"אני לא מוכנה לחדול"
 
זה היה לפני 15 שנה. יום שבת, שעת צהרים ברחוב הירקון בתל אביב. אנסמבל שחקנים מתקבץ לממש חלומות. "אספמיה", הם קראו לעצמם. גם בישראל של לפני 15 שנה, הקמת אנסמבל פרינג', נחשב להתאבדות, אבל את דליה שימקו, מייסדת הקבוצה, שחקנית ובמאית עם נוכחות ואישיות ממגנטת, זה לא עניין. היא רצתה להיות בשמחה וזה אומר, להיות במקום הנכון והמדויק לה. היא ציטטה לי אז שורה מתוך "נועה בת 17", סרטו האיקוני של יצחק (צפל) ישורון, שהקפיץ אותה לתודעה בשנות ה-80' המוקדמות: "מאושרים באמת יכולים להיות האנשים שחיים גבוה מעל החברה, או עמוק תחתיה".
 
שימקו, שנולדה מחדש לתוך הישראליות כילדה-עולה מצ'כוסלובקיה ובבגרותה על אף כישרונה, איכויותיה והצלחותיה, לא הרגישה מחובקת על ידי ממסד התיאטרון הרפרטוארי, עשתה בחירה מושכלת לחיות גבוה מעל או עמוק מתחת. "זה מעשה שנובע מאמונה בחלומות. זה להיות המשוגע והחולם, הרומנטיקן והאידיאולוג, בתוך חברה אדישה ועייפה שהפסיקה לחלום. אני לא מוכנה לחדול".
 
15 שנה אחרי ושימקו עדיין חולמת ומגשימה חלומות שעושים אותה מאושרת. מנובמבר האחרון היא מנהלתו האמנותית של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר וקשה לדמיין מקום מדויק מזה עבורה. "אני מסמיקה כשאני אומרת את זה, אבל אני אישה מאושרת. מעט אנשים נמצאים במקום המדויק להם ועושים את שלהם באין מפריע. זו פריבילגיה, בטח במציאות החיים שלנו. אני רגילה להילחם על הכל, להקיז דם, לעשות לבד. כשזו נקודת המוצא, ניהול פסטיבל עכו זו הנאה צרופה: יש לי מנגנון להישען עליו, וועדה אמנותית של אנשים מופלאים, תקציב ואת ליזי אוחיון, מנכ"לית הפסטיבל, שהיא שותפה מלאת תשוקה לדבר. זו, אגב, הפעם הראשונה שבה שתי נשים מנהלות את הפסטיבל". 
 



האומץ ליצור אמנות בארץ 
 
דרך פתלתלה הובילה את שימקו למה שמסתמן כאבן דרך משמעותית נוספת בעשייה היצירתית המגוונת והאמיצה שלה. שחקנית, במאית, מנהלת קבוצת תיאטרון ויו"ר איגוד במאי התיאטרון, שמאבקים הם חלק אינהרנטי בשגרת יומה. חלקם מבחירה, חלקם בלית ברירה. אדם דעתן וערכי, במובן העמוק והחילוני של המילה, ויוצרת, שהמנוע היצירתי שלה ניזון ממורכבות מחשבתית, עומק ותפישה מעבדתית שמאמינה בתהליכים ארוכי טווח. האם היא רואה קו מחבר בין שלל נקודות הציון בדרכה? אחרי הרהור היא אומרת שכן.
 
"לעשות אמנות באופן אינדיבידואלי בישראל, דורש, לצערי, אומץ. נקודה. כמעט כל מי שיוצר כאן שלא במסגרות הממוסדות הקיימות הוא אמיץ. זה מין מקום שכזה. הדרך שלי, במובן זה, החלה לפני הרבה מאוד שנים. נקודת המפנה המרכזית והמשמעותית הייתה כשהתחלתי לקרוא לעצמי קודם כל במאית ורק לאחר מכן שחקנית, ברגע שהבנתי שהמבנה האישיותי והיצירתי שלי זקוק לכך שאהיה בשליטה מלאה על היצירה, שמעניין אותי ליצור שפה משלי, לבחור אנשים המדויקים לי מבחינת כישרון ואישיותית וללכת איתם דרך, התחילה הצעידה הארוכה והסיזיפית במקום הזה שנקרא יצירה עצמאית בישראל.
 
 
"היום אני מבינה שבחרתי בדרך חיים שאין אפשרות לסגת ממנה כי היא מחזיקה אותי נפשית בריאה, שמחה ומדויקת, עם כל זה שכלכלית זו קריסה אחת גדולה רוב הזמן. את שואלת על קו מחבר, אני רואה דרך ובחירה. בחרתי קודם כל, לפני הכל, בחופש אמנותי. זה הערך אותו אני עובדת. מכאן ואילך, ברור לי על מה אני מוכנה לוותר ועל מה אלחם עד זוב דם מטאפורי. בדרך התחברו אליי כל כך הרבה אנשים מופלאים שנותנים כוח וסיבה לחזור ולהיכנס שוב ושוב לחדר החזרות. אני חושבת שזה תהליך שמבשיל אותך לניהול אמנותי של פסטיבל מסוג פסטיבל עכו". 
 

דליה שימקו, צילום: שלומי יוסף


"תמיד פחדתי שפסטיבל עכו ידחה אותי"  
 
שלוש פעמים הופיעה בעכו כשחקנית ראשית בהצגות התחרות: "אלף נשותיו של נפתלי סימנטוב"שכתב וביים משה (יוסף) קליף על פי ספרו של דן בניה סרי (1989); "עביר" שכתבה וביימה חגית יערי והביא לבמה חבר הוועדה האמנותית רמי דנון (1992) ו"שמלה גדולה" שכתב וביים מוטי אברבוך (1993), ואף זכתה בפרס הראשון בתחרות.
 
"בשלוש הפעמים הרגשתי שאני מקבלת במה לכשרון ולוורסטיליות שלי כשחקנית באופן שמעולם לא קיבלתי בתיאטרון הרפרטוארי. ההצגות שעשיתי בעכו הקפיצו אותי כשחקנית מבחינת ההיכרות שלי עם עצמי לאין שיעור יותר מכל ההצגות שבהן שיחקתי ברפרטוארי, למעט אולי 'נפש יהודי'. כל השאר היו More of the same מבחינת התפקידים ומה שנדרש ממני", היא אומרת בדיעבד. "באופן כללי עכו והתיאטרונטו הם המקומות בהם קיבלתי ביטחון עצמי כשחקנית תיאטרון שיכולה להחזיק במה ולהתמודד עם מורכבות של תפקידים, לפרוץ מהנישה של יפה וחכמה. זה המקום שבו התפתחתי כשחקנית והכרתי את הכוח והתשוקה ליצירה עצמאית, להתאבדות על פרויקטים. נפקחו לי העיניים וזו הייתה חוויה חזקה ומשמעותית מאוד".
 
ובכל זאת לקח שנים עד שמימשת את התשוקה הזו
 
"נכון, אבל אני חושבת שכבר אז ידעתי שיצירה עצמאית היא המקום הנכון יותר בשבילי. אני חושבת שכמעט כל היוצרים שעברו דרך עכו יאמרו לך שזה פסטיבל שבנה את האני האמנותי שלהם ואפשר להם להבין מי הם רוצים להיות באמת. זה מה שהפסטיבל הזה דורש ממך כיוצר וכשחקן".
 
פסטיבל עכו פקח את עינייך, זרע את "זרע הפורענות" שהוביל אותך לשדה היצירה העצמאית ולמרות זאת, מעולם לא הגשת את יצירותייך שלך לתחרות. למה?
 
"נרתעתי, לא יודעת להסביר. אולי פחדתי שלא אתקבל, הרגשתי שאני לא מספיק 'אחרת' במה שאני עושה, רגשי נחיתות... זו עובדה - לא הגשתי הצגה שלי לפסטיבל. אולי לכן כשהתמניתי, נפגשתי עם יוצרים כדי להבין מה הם חושבים על הפסטיבל. האם הוא מסעיר אותם? האם הם רוצים להיות חלק ממנו? היו שאמרו שהגישו פעמים רבות ונדחו, היו שלתחושתם הפסטיבל הפך אזוטרי והם לא מרגישים שיש בו מקום לעבודתם. זה הדהד את עצמי. מתישהו לאורך הדרך נוצר לפסטיבל דימוי שאין בו מקום ליוצרים עצמאיים ששפתם יותר קלאסית. שמעתי את זה שוב ושוב והבנתי שיש צמא לריבוי ז'אנרים, לפריצת גבולות הנישה כשמה שעומד מול העיניים זה תיאטרון אותנטי". 
  


דורי פרנס, צילום: שמחה ברבירו

 
הנבואה של אלתרמן 
 
326 עבודות הוגשו השנה לוועדה האמנותית, מספר שיא בתולדות הפסטיבל. תקראו לזה רעב מצטבר אחרי שלוש שנות קורונה או צורך משווע לחזור לשגרה, לשפיות. עבודת הברירה הבלתי אפשרית הופקדה בידי ועדה אמנותית שהרכיבה שימקו לתפארת וכוללת את דורי פרנס, מוזיקאי, מתרגם ועורך רב כישרונות; אסתי זקהיים, שחקנית מוערכת, רבת צבעים ועטורת פרסים שחברה, בין היתר, גם באנסמבל תיאטרון אספמיה; אורי זמיר, שחקן, אמן פלסטי ומעצב חללים לתיאטרון וחליפה נאטור - שחקן תיאטרון וקולנוע פנומנלי בעל רזומה מפואר משני צדי האוקיינוס. "כל אחד מהם מייצג משהו אחר לגמרי ביצירה של התיאטרון הישראלי וביחד יש כאן אוצרות מאוד מגוונת", אומרת שימקו על ההרכב.
 
בשלוש השנים האחרונות אחרי שהכריזו על מות התיאטרון, הגיע שיח על צורות חדשות. יש לכך ביטוי בהגשות?
 
"אני לא חושבת שלקורונה הייתה משמעות במובן זה, אולי בהקשר הדיגיטלי אבל גם זה בעיניי תלוי תקופה. אנחנו מתקשרים דרך מחשבים ומפענחים את החיים באלגוריתמים, אז יש לא מעט עבודות שעוסקות בנושא. כמו "אלמנת קש", תיאטרון-דיגיטלי-חי שיצרו אמן הווידאו אורי יציב והשחקנית הפנומנלית נטע שפיגלמן. זו הפקה ניסיונית לשחקנית ולשלושה אוואטארים, שלא נראתה כמותה. העין נודדת בין השחקנית לאוואטרים ומה שנוצר זו הכלאה מרתקת בין העולמות.
 
"ומצד שני, יש את "פ.י.ת.", עיבוד למחזה "משפט פיתגורס", המושמץ של נתן אלתרמן שנכתב בשנות ה-60' ועוסק בבינה מלאכותית. זהו מחזה על מחשב שמפתח חשיבה עצמאית ורגשות. בתקופה שנכתב אף אחד לא הבין מה אלתרמן רוצה. המחזה הציג מספר פעמים, נקטל בצורה אכזרית ונעלם. מעין אבן, יוצר צעיר ומבטיח, גילה אותו לפני כמה שנים ופיתח אליו אובססיה. הוא הציג קטעים מתוכו כתרגילים בסמינר וכעת יוצג המחזה בעיבוד עכשווי לשלושה שחקנים. 

"קשה להאמין שאלתרמן כתב לפני 60 שנה על נושא כל כך מרכזי בחיינו היום. זה בלתי נתפס בהינתן שהיו אז בערך שני מחשבים בישראל. גם כאן צפה השאלה מה תפקידה של בינה מלאכותית? האם היא משרתת אותנו או אנחנו משרתים אותה? ובמה היא שונה מאיתנו? זה מרתק.
 
"גילינו אמנים ששואלים את עצמם כל פעם מחדש איזה מן תיאטרון הם רוצים לעשות היום. כמו למשל הקולנוען נדב רוזיאביץ', שיצר תיאטרון אינטראקטיבי במרחב הציבורי. "פקק", שכתב, זו הצגה שמתרחשת בתוך מכוניות כשהקהל עובר ביניהן. זו הכלאה בין סרט להצגה, מסוג ההפקות שיכולות לקרות רק בעכו. אם צריך למסגר את הדברים, הייתי אומרת שמה שהוביל אותנו בבחירות זה גיוון עם כמה שיותר צורות, נושאים, דרכי ביטוי תוך מחשבה על ייחודיות, חדשנות ותמהיל". 


פ.י.ת, צילום: שלומי יוסף

  
 
דאגה לרווחת השחקנים
 
היקף ההגשות התקדימי והרצון לחדש ולהתחדש הוליד השנה את "החממה", פלטפורמת חשיפה לבמאים וליוצרים בראשית דרכם שאת שש הפקותיה שימקו ליוותה אמנותית ואת "האוהל", חלל בו יוצגו שמונה הצגות אלטרנטיביות ייחודיות במתכונת OFF-AKKO. גם כאן הושם דגש על גיוון שנע בין תיאטרון תנועה חזותי ("ג'ירפות" שיצרה ג'ודי עדיני), ארס-פואטיקה ("השראה מתוקה" שיצר גיא כהן) ועד שיח בין קולנוע לתיאטרון ("זווית כהה" מאת מעיין חמו ועדן שושני), בין יצירה מוקומנטרית אינטראקטיבית ("ביחדנס, דווקא עכשיו" מאת שחף ברגר) לקומדיה שחורה ("סיפורים בשדה התעופה" מאת עדי סומך ולנא סברא). 
 

ביחדנס, דווקא עכשיו, צילום: סטודיו הרמן


ויש את פרס מפעל חיים ע"ש יעקב אגמון שיושק השנה במסגרת הפסטיבל ויוענק לגברת הראשונה של הפרינג', נאוה צוקרמן, מייסדת ומנהלתו האמנותית של תיאטרון תמונע. "אני חושבת שאין ראויה ממנה להניף את הפרס. האישה הזו שינתה את מפת התיאטרון בארץ ולאורך השנים נתנה במה למאות יוצרים ושחקנים. זו התרגשות גדולה וכבוד אדיר להעניק לה פרס מפעל חיים במסגרת הפסטיבל", אומרת שימקו.
 
שינויים ניתן לראות גם במחשבה על ה-Well Being של העושים במלאכה. מתוך ניסיונה כשחקנית בפסטיבל, החליטה שימקו לצמצם את היקף ההרצות היומיות של כל הצגה ובכך לאפשר למשתתפים להיחשף לעבודת הקולגות. "עד היום כל הפקה הציגה שלוש פעמים ביום, מה שלא אפשר ליוצרים ולשחקנים לחוות את הפסטיבל וליהנות ממה שיש לו להציע. הורדנו את כמות ההרצות כדי לאפשר להם לראות הצגות אחרות, לקחת את הזמן לדיאלוג עם קולגות וקהל ולהיות חלק מהדבר המדהים הזה. אני מאוד מקווה שזה לא יפגע בפסטיבל מבחינה כלכלית, אבל חשוב שהעושים במלאכה ידעו שהם כל הזמן נגד עינינו", היא אומרת. 



ג'ירפות, אביה בן אבו

  
 
"יש נשים שהן יותר גברים מגברים" 
 
את האישה השלישית שמנהלת את פסטיבל עכו. קדמו לך דניאלה מיכאלי וסמדר יערון, שחלקה את התפקיד עם מוני יוסף. 12.5% מכלל ההנהלות האמנותיות של הפסטיבל לדורותיו, שזה כשלעצמו שערורייתי. מבחינתך יש השפעה לג'נדר בכל הנוגע לניהול פסטיבל? לבחירות?

"האם יש קולות, אג'נדות ונושאים נשיים? בוודאי. 'בלוברי', הצגת תחרות שיצרה נטלי צוקרמן בנושא טיפולי פוריות ומאפשרת, אמנם, גם לקול הגברי להישמע אבל זו בפירוש עבודה נשית על נושא נשי, שנוגעת ביחס הממסד הרפואי לנשים עם דגש על גילנות. זה לא אומר שכל יצירה שאישה עושה היא נשית. זה תלוי יצירה ויוצרת.
"אותו הדבר לגבי ניהול אמנותי. העובדה שמנהלת את הפסטיבל אישה, משפיע על סוג האוצרות במובן של התבוננות ביצירה נשית ממקום מזדהה. אנחנו מחפשים את עצמנו על הבמה ורוצים לשמוע את קולנו ולתת לו במה, אבל זה נכון לא רק לנשים. מצד שני, יש נשים שהפנימו לעומק את הקודים הפטריארכליים, שהן יותר גברים מגברים. נשים אינן מקשה אחת. אם ינהלו את המערכות נשים שמגדירות את עצמן כלוחמות את המאבק לשוויון שעדיין לא הסתיים ומאמינות שצריך להמשיך ולצעוק אותו, דברים ייראו אחרת. אני מקווה שאני אחת מאלה".

הדגל הפוליטי-חברתי נישא מעל פסטיבל עכו מאז ומתמיד. זה בא לידי ביטוי השנה?

"אני חושבת שלשטח קצת נמאס לצעוק את אותו הדבר. האם יש פוליטיקה וחברתיות בפסטיבל? כן. זה פסטיבל מאוד חברתי ומכאן פוליטי, בעיקר בחממת היוצרים הצעירים שנוגעים בזהות מזרחית, בזקנה וביחס שלנו לזקנים. יש את "על הגבעה", שיצרו קרן שפט ואליענה מגון, מחזמר סאטירי פורץ דרך המבוסס על טקסטים אמיתיים של מתנחלות, אחת ההצגות הפוליטיות המרשימות שנעשו בפסטיבל שמביאה קול מקורי, מפתיע ומטלטל דרך פריזמה לא מוכרת. יש פה מפגש בין טקסטים רדיקליים של קבוצה רדיקלית בישראל, לבין כלים הכי מיינסטרים-מתקתק שיש לתיאטרון להציע".

אחד הדברים שצרמו לי לאורך שנים בפסטיבל זו התחושה שתושבי העיר אינם חלק מההפנינג הזה

"זו שאלה מאוד חשובה שהעליתי כבר במפגש הראשון עם ועדת האיתור. לפני האמנות, הפסטיבל הזה שייך קודם כל לעיר עכו ולתושביה. החיבור הזה חייב להתקיים, תושבי העיר צריכים לחגוג את הפסטיבל כמו באדינבורו שם כל העיר לוקחת חלק באירועים. לבקשתי נעשתה פנייה לנציגות של תושבי העיר שהוזמנה להיות חלק מוועדת ההיגוי. שמענו מה מפריע להם, מה היו רוצים לראות בפסטיבל, למה הם מתגעגעים. בעקבות זה הוצאנו פעילויות לעיר החדשה, פתחנו מתחם קמפינג שיאפשר לצעירים ללון בפסטיבל, שיתפנו תושבים כמו למשל ב"עצירה", עבודה מאוד מרגשת של מיה ברינר שמתרחשת במרחב הציבורי עם נשים יהודיות וערביות מעכו. זו רק ההתחלה".

השראה מתוקה, מקור: אתר פסטיבל עכו  
 
חלומות גדולים באספמיה
 
ומה עם "אספמיה", אנסמבל התיאטרון שלך? איך מג'נגלים?
 
"אני רגילה לג'נגל ולהתרוצץ בכל הארץ כדי לגרד משכורת בסיסית. עכשיו לפחות יש סדר כי לפסטיבל יש לו"ז ברור. במובן זה החיים שלי פחות כאוטיים. האנסמבל פורח מבחינה אמנותית ורע מאוד מבחינה כלכלית. ההצגה 'מהפכניות' סוגרת שנה רביעית של הרצות בארץ ובחו"ל והמחזה תורגם לשפות אחרות. זו הצגת פרינג' שנמכרת גם מחוץ לתל אביב, הישג נדיר בדיקטטורת הקניינים ומול מותגים כמו הקאמרי, הבימה, גשר וכולי.
 
"ויש את 'פנקס הקטן', הצגת הקורונה שלי שעבדתי עליה במשך שנה וחצי במהלך הסגרים בלי לדעת אם תעלה ובזכות נחישות ודבקות הצוות זה קרה. וגם "ג'ון גבריאל בורקמן" של הנריק איבסן שביים יוסי יזרעאלי. יש שלוש הצגות שאין לנו יכולת כלכלית להריץ במקביל, בשל קיצוץ בתקציב, אז מדי חודש מציגים אחת. תקציב התקנה נותר על כנו כשבפועל נכנסו עוד קבוצות, כלומר עוגת התקציב נחלקת בין יותר גופים.
 
"אי אפשר לגדול ככה ועם זה אנחנו מתמודדים. מעבר לכך, אני עובדת עם יוספה אבן שושן על פרויקט סביב האונס בקפריסין כבר תקופה ארוכה עם דגש על ההיבטים המשפטיים והמדיניים. ויש הפקה בדרך סביב הסיפורים הקצרצרים של אלכס אפשטיין. לא משעמם".