חלום הרקדנית

בקלטת VHS ישנה, ילדה כבת 4 בשמלה ובסנדלים לבנים מתבוננת בהוריה רוקדים בחתונה משפחתית. השנה: 1982. המקום: מלון Avia מנוחתו עדן. האירוע: חתונת דודהּ. הילדה: רננה רז. אז, הוריה היו עדיין נשואים והיא רק חלמה על לימודי ריקוד בסטודיו למחול כמו אחותה הבכורה. אז, לא יכולה היתה לדמיין את נתיבי חייה בהמשך. ואיך יכולה היתה? מי יודע מה צופן המחר. ואולי כן? אולי מי שהיא, מסתתרת לה כבר שם בילדה הזו שבפריים?

בניגוד לתמונות שמקפיאות את הרגע, יש משהו בתנועה הרוחשת בקטעי וידאו מפעם, שהופך את הזיכרון החמקמק מדימוי סטטי לישות חיה כמעט, מותח חוטים שקופים, בלתי נראים לעין אך מאד עצמתיים, בין עבר להוויה. בדרך לא דרך, מצליח המפגש הזה להפעיל בתוכנו בו-זמנית את מי שהיינו ומי שאנחנו, לחבר לרגע בין הזמנים, לקשור בסרט את אז והיום.

"VHS Manual. ד"ש מהעבר", הפרויקט המקורי והמבריק של רננה רז וניצן כהן, שולף מהבוידעם של אמנים ממרחבי יצירה שונים, סרטים משפחתיים דהויים ומניח אותם תחת אורו הבהיר של פרוז'קטור הזמן. השבוע בפסטיבל ישראל, עם הרכב משתתפים חדש, יחזרו טל פרידמן, שירילי דשא, רוני קובן, דורון נשר, קורין קיציס, עפרי כנעני, יוסי צברי ורננה רז, אל הקלטות הנשכחות הפרטיות שלהם, יצללו ראש אל פריימים מרצדים מתוך קפסולות זמן שנשתכחו, וייצרו על במת אולם הנרי קראון, מפגש חזיתי-חזותי עם מי שהיו.


יוסי צברי, צילום: מיכאל ליאני


"זמן הוא דבר אמורפי, חמקמק. אנחנו יודעים שהוא עובר, אבל נזכרים בכך תמיד בדיעבד כשמאוחר מדי", אומרת רז בראיון לקראת הפרמיירה בירושלים: "מה שמעניין אותי במופע, זו האפשרות להפוך זמן לחומר. ברגעים רפלקטיביים שאדם חווה מול הקלטות של עצמו, אפשר ממש לאחוז בזמן ולהבין עליו משהו. בעיניי, זה רגע יקר ערך מבחינה אנושית".

בגיל 44 עם פַּאלֶטה רבגונית של עשייה יצירתית, מקורית, רבת דמיון ופנים, רננה רז לא מפסיקה להפתיע. היא בתנועה מתמדת, נעה ונדה בין עולמות שהיא ממציאה בכישרון, מקיימת בתבונה ומשקפת דרכם נופי אדם ומקום. גם הפעם, במופע שרקחה יחד עם ניצן כהן, היא צוללת פנימה אל בין השכבות, כהרגלה לא מסתפקת בטופוגרפיה.

הכל התחיל בשיתוף פעולה בין ניצן, אז מנהלו האמנותי של תיאטרון תמונע, לבין האמנית הפולניה, קלאודיה וויצק. "How to regain your past", מדריך מעשי שכתבה וויצק במטרה לחבר את המשתמש לעְַבַרוֹ באמצעות צפייה בקלטות מן העבר, עורר את סקרנותו. משהו בהוראות הטכניות במנואלה הזו ("במשך שבוע צפה בקלטות שלך כאילו מדובר בבינג' על סדרת טלוויזיה" או "ספר על משהו שקרה מחוץ לפריים בו אתה צופה"), זרק אותו אסוציאטיבית אל עולמה הקודח של רננה רז שחיטטה באותו הזמן בנבכי היוטיוב, דולה משם אוצרות, שהפכו ל"You Make ReMake", מופע רב-תחומי, בפורמט ראשון ויחיד מסוגו בעולם, שבו אמני במה מגיבים בלייב לסרטוני רשת.

"ניצן חשב שזה יכול לעניין אותי, ובאמת מצאתי בהוראות הטכניות האלה משהו מאד פיוטי והתחלנו לפתח את הרעיון", מספרת רז. הרעיון, לכאורה, פשוט: אדם בוחר קלטת מעברו, רגעים שברצונו להתעכב עליהם, לחזור אליהם, לנהל איתם דיאלוג. מול אותם הרגעים יתייצב על הבמה ויגיב אליהם מזמן הווה בפעולה לבחירתו. "זה יכול להיות כל מיני דברים - רגע מכונן, מפתיע, מביך. הרגע בו אדם מתבונן בעברו ממרחק זמן, מאפשר להוסיף על מה שאנחנו רואים עוד שכבות".

בנובמבר 2021, עלתה גרסה ראשונית של הפורמט בפסטיבל א-ז'אנר בתמונע. איתי מאוטנר ומיכל ועקנין, מנהליו הנכנסים של פסטיבל ישראל, צפו בפרויקט והתלהבו. כך החל מסע ליקוט למופע החדש ובו אמנים מדיסציפלינות שונות מגיבים בפעולה שאינה בהכרח בתחומם.

שירלי דשא, צילום: כפיר בולוטין


ד"ש מהעבר

כותרת המופע, המתייחסת לקלטות VHS , מעידה על חתך גיל מסוים. איפה זה פוגש את עידן הריאליטי בו אנשים מתעדים את עצמם ללא הרף והעבר הוא הקליפ האחרון שהעלית לאינסטגרם לפני דקה?

"זו שאלה. הערב עוסק במושג הזמן וזמן, הוא שכבות שמצטברות. אני מניחה שאנשים שצברו שנים, יקראו אותו אחרת. כשאת מבקשת אנשים בגיל מסוים לחזור לקלטת VHS, הם חושבים על משהו מאד ספציפי. גם מבחינת חומרה, הזמן היה קצוב לאורך קלטת. היינו חוזרים שוב ושוב לצפות בקלטות ואם בטעות היו מקליטים עליהן, זה היה אסון נוראי כי המשמעות היתה שהרגעים המצולמים נעלמו לנצח. אני לא יודעת אם הפעולה תהיה אותה הפעולה עם בני הדור הנוכחי, שמצלמים הכל ומייצרים אינסוף תוכן. אין ספק שכדי שהרגע הרפלקטיבי הזה יתקיים, נדרשת פרספקטיבה שאין לך בגיל 20, אבל אני מאמינה שגם צעירים יכולים לעשות המרה בראש של VHS לאינסטגרם".

זמן, שכבות, פרספקטיבה, תוכן וקונטקסט, רפלקציה ובחינה מחודשת, פירוק והרכבה, הן מילים מהן מבראשית מורכב הדי.אן.איי היצירתי של רז. זה היה שם בערב המחולות האוטוביוגרפי, "בשמחה תמיד", שסימן את ראשית דרכה כיוצרת עצמאית. זה נמשך עם "קוראים לנו ללכת" שבו נעצה סיכה בבלון הורוד של המיתוסים, הריטואלים והפאתוס של הישראליות-הציונית-הצברית ו"אעשה ואוסיף" על הזוג משירו של אלתרמן. זה קיים גם ביצירה "אוב", שרקחה במשותף עם עופר עמרם, שותף לדרך ארוכה ובמובנים רבים גם בעבודות המשך כמו "הדיפלומטים", "YouMake ReMake" ובמובנים מסוימים גם "השימוע", קריאה מחודשת בפרוטוקול השימוע לפני פיטורין של אדם ורטה, המורה מטבעון.

"לא חשבתי על זה, אבל זה בהחלט שם", היא אומרת: "התבוננות אחורה מאפשרת מגע ישיר עם החיים. זה לא רק נוסטלגיה, סנטימנטליות או התרפקות על העבר, יש משהו מאד מפוכח בלהישיר מבט אל העבר ובו זמנית להיות נוכח ולהבין שהרגע הוא היסטוריה של זמן עתיד. יש בזה התחככות עם החיים בצורה הכי גולמית שלהם. זה ניכר גם בתהליך העבודה. אנשים חזרו טעונים מחיפושי הקלטות, עבר עליהם משהו רגשי בצפייה. ביומיום אנחנו במרוץ, יש מעט רגעים שאנחנו עוצרים ונותנים לדברים לשקוע. זה קורה על הדרך. במופע אנחנו מפנים זמן להתבונן בזמן שעבר ולבחון תחושות".

איפה זה פוגש אותך?

"שאלה מעניינת. יכול להיות שחמש שנים אחורה, הזמן לא היה מעסיק אותי. אני חושבת שזה גם פונקציה של גיל. זמן עושה משהו. גם הקורונה עשתה משהו במובן זה שפתאום היתה איזו הבנה שזמן זה דבר יחסי. שההתייחסות שלנו לזמן נתונה להמון גורמים ותלויה במבט שלנו. אנשים עשו תכניות לשנה ופתאום קורונה ואתה לא יכול לחשוב יותר במונחים כאלה, זה יום ועוד יום. פתאום הזמן התארך. פתאום אותו הזמן, שבדרך כלל יש מעט מדי ממנו, השתנה. נהיה הרבה זמן. גם בערב הזה, הזמן הוא חומר שאפשר לשחק איתו. לחזור אחורה, לקפוץ קדימה, להיות איתו כאן או לדמיין שנים קדימה. יש המון אפשרויות".

" VHS Manual . ד"ש מהעבר", ארכיון משפחתי, באדיבות רננה רז

טרום עידן ה"סלפי"

הפאזל האנושי שהרכיבו רב-גוני מבחינת תחומי עשייה, עמדות שונות וסיפורי חיים. כך למשל קורין קיציס, הצעירה מבין המשתתפים בערב, שתיעדה את עצמה במצלמה מגיל צעיר בתקופת טרום ימי האינטרנט והפכה בהמשך לאושיית רשת. "קורין מביאה משהו שאין לשאר המשתתפים. את כל החומרים הארכיוניים היא צילמה וזה מעניין כי בדרך כלל מישהו אחר צילם את הסרטונים הביתיים שבהם את מופיעה. מערכת היחסים שלה עם המצלמה רבת שנים מה שמציף שאלות על הצורך בתיעוד עצמי. זה נראה טבעי על רקע התקופה הנוכחית בה אנשים כל הזמן מעלים סרטונים לסטורי ומחזיקים ערוצי יוטיוב, אבל היא עשתה את זה הרבה לפני רשת האינטרנט. היא צילמה תכנים ודברה לקהל דמיוני שהיה לה בראש כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. זה גורם לך לחשוב איך השתנינו".

     
לכל אחד מהמשתתפים הוקצו 7-10 דקות למפגש מה שדורש דיוק ומחשבה אקונומית על מה להתעכב. "זה מפגש היברידי בין חומרים מצולמים והתרחשות בימתית, שמוסיפה שכבות שלא יכולות היו להיווצר בלי הסיפור שאצור אצל האדם שעל הבמה. הם עולים לבמה כי יש משהו שברצונם להשלים איתו או לסגור. אני חושבת שהם הופתעו מעצמת הרגש במפגש שבין החומרים שהם לכאורה מכירים, לעמידה מולם. ההתבוננות על עצמך בגיל צעיר, עושה משהו, מסירה קליפות".

ארכיון הוא מרחב מאד פרטי. זו במה מאד חשופה.

"נכון ולכן יש אנשים שמלכתחילה ברור היה שהדלת הזו סגורה. אי אפשר לבוא מסויג לתהודה הזו, פומביות היא חלק מהאקט. האנשים שמשתתפים בערב היו מראש מאד מסוקרנים לגבי זה ובאו פתוחים לרעיון".

את רואה קו מחבר בין "YouMake ReMake" לבין האירוע הבימתי הנוכחי?

"יש דמיון בקשר בין מסך לבמה אבל הפעולה שונה. המופע הנוכחי יותר אישי ומינימליסטי. עצמת הפורמט, בנקודת המבט של אדם על רגע מעברו. זה סיפור שרק הוא יכול לספר. אם ב'YouMake ReMake" יש התבוננות בחומרים והוצאתם מהקשר, פה זה הפוך, החומרים ניטעים עמוק בהקשר כי רק ממרחק זמן, שוקעות תובנות שלא יכולת להבין בזמן אמת".

בשנים האחרונות, לצד יצירה עצמאית, עוסקת רז באוצרות וניהול אמנותי ("נקודת מגע" בעונת התרבות בי"ם, פסטיבל "אינטימדאנס" בתמונע, "אסטרטגיית יציאה"). "מעניין אותי לקחת רעיון, לפרמט ולפתח אותו, לפנות לאנשים ולשכנע להשתתף ואז ללוות אותם בתהליכי יצירה", היא אומרת. רבים מהפרויקטים, כמו הנוכחי, הם פרי שיתוף פעולה עם קולגות בהם עופר עמרם, דפנה קרון ומרב פרץ. "אני נהנית לעבוד עם אנשים. אני לומדת מהם ותחושת השותפות נעימה לי".

לחיות את הרגע

האם לערב יהיה המשך אחרי פסטיבל ישראל? נראה שכן. "נמשיך בהרכבים משתנים. אני לא חושבת שניתן לשכפל את המפגש הספציפי הזה, זו פעולה חד-פעמית למרות שהטקסטים כתובים, זו לא אימפרוביזציה והאנשים על הבמה יודעים בדיוק מה הם עושים. אם הייתי משתתפת שוב בערב כזה, הייתי חוזרת לקלטת אחרת".

למדת משהו שלא ידעת על זמן קודם לכן?

"למדתי שיש חוויות שמאד ברורות בגוף ובתודעה, אבל רק כעבור זמן את מסוגלת לתת להן מילים. זו תובנה שחידדה בי את הכרת התודה על מה שיש עכשיו. קל להסתכל אחורה ולומר: 'וואו, איזה יפה זה היה' או 'איך לא הבנתי כמה טוב היה'. במקום זאת, אפשר פשוט להבין שמה שאנחנו חווים עכשיו זה ה-VHS של המחר ולחיות את הרגע במלואו".

שזו הגדרת האמנות: לתפוס את היום. לחיות את הרגע.

לגמרי. 


רננה רז, צילום: אביטל פלג

לרכישת כרטיסים