שלושים שנה אחרי הפעילות שלו ב"אחרית הימים" ו"בכיף התקווה הטובה" אלי מגן חוזר לשיר, מוציא אלבום ביכורים ומעלה מופע חדש. מהלך לא רגיל עבור מי שהוא גם נגן הקונטרה-בס של התזמורת הפילהרמונית.
אלבום סולו ראשון
יש אנשים שהשם שלהם מחזיר אותך אינסטינקטיבית לזמן ולמקום מאוד מוגדרים. למרות שאלי מגן, למשל, נודע כבר שנים רבות כקונטרבסיסט משובח מעולם הקלאסי והג`אז, השם שלו בכל זאת צובט אותי אוטומטית במקום ששמור בלב לשנות השבעים של המוזיקה הישראלית, שם, בין להקות נפלאות כמו "החלונות הגבוהים" ו"הנשמות הטהורות", צמחו להם גם פרחים בצבע אחר, יהלומים שנושאים שמות כמו "אחרית הימים" ו"כיף התקווה הטובה", שאלי מגן היה הקול המזוהה עד היום עם רוב השירים שלהם.
שתי הלהקות האלה פעלו לאורך תקופה קצרה מאוד בזמן אמת, ("כיף התקווה" התפרקה עוד לפני שהגיעה לאלבום ראשון, ו"אחרית הימים" הופיעה במשך שנה אחת קצרה ולא זכתה להצלחה מסחרית ראויה לציון) אבל השאירו שירים שהלכו וצברו עוצמה עד שהפכו למיתולוגיה קטנה ("דר יארינג", "אני בדרכי למוסד הסגור", "העץ הוא גבוה", "בלדה לעוזב קיבוץ", "פתחי את הדלת", "חייו ומותו של מר גוסקין", "יש לי יומולדת"), ורק עכשיו, שלושים שנה אחרי, מוציא אלי מגן אלבום סולו ראשון, תוצאה של מפגש עם המשורר מירון ח. איזקסון ועם ורד קלפטר שאמור היה להוליד שיר אחד לפרויקט "סימנים", משיריו של איזקסון.
שנתיים אחרי שיצא לרדיו אותו שיר בודד, "לזכור", יוצא האלבום "אדם" שכולו טקסטים של מירון ח. איזקסון, ולחנים ועיבודים שעל מרביתם אחראי מגן עצמו (כשלצידם לחנים של אלונה טוראל, מישה סגל וורד קלפטר שחתומה גם כמפיקת האלבום). את האלבום פותח וסוגר קוראל של באך, תרומתו של החלק הקלאסי בחייו של מגן.
"עוד לא עשיתי אלבום אחד שלם לבד מההתחלה ועד הסוף"
ב-29 לחודש ישיקו מגן ומשתתפי האלבום את "אדם" במופע חגיגי בצוותא, ומגן מתפנה להסביר איך זה שכל כך הרבה זמן עבר עד שהוציא סולו ראשון.
"האלבום הזה לא נבע מתוך איזו שאיפה לעשות אלבום שלא הצלחתי להגשים אותה במשך כל השנים. הוא הגיע באופן טבעי אחרי הפרויקט של `סימנים` ומאחר שעניין אותי מאוד להיכנס לקטע של הלחנה ושל אחריות מלאה מבחינה מוזיקלית על כל האלבום, דבר שלא עשיתי לפני כן בצורה כזו. עשיתי דברים כאלה בחלקם, עיבדתי, הייתי גם מעין מנהל מוזיקלי בכמה תכניות ועם כמה זמרים כמו אסתר עופרים, יוסי בנאי, יפה ירקוני, אבל לא עשיתי באמת אלבום שהייתי אחראי לו מהתחלה ועד הסוף מהצד של העיבודים, ההלחנה, ההפקה המוזיקלית, ההקלטות, הכל".
- איפה המקום של ורד קלפטר בפרויקט הזה?
"ורד בעצם יזמה את הפגישה ביני ובין מירון, היא הייתה המחברת של העניין הזה. לורד ולי היו תכניות לעשות משהו ביחד, התחלנו לעשות חזרות על כל מיני חומרים, דברים ששרתי ב`אחרית הימים`, או חומרים ששרתי לבד אחרי `אחרית הימים`, ופתאום הרגשתי שזה לא אומר שום דבר, ושלא בא לי עוד פעם למחזר את הדברים האלה. ואז ורד באה עם הרעיון שניפגש עם מירון ואולי נעשה אלבום חדש מהשירים שלו כשאני המבצע היחידי באלבום".
"קשה לי להתחבר לטקסטים של פזמונאים"
"לולא נבראתי לא הייתם באים, לולא בחרתי בטוב וברע לא הייתם מתים, לולא גורשתי לא הייתם מתגעגעים, לולא לבשתי לא הייתם מתפשטים. לולי בניי לא הייתם הורגים, לולי אשתי לא הייתם מנחשים, למרות מאותַי אותי זוכרים, למרות מחבואי אותי אינכם מוצאים." ("אדם", מילים מירון ח. איזקסון, לחן אלי מגן)
- מירון ח. איזקסון הוא משורר מסורתי-דתי, בן למשפחת פרדסנים, אבא לשבעה ילדים, משהו שהוא כביכול מאוד שונה ורחוק ממך. מאיפה בעצם החיבור החזק שלך לשירים שלו? לעשות אלבום שלם משיריו זו מעין הצהרה על אמירה משותפת.
"קודם כל אני אוהב את השירים. אלה שירים מורכבים שצריך באמת לנבור ולהעמיק בהם בשביל להתחיל להבין על מה הוא מדבר, ואני מאוד אוהב את הקונפליקטים האלה, את הפחדים שמסתתרים בין המילים ואת ההפכים במשמעויות של השורות בשירים, ויש שם לדעתי הכל. מירון הוא באמת אדם דתי, אבל השירים שלו הם לא רק בין אדם לאלוהים. הם מדברים על בעיות אישיות, על דברים פרטיים, וזה נוגע בי, כי אני מרגיש שיש המון דברים שאנחנו קרובים בהם, שהוא מדבר על אותם דברים שאני מרגיש.
"הייתה תקופה שרציתי להלחין ופתחתי ספרי שירה, ותמיד היה לי קשה להתחבר לטקסטים של פזמונאים. השפה היומיומית הזאת לא דיברה אלי, לא עניינה אותי ולא אתגרה אותי מספיק, וחיפשתי דברים שיהיו יותר עם משמעות. עם מירון, ברגע שנולד הרעיון, התחלתי לחפש אצלו בשירים וזה באמת היה קשה, גם למצוא אותם וגם להתחבר אליהם. זה לקח די הרבה זמן, אבל בסופו של דבר הרגשתי מאוד מחובר לשירים, מאוד שלם איתם, הרגשתי שהם נותנים לי המון השראה בכתיבה".
"מוזיקה זה לא מדע ולא בית ספר, זה קודם כל בטן"
- איך מגיבים בתזמורת הפילהרמונית לעובדה שאתה מוציא אלבום של מוזיקה קלה? יש עדיין יחס מתנשא למוזיקה קלה בעולם הקלאסי המובהק?
"איך מגיבים, זה תלוי מי. אני לא כל כך ב`חבר`ה` של התזמורת. אני בסדר עם כולם אבל אין לי ממש הרבה חברים פה אז יש כמה אנשים שיותר קרובים אלי ומקבלים את זה בסך הכל יפה מאוד, אבל זה נכון שיש קצת הרגשה של `מה הקשר?`. אבל זה תלוי ממי. יש כאלה שיותר מרשים לעצמם להגיד דברים טובים ויש כאלה שעוברים על זה כאילו כלום לא קרה".
- ויש משהו במיתוס הזה של נחיתות של הרוק מול הקלאסי?
"יש בזה משהו אולי בהרגשה של אלה שמתעסקים ברוק דווקא, יש להם איזה פחד שהם לא מספיק טובים או מלומדים או יודעים לעומת אלה של הקלאסי שהם כאילו אנשים עם ידע, אוטוריטה, אבל אני חושב שזה שטויות. על עצמי אני ממש לא מרגיש את הדבר הזה. אני חושב שמוזיקה זה לא מדע ולא בית ספר, אלא קודם כל בטן. ולא משנה אם זה קלאסי, ג`אז, פופ או רוק, אנשים שמרגישים יכולים לעשות מוזיקה, ואנשים מוזיקליים שיש להם מה להגיד יעשו את זה בכל סגנון ובכל צורה. האדם שמנגן קלאסית, זה לא אומר עליו שום דבר חוץ מזה שהוא מנגן מוזיקה קלאסית. אבל אני חייב להגיד שאני מרגיש שיש בתזמורת יותר פתיחות מאשר פעם כלפי פופ ומוזיקה קלה. אולי זו סתם הרגשה אבל ככה נראה לי. יש הרבה חבר`ה צעירים בתזמורת שאני יודע שלהנאתם הם שומעים דברים אחרים ולאו דווקא מוזיקה קלאסית".
"אני הייתי הגורם שפירק את `אחרית הימים`"
"פניה היו לפתע אלה שיהיו לה בעוד שנים והיו גם אלה שיש לה עכשיו, כמו איש סובל המזכיר `מתי יבוא ערב` ואין לדעת אם מתגעגע הוא לערב שהיה או מבטל שעות עד ערב שיבוא, ומזכיר "בוקר" ואינו יודע אם לבוקר שהיה הוא מסגיר חייו או שמא מבקש נפשו להסתלק טרם אור חדש יגַלה פניו." ("פניה היו", מילים מירון ח. איזקסון, לחן אלי מגן)
- למרות שאתה מזוהה מאוד כקונטרבסיסט ג`אז וקלאסי, לא רבים יודעים שבעצם עשית מהפך גדול וחתכת בצורה חדה ביותר מדרך שהתחילה אחרת לגמרי.
"נכון. המחשבה המקורית שלי הייתה להיות זמר. מגיל 14 בערך הלכתי לכיוון הזה של להיות זמר וכשנכנסתי ללהקה צבאית הייתי בטוח שזה מה שאני אעשה שם ולהפתעתי מצאתי את עצמי מנגן בגיטרה רוב השירות כשפה ושם נותנים לי לשיר. אחרי כמה שנים שבהן לא שרתי אבל רציתי את זה כל הזמן, עבדתי עם `השלושרים`, ושם פגשתי את זוהר לוי שגם ניגן איתם תקופה מסוימת, והחלטנו להקים להקה שבה אני אוכל לשיר וזוהר, שכתב לפני זה את השירים להצגה `מלכת האמבטיה`, יכתוב את החומרים. חיפשנו אנשים והקמנו את `כיף התקווה הטובה`, להקה שלא התקיימה הרבה זמן, והתפרקה עוד לפני שהספקנו להופיע. אחרי `כיף התקווה` הקמנו את `אחרית הימים` ואחרי שנה בערך שהופענו עם `אחרית הימים` נדלקתי פתאום על ג`אז, התחלתי לשמוע הרבה מאוד ג`אז ו... לא יודע, לא בא לי יותר על `אחרית הימים`. אני בעצם הייתי הגורם שפירק את הלהקה.
"אחרי זה הייתי עדיין בקטע של לשיר, שרתי כמה שירים, מוזיקה לסרטים, פסטיבל הזמר ועוד כל מיני כאלה, אבל לא הסתדרתי עם ההופעות. לא הרגשתי נוח בקטע של לעמוד על הבמה ולספר בדיחות ולהיות נחמד אל הקהל. זה לא מצא חן בעיניי. וביחד עם זה, נדלקתי על קונטרבס והתחלתי לנגן והחלטתי שבשביל לנגן ג`אז ולהבין מה קורה אני צריך לנסוע לאמריקה, וזה מה שעשיתי. לקחתי את הפקלאות ונסעתי לברקלי ללמוד ג`אז. גם שם לא החזקתי מעמד הרבה זמן, עברתי לניו יורק, והגעתי למוזיקה הקלאסית במקרה, כי חיפשתי מורה טוב".
"לקח לי המון שנים להשתלט על הבס"
- בכל השנים האלה שבהן זנחת בעצם את התשוקה המקורית שלך, לשיר, לא היה שום קונפליקט פנימי מול העניין הזה?
"לא היה קונפליקט. אני מאוד אוהב לשיר והאהבה הזאת יצאה בצורה אחרת, דרך הכלי שלי. תמיד הרגשתי שזה בעצם אותו הדבר, שאני שר דרך הבס. זה נכון שעשיתי באמת חיתוך, שבירה כזאת. זה לא היה משהו שנבנה באופן איטי אלא החלטה שקרתה מיום ליום, ובאמת חתכתי לגמרי והפסקתי לשיר. יכול להיות שזה באמת היה מוזר, אבל הייתי ממשיך לשיר אם הייתי מרגיש עם זה טוב. הקלטות תמיד היה לי כיף לעשות, והמשכתי עם זה פה ושם במשך השנים. הקלטתי עם נורית גלרון ביצוע חדש ל`העץ הוא גבוה`, בכל מיני מופעים שניגנתי בהם ביקשו ממני לשיר, עשיתי גם לפני עשר שנים מופע בפסטיבל `ג`אז סרטים ווידאו טייפ` ושרתי את השירים הישנים שלי בעיבודים חדשים, אבל ככה זה התגלגל.
"רציתי להיכנס לקטע של המוזיקה שמאוד עניין אותי, אהבתי נורא לנגן בס, לקח לי המון שנים עד שהצלחתי להרגיש שבאמת השתלטתי על זה. זה כלי נורא קשה ולוקח המון זמן ללמוד לנגן כמו שצריך, במיוחד למישהו שמתחיל בגיל כל כך מבוגר, ככה שהייתי מאוד עסוק עם זה כל הזמן ולא היה לי ממש פנאי לחשוב על זה שאני רוצה לעשות משהו אחר".
"אני רוצה להישמע כמו משהו שחי היום, לא כמו מיחזור"
- תיארת קודם את אי הנוחות הישנה שלך כלפי הופעות. מה בעצם השתנה עכשיו? מה הופך את זה לנוח פתאום?
"אני חושב שזה שילוב של כמה דברים. אני מתאר לעצמי שדבר אחד זה שאני יותר מבוגר היום, יותר בשל, יותר רגוע, פחות אכפת לי ממה שקורה, אם יקבלו את זה פחות טוב או יותר טוב. הדבר השני הוא שבגלל שכתבתי את המוזיקה ועשיתי את הדבר הזה מהתחלה עד הסוף, אני מרגיש יותר נוח. גם בחזרות וגם בכמה הופעות שכבר היו הרגשתי עם החומר הזה אחרת ממה שהרגשתי פעם עם דברים. לבצע שיר של מישהו אחר זו לא אותה הרגשה. היום אני פחות פוחד מדברים שמסיטים אותי מהעיקר, אני מרגיש יותר נוח".
- תעשה גם את השירים הישנים בהופעה הקרובה?
"ההופעה בצוותא בנויה רובה מהשירים של האלבום החדש ובנוסף לזה יתארחו ערן צור וורד קלפטר. זו הופעה עם מיטב הנגנים, אלה שניגנו איתי באלבום, עדי רנרט, גיל לדין, עמוס הדני, רביעייה של נשפנים. את החומרים הישנים לא נעשה כרגע כי ההופעה הספציפית הזו היא להשקת הדיסק, אבל בעתיד הקרוב נכניס חלק מהם ואני בטח לא אשיר אותם כמו שהם היו אז. אני רוצה לשנות ולחדש בהם דברים".
- אתה מודע לעוצמה שצברו בעשרים שנה האחרונות שירים כמו "פתחי לי את הדלת", "העץ הוא גבוה"?
"אני מתאר לעצמי שאני לא מתייחס לזה כמו שאחרים מתייחסים לזה ובשבילי זה משהו שכבר נגמר. זה הפתיע אותי, האמת, אבל זו לא הפתעה חדשה, זה כבר דבר ישן. אני מודע לזה שאם אני יוצא להופעות הקהל בטח ירצה לשמוע את השירים האלה אבל אני אמצא את הדרך לא לחזור עליהם כמו שהם נעשו אז אלא לעשות את זה כמו היום. אני רוצה באופן כללי להתייחס למוזיקה, לא סתם לבוא ולמחזר. הסיבה שאני רוצה להופיע היא בשביל שיהיה לי כיף. אני רוצה שיהיה על הבמה הרכב כיפי שמנגן ומרגיש טוב ביחד, ושנוכל גם לאלתר, לעשות דברים יותר ג`אזיים, להישמע כמו משהו שחי היום, לא כמו מיחזור".
אלי מגן יופיע ביום חמישי, 29 ביוני 2006 ב- 21:00 בצוותא תל-אביב. לפרטים נוספים
29/06/2006
:תאריך יצירה
|