQpA4

"הנכד פתח לי את הצ'קרה"

העוגן המשפחתי הוא גם קטליזטור ליצירה

"המשפחה מייצבת ומעצבת ומחזקת אותי. בסוף המשפחה היא התמצית ואני מרגישה את זה נורא חזק מהרגע שנהייתי סבתא. אני ממש אוהבת להיות סבתא. אדם, הנכד שלי, שינה את חיי. אני משוגעת עליו, מחכה למפגשים איתו ונהנית להתבונן בו. התבוננות זה מה שחסר לנו בתהליך האמהות. לראות את ההתפתחות והצמיחה של חיים שנוצרים בעיניים מפוכחות שיש להן פניות, זו מתנה אדירה.

"הילד הזה פותח לי את הלב ולהיות מסוגלת לאהוב ככה בלי לפחד, נותן משמעות אדירה לחיים. אני אדם אחר איתו. להיות איתו גורם לי אושר ושמחה שקשה לי לתאר במילים. יכול להיות שהוא זה שפתח לי את הצ'קרה של לדבר מתוך עיניים של ילד".

ייסדת הוצאת ספרים מה שאומר שאת מתכננת המשך. מה יש בה בכתיבה לילדים שמושך אותך?

"את יכולה לסיים אותה תמיד בהפי אנד בלי שזה ייראה קיטש או מוזר. נעים לי לגעת בתמימות הזו, לחזור למקום הזה שבו העולם קצת פחות מאיים".

בעקבות הקול שלי, צילום: רדי רובינשטיין