"נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" (ישראל 2020) **** וחצי
דרמה. סרטם של יוסי עטיה ודוד אופק. רונן מטלון (יוסי עטיה), בחור ירושלמי, רואה יום אחד מדריכת תיירים במרכז העיר המספרת להם על ההיסטוריה המפוארת שלה. בעקבות זאת הוא מחליט להציע מסלול משלו לתיירים, לאורך רחוב יפו בו הוא גר, המחזיק בשיא של הכי הרבה פיגועי טרור בעולם שהוא ספג. הוא לא גובה תשלום עבור הסיורים שלו, בו הוא מראה למשתתפים בהם נקודות בהן בוצעו פיגועים, והיו לא מעט, מתברר. הוא מנסה לטפל באביו המבוגר הגר לידו, ובמקביל גם להתנתק מאחיזתו המכבידה עליו. ויש לו חבר קרוב אחד, סימון (איתמר רוז), שלוטש עין למיזם של רונן ורוצה למסחר אותו. לאחד מסיוריו מגיעה אסיה (ליהי קורנובסקי), צעירה הלומדת אדריכלות בברצלונה. בין השניים נרקם קשר מורכב. 83 דקות. נולדתי בירושלים ואני עדיין חי


באדיבות ספירו סרטים ובתי קולנוע לב, צילום: שי גולדמן

הדמות של רונן מטלון, גיבור הסרט, מביאה לידי ביטוי את דופק החיים, התזזיתי והלא תקני לעיתים רבות, בעיר ירושלים למודת פיגועי הטרור. הוא בחור פשוט ומחוספס, לא בדיוק המודל של מדריך התיירים הכריזמטי והרהוט. אפילו האנגלית שלו בסיסית למדי והוא מדבר במבטא "ישראלי" מביך. אבל הוא שופע כנות ורצון להציג, ממקום קצת נאיבי וחסר מודעות לרגישויות - מקומות בהם נרשמו אירועים רצחניים טראומטיים. ולכן הסיור, שרונן מכנה אותו "תגלית, אבל בהפוכה", מיועד לתיירים מחו"ל, שלא מודעים לרגישויות המקומיות. רונן הוא בחור ביישן ומופנם, אפילו פלגמט במערכת היחסים שלו עם אביו, ובהמשך גם עם אסיה המקסימה. ברור שמשהו מעיק עליו בחיים האישיים, אבל כשהוא יוצא ל"טיולי הטרור" שלו הוא פרקטי, ענייני ואפילו אטרקטיבי ברמה מסוימת. התיירים מתרשמים ממנו אף, ואולי דווקא בגלל, שהדיבור שלו איתם ישיר ונאיבי. נראה כאילו הוא זקוק לסיורים האלה לא פחות מהם, מה גם שהוא לא גובה עליהם תשלום. הוא מנסה לשחרר מתוכו משהו פוסט טראומטי מודחק, ורק כשנכנסת לחייו אסיה (ליהי קורנובסקי מצוינת), נראה כי הוא יכול לפתוח בתהליך של חזרה מ"עולם המתים" לזה של החיים. העובדה שיוסי עטיה, שביים את הסרט בעזרת דוד אופק, גם משחק את הדמות הראשית של רונן מטלון, מוסיפה לסרט נופך אישי אותנטי. "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" זוהי עבודת קולנוע צנועה ומרגשת, שיש בה אלמנטים מקאבריים, של עיסוק במורבידיות ובמוות טראומטי ולא טבעי כפועל יוצא של פיגוע טרור, אלמנטים רגישים מאוד אצלנו. אנקדוטות מסוימות בסרט הופכות אותו קצת גם לקומדיה שחורה, מה גם שבאמצעות דמותו של סיימון גם מתעוררת הסוגייה, האם בכלל ניתן להעלות על הדעת, מבחינה לגיטימית, מוסרית ובכלל, לעשות "מסחרה" מפיגועי טרור? נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

https://www.youtube.com/watch?v=gv_2-uFp7KI

דלישס, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

עוד בטרם היו המסעדות, המטבח, השפים וכל צוות הטבחים היו שכירים של בני מעמד האצולה, בעלי האחוזות הגדולות בצרפת. צוות ההאכלה דאג לכל צרכיהם, וגם לכל גחמותיהם, של המרקיז, המרקיזה ובני חסותם. פייר מנסרון, שף אנין טעם המודע לכישוריו, מועסק באחוזתו של מרקיז מפונק, שברגע של אובדן כושר שיקול הדעת שילח אותו לדרכו. השף כבר מתרגל לחיים פשוטים בהם אינו צריך לבשל ולהתחנף לאדוניו באמצעות מאכליו, אבל אז נופלת עליו לואיז. היא אישה מסתורית שעברה ומעמדה החברתי אינם ידועים. היא מבקשת להיות עוזרת השפית, מציידת אותו בכל כספה, ולבסוף הוא נעתר לה ובעצם גם לעצמו. הוא לומד לדעת שהתשוקה המקננת בו לבשל מושרשת כבר עמוק ולא מתכוונת לחלוף. החזרה למטבח יוצרת סטנדרטים חדשים, בין פייר ולואיז ניצתת גם אש הרומנטיקה ואת המסע בחזרה לפסגה הם יעשו יחדיו. בדיוק כמו אוסף המאכלים (ואסור לשכוח, אנחנו במאה ה-18) הסרט אנין, מדויק, מקפיד על בניית העולם הקולינרי של המאה ה-19, ושאר שחזורי התקופה, ומשרטט תמונת מצב מוקפדת ומדויקת של התקופה, כולל מרכיבי המאכלים והתפריטים שהוצעו אז למעמד האצולה, עד שהפכו לנחלת הכלל. עבודת כל קאסט השחקנים טובה ופונקציונלית, והסרט גם משופע בצילומי טבע מרהיבים ומצולם וערוך באופן נהדר. "דלישס" מצויד לא בתסריט אלא בתפריט ומספק ארוחה קולנועית מעוררת תיאבון ומזינה. דלישס

https://www.youtube.com/watch?v=HK0KNY4m2hs

ברפרטואר של הבמאי הקנדי בן ה-79 דייוויד קרוננברג תמצאו כמה סרטי מתח-אימה בדיוניים, בעלי אלמנטים על-טבעיים. כאלה היו "שלטון המוח" (1981), "וידאודרום" (1983), "הזבוב" (1986), "קראש" (1996) ו"אקזיסטנז" (1999). חוויות קולנוע טורדות שלווה המציגות עולם ביזארי ואנשים בעלי מוטציות שונות. נדמה שב"פשעי העתיד" הוא הולך הכי רחוק עם הנטייה הזו שלו. זה סיפור על דמויות השואבות סיפוק והנאה מהוצאת איברים עם גידולים מגופם. בהמשך אנחנו למדים שבעולם ההולך ומתערער בו מתרחש הסרט האבולוציה האנושית נדבקה בנגעים ועיוותים גופניים. אנשים הפסיקו לחוש כאב ועדיין הוא אטרקטיבי עבורם. במקום לעשות סקס הם פוגעים בעצמם או באחרים, ועוד מפיקים מכך הנאה. סול וקפריס הם אומני מיצג שמבצעים פרוצידורות רפואיות מול קהל. היא אמונה על הניתוחים הכירורגיים, הוא מספק מתוך גופו עוד ועוד גידולים ואיברי גוף חריגים המוצגים ומתועדים כמוצגים נדירים. הוא שוכב על מיטת מנתחים והזרועות הרובוטיות שקפריס מפעילה נכנסות לו לתוך הקרביים ומוציאות משם "תגליות". מבחינתם, ניתוח זה הסקס החדש והם מתמכרים לעיסוקם זה כמו נרקומנים. יתכן שמדובר בביקורת ארסית של קרוננברג על עולם האמנות העכשווי והמיצגים המשונים לעיתים שהוא מציע. וגם יתכן שמוחו הקודח הגה שוב רעיון יוצא דופן כדי לזעזע חברה שבעה, מלאה מעצמה. קצב הסרט איטי ומונוטוני, והנפשות הפועלות בו נעות כרובוטים והוא מציג עולם דקדנטי כאוטי מנומק, לשיטתו של קרוננברג, וכמיטב המסורת שלו גם מאוד מגובש ויזואלית. ויגו מורטנסן המצוין כבר שיתף פעולה עם הבמאי ב"היסטוריה של אלימות" (2005)  וב"סימנים של כבוד" (2007) וגם כאן הוא מטיל את כל משקלו הסגולי על התפקיד המאתגר, כשסיידו וסטיוארט - על תקן פקידה במשרד לרישום איברים - הן הקטליזטוריות המניעות אותו. ויש לנו כאן כאמור גם את ליהי קורנובסקי שלנו ("הפורצת", "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי"), בתפקיד קטן אמנם, אבל נראה כי בפאזה הנוכחית המבטיחה בקריירה שלה היא בדרך לצבור עוד ועוד קרדיטים בינלאומיים. "פשעי העתיד" הוא סרט ארוך (כמעט שעתיים וחצי) ומטלטל שבהחלט לא מתאים לכל אחד. גם בהקשר לבית היוצר ממנו הוא מגיע, מדובר כאן ב"קרוננברג למתקדמים". למי שלא מכיר את עבודותיו הקודמות של הבמאי, כדאי לשקול אם להיחשף לחוויה הזו. פשעי העתיד  

פשעי העתיד, קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב

"נאמנות" (צרפת-בלגיה-אלג'יר) ***
דרמה-מתח. סרטו של הלייה קיסטרן, המבוסס על מקרה אמיתי. השנה היא 1956, הצרפתים שולטים באלג'יריה, אלא שבמקום מתחוללת תסיסה שתוביל לקרב על עצמאותה של המדינה הצפון אפריקאית. אלג'יריה היא אחת מהקולוניות של צרפת, המענישה בהתזת הראש בגיליוטינה את מתנגדיה מקרב אנשי המחתרת האלג'יראית המורדים בשלטון הצרפתי. בין פרננד (ונסן לקוסט) המקומי והלנה (ויקי קריפס) הצרפתייה נרקם רומן ויחסיהם הולכים ומתהדקים עד כדי אהבה מטורפת. באחד הימים נעצר פרננד במפעלו ומואשם בכך שהטמין פצצה שאמורה הייתה לגרום למותם של אנשים ולנזק ברכוש של חברת הגז, בה עבד. אלא שהפצצה לא התפוצצה. אשתו הלנה נחשבה כמי שנשואה לבוגד, אבל היא סירבה לנטוש אותו ולהפקירו לגורלו. פרננד הוחזק בבית כלא ועונה, אבל האמין שבית המשפט יזכה אותו, שכן פעולתו לא גרמה לנזק. ההיסטוריה שינתה באופן בלתי הפיך את מהלך חייהם וגורלם של השניים. 100 דקות.

נאמנות, תמונה באדיבות קולנוע חדש

יש משהו אקזוטי בתקופה הזו של שנות ה-50 בצפון אפריקה, בקולוניה הצרפתית שבלב המדינה המוסלמית. האקספוזיציה של הסרט, האופן בו הכירו הלנה ופרננד ובנו את חייהם, על רקע פעילותה של המחתרת המוסלמית כנגד הצרפתים – משורטטת על ידי הבמאי בצורה אטרקטיבית ומזמינה. אבל ככל שהעלילה מתפתחת, דווקא כשאנחנו למדים על פעילותו של פרננד במחתרת האלג'יראית, התחושה היא של התפתחות איטית ומינורית שגורמת לאיבוד עניין. מנגד, לא מעט סצנות ומעמדים דרמטיים מגיעים משומקום, בלי שום הכנה אליהם, מה שיוצר את הרושם שיש כאן חורים עמוקים בתסריט. על הרבה אירועים בסיפור אנחנו לומדים בדיעבד, במקום שהבמאי יוביל את העלילה יחד איתנו, יצור אצלנו מתח ויפתיע אותנו. זה לא קורה וככל שהסרט מתקרב לקראת שיאו, קשה כבר להבין ולשחזר מהלכים לאחור, שלא לדבר על להזדהות עם הגיבור. התחושה היא שלמרות הסיפור הדרמטי, הסרט מפוספס. נאמנות     

https://www.youtube.com/watch?v=JuZREsxKbL8

טרף, תמונה באדיבות Tulip entertainment

https://www.youtube.com/watch?v=qwZR4tfmLSk



"עולם אחר" (צרפת 2021)