מבט יוצא דופן

הערגה ל"חופשה ליד הים" הופכת, כלפי חוץ לפחות, למהות של המופע התיאטרוני Sun & Sea העולה בפסטיבל ישראל, או "פרפורמנס אופראי של עולם שוקע", כהגדרתן של היוצרות - מחברת הליברית וַייוָוה גריינִיטֶה, המלחינה לינה לַפֶּליטֶה (הנאמנה למוזיקה המינימליסטית של פיליפ גלאס וסטיב רייך) והבמאית רוּגילֶה בַּרדג'וּקַייטֶה.

הצופים מוזמנים לטפס על במת תיאטרון ירושלים לגובה של ארבעה מטרים ולתפוס מקום בגבולותיו החיצוניים של מבנה שבתוכו מתקיים המופע. מה שמתגלה לעיני הקהל - רובו בעמידה ומיעוטו יושב, מביט מטה בזווית ראייה יוצאת דופן - הוא קטע חוף ים - המון חול נקי (כזה שלא רואים בדרך כלל בחופים שלנו) בין הקונכיות והמים.  

בחול שרועים אנשים על שמיכות או כיסאות נוח - נחים, מדברים, אוכלים, משחקים בקלפים או בדמינטון (למרבה המזל היוצרות לא מכירות את המטקות הרעשניות שלנו); ילדים בונים ארמונות בחול, מבוגרים – מכל הצורות והמינים: זוג הומואים, זוג זקנים, משפחה עם שלושה ילדים, זוג עם ילד וסבתא, תאומות בנות עשרים פלוס, אישה מבוגרת שמנצלת את השהות בחוף לסריגה, מודדת את הבגד על שכנה מזדמנת. מעל כולם אור בהיר ולא משתנה - אור השמש - על הטוב והרע שבו. לאורך המופע המשתתפים נכנסים ויוצאים מן המתחם דמוי החוף.    
 

האיום נמצא בבנאליות
 
היצירה כוללת קטעי סולו וקטעי מקהלה שבהם שותפים הזמרים העוטים בגדי ים, בגדי חוף, חלוקי רחצה ומה לא. המילים לכאורה בנאליות ביותר והולמות את המקום: "קניתי לי קרם הגנה חדש, הגנה לעור רגיש", "תן לי את המשקפיים שלי"; "טסתי לחופשה קצרה בספרד, אבל הטייס נעצר בלונדון לאחר שאפר נכנס למנועי המטוס", "ראיתי שתי מדוזות משחקות עם פקקים אדומים, מעולם לא היה הים צבעוני יותר", "דצמבר שהיה מושלג נעלם ובמקומו הגיע האביב", "בכיתי כי האלמוגים מתים".

כמקהלה כך שרים גם המשתתפים - לכולם קולות מצוינים אבל שמותיהם אינם מצוינים בתכניה - "המים פורחים, גופנו מתכסה בירוקת חלקלקה", וגם: "השנה הים ירוק כמו השמיים".

לרגעים חטופים נשמעו גם שירים רומנטיים בערבית בקולה של זמרת אופרה, ככל הנראה אחת הישראליות שצורפו לצוות על פי מנהג היוצרות, הנוהגות לשלב אמנים מקומיים בארצות השונות שבהן מוצג המופע. הפואטיקה של הבנאליות של חוף הים, אם תרצו.

Sun and Sea, צילום: Andrej Vasilenko



פיסה אחרונה של שפיות

כך נוצר הניגוד המבליט את התוכן האמיתי המסתתר מתחת לתמונה האידילית המוצגת לנגד עינינו. לכאורה נותרה עוד פיסה אחת של שפיות ושל חיים "נורמליים", שניתן להשקיף עליה דרך פרספקטיבה וריחוק אמנותי של הצופה - שהרי עוד מעט כל זה ייעלם כלא היה, בגלל האסון האקולוגי שאנחנו בני האדם ממיטים על עצמנו.

שלא כמו ב"שירי מות ילדים" של מאהלר, שבהם הניגוד החריף בין עוצמת הטקסט לבין המוזיקה הלירית מחלץ סערת רגשות, במופע הזה קשה לקבוע אם החוויה האסתטית והיופי של המיצג אינם מעיבים על המסר האפוקליפטי - אך ללא ספק מדובר בספקטקל מרשים וייחודי המותאם לקונספט של פסטיבלים.