מופע המחול של בוריס אייפמן מציג כוריאוגרפיה מעולה ורקדנים נפלאים, והקהל הגיב בהתרגשות עזה
מחול עשוי היטב
המופע "אפקט פיגמליון" מאת בוריס אייפמן, הוא על פי תכנית הערב, גרסה כוריאוגרפית על "מיתוס האמן ויצירתו", מצב בו "ציפיות הופכות למציאות". אם היו ציפיות לקהל הרב שמילא את משכן האופרה בערב שישי - הן אכן התממשו. מחיאות כפיים עזות ליוו כל סיום של ריקוד או סולו והקהל, לפחות בסביבת מושבי, היה נלהב ומרוגש.
עבר עשיר יש ליצירה העוסקת בסיפורם של הנערה מן המעמד הנמוך, "פשוטה ומגושמת" (כדברי התכניה שכתב וערך שאולי בסקינד) ושל הפסל שעיצב אותה והתאהב ביצירתו. אך הרעיון הנמצא בבסיס הכוריאוגרפיה קשה לזיהוי, כי הנערה קשת היום והבורה רוקדת נפלא עוד לפני שמורה לריקודים סלוניים מנסה לעצב אותה מחדש.
הבלט של בוריס אייפמן, העונה לכל קני המידה של מחול עשוי היטב, הוא מופע מושלם בכל מובן. הרקדנים ללא דופי, התפאורה של זינובי מרגולין הגולשת מטה למקומה, חרישית ואפילו צנועה (בהתחשב באופי הבלט המעריץ זוהר), וההבדלים המעמדיים מתבטאים בעיקר בתלבושות המעולות והרבגוניות של אולגה שאיישמלאשווילי ובכמות הפאייטים הנוצצים על גופן המהודר של הרקדניות.
בלט בוריס אייפמן, "אפקט פיגמליון" , צילום: Evgeny-Matveev
קלילות נפלאה
המחול הבלטי מבוסס על חוקים חמורים וכמעט בלתי משתנים. איך, אם כך, אפשר לעצב את דמותה של גאלה, גליטאה, שאמורה להיות בורה בגינונים ולכן גם בחוקים המופנמים של המחול הקלאסי?
ב"גברתי הנאווה", נוסח המחזמר לפי מחזהו של ג'ורג'ברנרד שו, נושא השינוי וסימן ההיכר המעמדי הוא המבטא של דוברי האנגלית, ומשפטים נבחרים מתוך המחזמר בביצועם הבלתי נשכח של רקס הריסון ואודרי הפבורן (או ג'ולי אנדריוז על הבמה) נהפכו לשגורים בפי כל, מצוטטים שוב ושוב. "ברד ירד בדרום ספרד" מוכר לכולם כקלאסיקה, והטעויות של הדוברת גם הן ידועות ומובנות. אך איך מזהים מחול של "מעמד נמוך", מה אפשר לצטט במחול?
מה שנראה לצופי הבלט הקלאסי כקלקול, הוא היום קרוב למדיי לאופן המובן מאליו של תנועה במחול העכשווי. גליטאה משליכה את גופה וגפיה בקלילות נפלאה הנראית לקהל בימינו כנוסח חופשי ומשמח של ריקוד "מודרני". הפרט היחיד והחוזר על עצמו הוא תנוחת כף הרגל - בבלט הקלאסי היא מתוחה עד קצות הבהונות, ואילו המרד של גליטאה הוא דחיפת העקב קדימה. וכך נושאים אותה הגברים כאשר היא מגורשת או נמלטת מסיטואציה לא נוחה - רגליה באוויר והיא בועטת בעקביה.
בלט בוריס אייפמן, "אפקט פיגמליון" , צילום: Evgeny-Matveev
תנועה חסרת מעצורים
האוזן יודעת להבחין בין דיבור עילג, או גס, בביטוי לא הולם, ברמות שונות של דיבור ושל קול. אך איך נבחין בתנועה של רקדנית בלתי מאולפת לזו המשויפת עד קצותיה?
אחת הבחירות של אייפמן הייתה של תנועה חסרת מעצורים - כמו שק קליל הנזרק על הבמה ובכל נוסח היזרקות מצליח להתאושש וליצור צורה חדשה, לא "קלאסית", העונה לחוקי סימטריה חמורים אך משעשעת ומבדרת דיה. עד שהנערה מגיעה לשיעוריו של אמן ריקודים המכונים "סלוניים", שיצרו מין שעטנז של תנועה הלקוחה מן הבלט ויוצרת סגנון מלאכותי עוד יותר שבו למפרקי הירך תפקיד ראשי. ההליכה חסרת המרכז ונדנודי החלציים הם מרכיב משמעותי, והבחירה הזו ניתנת להצדקה משום שהקהל מכיר את הריקוד מהטלוויזיה, הוא דומה למחול קלאסי ונוקשה בחוקיו.
אחת הדוגמאות העולה בראשי למחול "מעמדי" הוא "ג'יזל" בנוסח של מץ אק, שבו הגיבורה היא כפריה הפוגשת באיש אצולה ומתאהבת בו. בבלט המקורי אין שינויי סגנון, אך אק השוודי יצר דמות של כפריה, בביצוע נפלא של אנה לגונה, המנסה ללמוד את סודות הריקוד המהוגן עד שהיא יוצאת מדעתה. כפות הרגלים המזדקרות בעקבים חצופים, הפראות של ריקודה, התמימות שבה היא מחבקת את אהובה האציל בניגוד מוחלט לספר החוקים, משתקפת לעיתים גם בריקודה של ליובוב רנדרייבה.
https://www.youtube.com/watch?v=C2bFgd6dEhg
המוזיקה של יוהן שטראוס הבן מוכרת וממלאת את ייעודה. אפשר לזמזם אותה, אפשר לחזור אליה שוב ושוב, היא יעילה ומשמשת היטב את המחול. האם יש קריצה של היוצר בשימוש במוזיקה ידועה כל כך? האם היא מרמזת על המשכיות, קלאסיות? האם היא מתחנפת?
עולות בראשי שאלות לגבי אבחנות של מחול פופולרי, או עממי, או קיטש, אך אלה מתפוגגות לחלוטין אל מול הביצוע הנפלא של כל הרקדנים והרקדניות ולמול התלהבות הקהל. אותו פגם שלעיתים הופך יצירה למיוחדת במינה, אותו כאב הנחבא ביצירות מופת, במוזיקה ובציור וגם במחול, לא מצליח להוסיף ליצירה עשירה זו את המשמעות, האישית אולי, שאובידיוס כיוון אליה. אנו כלואים בתוך עורנו, לטוב ולרע.
בלט בוריס אייפמן, "אפקט פיגמליון" , צילום: Evgeny-Matveev