זו כבר לא נוסטלגיה. זו היסטוריה שהולכת ודהה - הרומן, הסופר, ערמות הקש שהולכות ומתגבהות על הבמה, הדימויים, התלבושות - וגם מקור לעושר בלתי נדלה של סיפורים.

במופע "הוא הלך בשדות" שמעלה להקת בלט ירושלים, רק העלילה היא מין הווה מתמשך, טרגדיה שלא נגמרת, קלאסיקה של שכול החוזר על עצמו ללא תאריכי תפוגה.
 
 
בין בלט לציונות
 
הכוריאוגרף יגור מנשיקוב עשה ניסיון ראוי להערכה, אפילו להערצה, לגעת במה שנחשב ישראלי, ואפשר היה לחשוד בו בתמימות אלמלא בחר בשוסטקוביץ ובאלפרד שניטקה כמלחיני הבלט.
 
הכוריאוגרפיה מבטאת תחכום המשלב בין שני סגנונות מנוגדים - בלט עממי, נהיר ומוכר, וריקוד בטכניקה הקלאסית שזרה למהות הישראלית, שבה מתעסק היוצר בכבוד ומתוך פרספקטיבה. הרי הבלט בצורתו הקלאסית הוא היפוכו של רעיון הציונות וביטוייו האמנותיים. 
 

הוא הלך בשדות, צילום: אבי לוסקי


הוא הלך בשדות, צילום: אבי לוסקי


הרעיון מתגלם כבר בצילום שער התכניה -  בתוך שדה שיבולים, נער יפה תואר בכותנת לבנה שאת כתפיו חובקת תוך שהיא נשענת עליו, נערה יפת תואר בשמלה לבנה. רגלה של הנערה מורמת, מתוחה בתנוחה בלטית מובהקת, וכף רגלה עטויה נעל בלט קלאסית.  המחשבה הראשונה שקפצה לי בראש למראה התמונה, היא על החיבור בין סוציאליזם לבלט הקלאסי כפי שבא לידי ביטוי בריקוד הסיני בתקופת מאו - רקדניות יפהפיות במדים מניפות דגלים אדומים ורוקדות על בהונות. גדול גם הפער הבסיסי בין הגוף המאולף, המאומן בטכניקה הקלסית, לגוף המשולח המקומי - פער שהקהל נדרש לגשר עליו בעת הצפייה במופע. 



https://www.youtube.com/watch?v=mT1_Se_ODoE

דואטים יפהפיים
 
ההיסטוריון בועז נוימן טען שתשוקת החלוציות אינה כרונולוגית אלא מיתית. א.ד גורדון אמר שבחיים האמיתיים אין משמעות לאבחנות מרחביות או כרונולוגיות. חיים אמיתיים הינם חיים שלמים שאין בהם הפרדה". אם כך נחה דעתי, וקיבלתי את הסצנה שבה החציר ממלא תפקיד חשוב של עבודת אדמה סמלית או של מרחבי השדות, ונהניתי מתנועת הרקדנים מתגוללים בתוך ערימות השחת. בה במידה הרחקתי גם את זיכרון חגי הקיבוץ, שבהם ריבועי השחת שימשו במה ויציע, וסימלו את גם הרומנטיקה של האוהבים המסתתרים בחציר.
 
 מנשיקוב בחר בתנועה אחת חוזרת כמשפט ממנו מורכבת התנועה של המקהלה - כמין  היפוך של ההורה, בה הרגל מונפת לאחור אל כריעה עמוקה, הגו רך וגמיש והידיים המונפות גם הן רכות וזורמות - באופן המוכר לנו מהמחול אמנותי. תנועות הידיים בבלט כולו מובלטות, מלאות רגש, מעוגלות. לעיתים מתייצבות כפות הידיים בהיפוך, לנוקשות מפוסלת. הדבר ניכר במיוחד בדואטים היפהפיים של הזוגות השונים, אם אלה הנאהבים אורי ומיקה בביצוע מעולה של מיכאל בוצוק ומירי לפידוס, או מיקה - האהובה הבודדה, פליטת השואה שאינה חלק מהקבוצה - והרקדנית המגלמת את רותקה אמו של אורי - המיטיבה לבטא את החיוניות והעוצמה של מי שלא באה מ"שם".  
 
האופן שבו מיכאל בוצוק ויגור מנשיקוב (הרוקד אף הוא בבלט) מניפים את זרועותיהם בתנופה ההופכת לחיבוק מקיף ורחב, חזק וחם - הוא מיוחד במינו. כוונת החיבוק כאילו לקלוט בזרועותיו עולם שלם, ולא רק דמות קטנה הנבלעת בחיבוק וחיה בתוכו. 
 

הוא הלך בשדות, צילום: אבי לוסקי

נופך של אגדה
 
התפאורה של פולינה אדמוב היא תמצות חזותי של ענפי עצים, אוהלים ומיני שערים, - נעה  על הבמה חרישית  ויעילה. לתאורה של אמיר קסטרו תפקיד דרמטי יותר, ואין לה קוד היסטורי או דרמטי שעליה לציית לו. עשירה, מדויקת וצבעונית להפתיע, היא מפקיעה את המתרחש מן המציאות הריאליסטית ועדיין נותרת אמינה ויעילה.
 
הפנטומימה של הקבוצה הקיבוצניקית נאמנה למסורת הבלט הקלאסי שבו מחוות קטנות ואישיות מסבירות ומאיירות את היחס לגיבור או למתרחש. התלבושות בעיצוב ילנה קלריך  נאמנות ל"הצנע לכת" השומרי - במכנסיים קצרים או ארוכים, בגופיות ובחולצות לבנות או בצבע חאקי לא רכוסות. נעלי הבלט בקצוות המכנסיים והרגליים הן הקריצה שאכן מדובר בבלט. זהו אינו ריקוד עם שהתעדן, אלא שפה זרה שכל הרקדנים שולטים בה ברהיטות ובשלמות. הריקוד על בהונות בהקשר הישראלי של הסיפור מפקיע אותו מן המקומיות ומוסיף איזה נופך פנטסטי, כמעט כמו של אגדה.
 
כמקצוען שרקד ויצר בלהקות ברחבי העולם, חוש המידה של מנשיקוב מגן עליו ממבוכות של דרמטורגיה עשירה מדי. גם כאשר העלילה מתעצמת עד לסיומו הטרגי של המחול, התנועות נרקדות בהשראה ובעדינות המותירה מקום לדמיון. הסיום דומם, והאור יורד לאט על הקבוצה האבלה.


 
יגור מנשיקוב, יוצר ורקדן, הוא הלך בשדות, בלט ירושלים, צילום: לאוניד חרומצ'נקו 




הוא הלך בשדות, צילום: אבי לוסקי

לרכישת כרטיסים