ההצגה לילדים של תיאטרון דימונה היא חוויה תיאטרלית פנטסטית, חכמה, נוגעת ללב ומלאת קסם
להדהד את סוד הקסם
זו לא הטכנולוגיה, אלא היצירתיות והאינטימיות המחברת, שהופכת את העיבוד הבימתי של "הנסיך הקטן" בתיאטרון דימונה, ליצירה נוגעת ללב, חכמה ומלאת קסם שכמו כל אמנות טובה, פותחת פתח לשיח פילוסופי מעשיר, מכה ברוך שורשים שקופים, מחלחלת פנימה.
לאורך השנים האחרונות היו לא מעט עיבודים בימתיים לסיפור הקלאסי של אנטואן דה סנט אכזופרי, אך צריך לומר בכנות, לא פשוט לרקוח הצגה קוהרנטית, בהירה, מובנת ונגישה לילדים, מיצירה ספרותית לפרקים מופשטת, המזגזגת בין מחשבות פילוסופיות, הגיגים קיומיים, שאלות על אהבה ורגשות ומציעה התבוננות רב-שכבתית על המין האנושי.
את המשימה המורכבת של עיבוד יצירת המופת הזו – ספרות ילדים או לא אפשר להתווכח על כך – לקחו על עצמם וצלחו בגאון, אורי וידיסלבסקי ונעמה שפירא.
השניים, המובילים ביד רמה את תיאטרון דימונה, פאואר-קאפל במובן המילולי שמשמעו כוח זוגי מעצים, הצליחו ללכוד ולהדהד את הסוד והקסם, את רבדיה של היצירה הספרותית ובמובנים רבים את שפתה, בזכות עין ילדית פנימית פעורה וסקרנית, המובילה את המהלכים ושומרת את הלך המחשבה רענן כשושנה חמת מזג, לא יציבה וסוערת.
הנסיך הקטן, תיאטרון דימונה, צילום: ארז בקר
מעיין של כושר המצאה
הספר, "הנסיך הקטן", הוא יצירה סמי-אוטוביוגרפית פרי עטו של משורר, סופר, עיתונאי וטייס צרפתי שהרבה לכתוב על חוויות הטייס שלו. על פי כתביו, דמותו של הנסיך הקטן, אותו ילדון זהוב תלתלים שהפך מהר מאד לאייקון תרבותי, נולדה מתוך הזיות חום שעטפו אותו בעת שנאלץ לבצע נחיתת חירום במדבר סהרה ובמשך שלושה ימים צעד ברגל בתנאים קשים של חום ויובש.
כמו במציאות (האירוע הותיר עקבות עמוקים בנפש המחבר שלימים מצא את מותו בהתרסקות מטוס קרב במים הטריטוריאליים של צרפת), כך גם בספר נסֹב הסיפור סביב נקודת המפגש מְשַנת החיים בין טייס אבוד בלב מדבר קודח לבין ילד מסתורי, נסיך קטן ממקום ומזמן אחר, המאוהב בשושנה קפריזית ונלחם בשורשיהם העיקשים של עצי הבאובב המאיימים להשתלט על כוכבו הזעיר ולבקע אותו.
"מכל הסיפורים בעולם, למה בחרתם דווקא את הסיפור הזה?", שאל בני בן השמונה את וידיסלבסקי באכסדרת התיאטרון בתום ההצגה. "אנחנו גרים במדבר", ענה יוצר ההצגה. לא יודעת מה לקח לו בני מתשובתו של וידיסלבסקי, אבל אין ספק שמשהו במקצב הפנימי, בשקט המערסל-מערפל, באינסופיות, בנחישות ובעוצמה של המדבר, דבק גם ביצירה עצמה. אין ספק שאותם תדרים שקטים, כמעט סמויים מעין, שמהדהדים בעבודת הבמה, מהדהדים פנימה גם בנפש הצופה.
"סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן בחובו מקור מים חיים", אומר הנסיך הקטן לטייס וזהו בדיוק העניין, היצירה הזו, שמקורה במדבר, היא מעיין שופע של כושר המצאה, סקרנות, דמיון חופשי מכבלים ובאופן מפתיע גם אופטימיות.
הנסיך הקטן, תיאטרון דימונה, צילום: ארז בקר
שחקנים מלאי כישרון
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ובהפקה הזו ניכר הדבר במיוחד: אלו האביזרים הנפלאים ממטוס הצעצוע שנישא על חכה, מאיר את החושך ומתרסק בין הדיונות המצוירות על הבמה ועד לאווזי הבר הנושאים את הנסיך מכוכב לכוכב בדרך לכדור הארץ, מהנחש הכחול המתפתל לו בחול ועד כוכבי הלכת, כדורים עגלגלים המפוזרים על הבמה ושיחי הוורדים המהודרים.
זו עבודת הוידיאו היפהפייה והכה חכמה שמלבישה את הבמה, לכאורה בלי מאמץ, זורקת את המחשבה לאלפי כיוונים, נותנת לדמיון כנף (בתכניה נכתב הקרדיט הלא מספק: סטודיו נדרימה). זו המוזיקה המקורית שכתב וידיסלבסקי המחוללת ומניעה מהלכים, פורטת על מיתר פנימי, מכתיבה קצב וצובעת את העולם שעל הבמה בגוונים משתנים.
זהו אנסמבל השחקנים - חבורה מוכשרת של אוהבי במה עם זיק בעיניים, חדוות יצירה ובערה פנימית שקשה להישאר אדישים כלפיה: דניאל זעפרני, פנטומימאי מחונן שעבד במשך שנים עם קבוצת אורתו-דה, הוא איש חול שעולה מהדיונות כדי לחבר בהצגה פיסות סיפור. הוא משחק שלל דמויות נוספות בהן יושבי הכוכבים – איש העסקים, מדליק הפנסים, הגיאוגרף, מלך גרמי השמיים – השועל והנחש. זעפרני, שנמצא כמעט לכל אורכה של ההצגה על הבמה מרשים בתנועה אלסטית שקטה ונוכחת.
הנסיך הקטן, תיאטרון דימונה, צילום: ארז בקר
צח מלול, שהרשים מאד בתפקיד ראשי בהצגת הדגל של תיאטרון דימונה, "הבשורה", חוזר הפעם בתפקיד הטייס. תפקיד המספר הוא בדרך כלל מעט כפוי טובה ובטח קטן למידותיו של השחקן המסקרן הזה, ובכל זאת גם הפעם הנוכחות הבימתית, הסקרנות והצמא שבו, עושים את שלהם וכובשים לב.
שיר שאלתיאל בתפקיד השושנה, מושא אהבתו ושברון לבבו של הנסיך הקטן, אלף גוונים של שלמות פגומה, זו ששורשיה נטועים בנשמתו ואינם ניתנים לעקירה אך קוציה פוצעים כמו מילותיה המניפולטיביות, מאירה את הבמה, מצחיקה, מקוממת, נוגעת ללב. התלבושת שלה שעיצבה סבטלנה ליפשיץ הנהדרת, כתם אודם בלב מדבר צהבהב, היא חגיגה משמחת.
ובסוף זוהי בר כהן, רקדנית לשעבר בלהקת המחול הקיבוצית ובלהקת פרסקו ושחקנית בראשית דרכה, שנושאת בחן את כובד הנסיך הקטן והמהורהר על כתפיה. על חוסר הניסיון הבימתי מחפים הנעורים, התום והסקרנות האמיתית, גמישות הגוף הגבעולי נמזגת בגמישות המחשבה, איכשהו הכל משתלב.
הנסיך הקטן, תיאטרון דימונה, צילום: ארז בקר
הפלא שנקרא ילדות
צריך להיעצר גם על הבחירה לעמעם את הסוף כפי שנכתב. זוהי בחירה מושכלת שנעשתה על אף ולמרות הנאמנות המתבקשת למקור, שִכְתוּב שעלול לעורר התנגדות, אבל כשהוא מנומק ומטופל כהלכה, כפי שנעשה בעיבוד זה, משאיר חלון פתוח לשאלות באמת מהותיות על סוף. כל אלה הופכים את המפגש הבימתי הספציפי הזה עם "הנסיך הקטן" לחוויה תיאטרלית פנטסטית שגדלה בתוכך, עולה בגלים, נחרטת.
אם זה לא מספיק, בסוף ההצגה מחלקת ההפקה לכל צופה, קטן כגדול, מעטפת גלויות מאוירות. בכל מעטפה חמישה איורים שונים של דמויות מתוך ההצגה ומשפטי מפתח מעוררי שיח.
ככה, בדרך החוצה, זיכרון מוחשי שמאפשר לצופים לשהות עוד קצת בחוויה, להציף מחשבות על חברות, על הפלא הזה שנקרא ילדות, על הדיאלוג הקיים וזה האופטימלי שיש לשאוף אליו בין ילדים ומבוגרים, על אהבה והתפכחות, שברון לב ואבדן, על שושנה שלא ניתן לעקור מהלב ועל מים חיים בלב מדבר. על ילדים ומבוגרים.
הנסיך הקטן, תיאטרון דימונה, צילום: ארז בקר