יש לבמאי אופיר ראול גרייצר דרך אישית אופיינית לתיאור התרגשותו רגע אחרי צאת סרטו החדש, השני באורך מלא - "אמריקה" - למסכי בתי הקולנוע בארץ. "לעשות סרט זה נס", הוא אומר. "להוציא אותו זה עוד נס, ושקהל יבוא לראות אותו זהו נס כפול ומכופל. אז בטח שאני מתרגש שהוא עלה למסכים, ועוד בארץ".
 
תיבת פנדורה
 
שמונה שנים לקח לך לעשות את סרטך הקודם, "האופה מברלין" (2017). את "אמריקה" הרבה פחות. זה כנראה פועל יוצא של ההצלחה שלו, 150 אלף צופים רק בארץ

"נכון. היה קל יותר להשיג מימון. אמנם צילמנו בתקופת הקורונה, אז הייתה גם איזושהי טרפת, אבל הצלחנו לעשות את הסרט הרבה יותר מהר מהסרט הראשון, וזה מאוד משמח ומרגש".

תקציר עלילת הסרט: אלי (מיכאל מושונוב) הוא בחור ישראלי שגר בשיקגו, ארה"ב ועובד כמאמן שחייה של צעירים, במיוחד כאלה החוששים ממים. הוא חוזר ארצה לאחר שאביו נפטר ועליו לטפל בכל הבירוקרטיה הכרוכה בכך. הוא רק רוצה למכור את הבית שאביו הוריש לו ולטוס בחזרה,  אבל הוא נתקע פה לאחר פגישתו עם חבר ילדות, יותם (עופרי ביטרמן) וארוסתו (אושרת אינגדשט), זוג מקסים שיש להם חנות פרחים ביפו.

המפגש שלו איתם מוביל לשרשרת של אירועים, שנמתחת לאורך כמה שנים ומערערת ומשנה את חיי כולם. על הדרך נפתחת תיבת פנדורה החושפת מידע מורכב על עברם של שלוש צלעות המשולש, אבל בעיקר של אלי.    
 


אמריקה, תמונה באדיבות סרטי נחשון


פרחים, צמחים וירק
 
כשעלה למסכים כאן "האופה מברלין" יצא לי לראיין את השחקן הראשי בו, טים קלקהוף. וכשצפיתי ב"אמריקה" הייתה לי תחושה שכוכב הסרט הנוכחי מיכאל מושונוב די דומה לו

"האמת היא שבהתחלה רציתי את מיכאל מושונוב לתפקיד הגברי השני, של יותם. אבל אז הפכתי אותו לאלי. אני לא חושב שיש לי טייפקאסט או מודל מסוים של שחקנים, כי כל סיפור מכתיב משהו אחר. אבל זה מעניין מה שאתה אומר, אולי יש משהו דומה בדמויות שהם מגלמים. יש בהם שתיקה כזו, מעין סוד, אבל אני חושב שב'האופה מברלין' הדמות שגילם טים, של תומאס, היה בה משהו הרבה יותר שביר, הוא צפן בתוכו סוג אחר של סוד וסוג אחר של אנרגיה.

"הדמות של אלי היא אחרת. הוא הרבה יותר מסתורי, הרבה יותר עמוק. משהו שמגיע מהילדות שלו, למעשה. הילדות וההתבגרות שלו היו בצל אב אלים ועוד דברים שאני לא רוצה לחשוף אותם ואשר מתגלים במהלך הסרט.

"אז אני חושב שיש איזשהו דמיון, אבל גם הרבה דברים שונים. אצל טים היה משהו אחר בעשייה שלו, באפייה, מן עבודה עתיקה של לעבוד עם הידיים ולהכין בצק. ב'אמריקה' העניין של העבודה עם הידיים הוא של אושרת אינגדשט שמתעסקת בפרחים, בצמחים ובגינון, שזה משהו אחר לגמרי, אבל גם מן מלאכה עתיקה כזו שקיימת אלפי שנים ומתחברת ממש לערש התרבות שלנו. אז יש דמיון בעיסוק בדבר העתיק הזה שמחבר אותנו לאדמה ולידיים שלנו שעובדות". 
 

אמריקה, תמונה באדיבות סרטי נחשון


משולש גורלי

אתה מציג כאן משולש שמערכת היחסים בין צלעותיו מקבלת תפנית חדה. זה דומה למה שהיה ב"האופה מברלין"

"יש דברים שנושקים, אבל בעיניי זה סרט אחר לגמרי. סיפור אחר. נכון שיש אלמנטים דומים, אבל אני חושב ש'אמריקה' הוא הוא לא כל כך סרט, הוא יותר רומן. יותר הרגשתי שאני כותב ספר. הדמויות בעיניי חיות מעבר למה שנמצא על המסך, הוא מתרחש לאורך תקופה הרבה יותר ארוכה. זה סרט הרבה יותר אפל, הנוגע בשלוש נקודות מבט. הוא למעשה מספר שלושה סיפורים. מצד אחד הוא הרבה יותר אפל, אבל מצד שני גם הרבה יותר צבעוני. כפי שאני רואה אותו הוא גם הרבה יותר נועז ויש בו יותר סוד".

הבנתי שאת אושרת אינגדשט בחנת ראשונה, אחר כך עשית אודישנים לעוד כמה שחקניות, אבל בסוף חזרת אליה

"תשמע, התאהבתי, באמת התאהבתי. הגעתי אליה ממש במקרה, ראיתי אותה בתפקיד קטן באיזה סרט, בזמן שהייתי בחו"ל, בשוודיה, ואז פשוט הוספתי אותה לרשימה. לא הכרתי אותה, למרות שהיא שיחקה הרבה שנים בתיאטרון כבר. אז הזמנתי אותה והיא הייתה הבן אדם הראשון שהיה לו זמן להיפגש. כך יצא שהיא הייתה הראשונה ברשימה.
"מהמפגש הראשון הרגשתי תחושה ממש עמוקה של חיבור ושל התאהבות ממש. גם בסיפור שלה וגם באנרגיות שלה, וגם בכישרון העצום שהרגשתי שרוצה להתפרץ החוצה. ואז עברתי עוד תהליך עם הרבה שחקניות אחרות. ראיתי שחקניות נהדרות שעשו אודישנים נפלאים. אבל בסוף תמיד חזרנו אני והמלהקת שלי לאושרת ואמרנו שניקח אותה. וזה מה שקרה בסוף".

שם הגיבור שלך אלי גרינברג, אבל כשהוא נסע לאמריקה הוא החליף את שמו לאיליי קרוס. למה בעצם?

"הוא נסע לאמריקה כדי לעצב את גורלו מחדש. כדי להחליט איזה חיים הוא רוצה לחיות. בארץ הוא גדל במקום לא טוב ובבית לא טוב, והוא רצה חיים חדשים. אז מה שהוא עשה זה ללכת למקום הכי רחוק. ומכאן המטאפורה של אמריקה. הוא הגיע מתל אביב של יולי-אוגוסט לשיקגו, עיר הרוחות והקור, שמעבר לאוקיינוס. זה הכי רחוק שאפשר - והוא עשה את המעבר הזה כדי להתנתק לחלוטין ממי שהוא ולהפוך למישהו אחר, וזה מתבטא בשם שלו ובזהות שלו. זה מבחינתי השינוי שהוא היה צריך לעשות, אבל כשהוא שב לארץ הוא חזר להיות אלי גרינברג". 
 

אמריקה, תמונה באדיבות סרטי נחשון



"קיבלתי השראה מבן זוגי"

תרחיב קצת על השחקנים הנוספים בסרט

"אחד הגילויים המופלאים שלי הוא עופרי ביטרמן, שמופיע בהרבה מחזות זמר ותיאטרון, וגם אליו הגעתי במקרה. הוא עושה את התפקיד של יותם, שלכאורה הוא קטן אבל מתרחב בהמשך, והוא עשה תפקיד נורא מרגש. הוא פשוט שחקן מבריק שעשה עבודה מדהימה בסרט. אני מזמין אנשים לבוא ולהתבונן בפנים שלו, בניואנסים שלו. הוא באמת שחקן ברמה אחרת.

"עוד שחקן שהיה לי ממש מעניין לעבוד איתו הוא מוני מושונוב. הוא משחק בסרט את דמות האב של יותם, החבר של אלי, שהיה תחליף אב עבורו, והמפגש ביניהם נורא עניין אותי. הסצנות הראשונות שצילמנו היו בין מיכאל ומוני, ופתאום יש לנו את שני המושונובים האלה בסצנה הראשונה שאנחנו מצלמים. מצד אחד זה היה מאוד מלחיץ אבל מצד שני מאוד מרגש לראות איך הם עובדים ביחד. גדלתי על מוני מושונוב של 'זהו זה', כילד בתקופת מלחמת המפרץ, אז לשים אותו במקום הזה של נוסטלגיה וזיכרון היה לי ממש נכון.

"יש גם את עירית שלג, שהיא שחקנית ממש נפלאה, מקסימה ויפהפייה, ובן אדם כל כך עמוק ונפלא. גם אותה לא הכרתי אישית קודם לכן. היא עשתה עבודה מעולה בתור האמא של יותם שמגוננת עליו ושומרת עליו, אבל גם מסתירה סוד שיש בו איזושהי אשמה, שרלוונטית להרבה מאוד אימהות בישראל, ולא רק בישראל. אשמה על חוסר יכולת לעזור או לתת יד לילדים שלא היה להם מזל בחיים. כלומר, להיות האמא הזאת שמגדלת את הבן שלה בבית טוב ובריא ותומך, ובבית ממול יש את הילד הזה שנורא סובל ואין לה את היכולת לעזור לו. המונולוג שלה גורם לי לבכות כל פעם שאני רואה את הסרט.

"בכלל, היה לי כאן קאסט נהדר. יש את אווה שפיר, ששמה היה בעבר אוולין קפלון ('החברים של יאנה'), שעשתה תפקיד אורח נהדר, ורובא בלאל עספור, שגם הגיעה לתפקיד קטן אבל נהדר ורגיש".

ולא נשכח שבן זוגך דניאל קוסו משמש בסרט כמעצב אמנותי

"כן. יש הרבה השראה מהחיים. דניאל עבד עם צוות של ארט דיירקטורים ויש את הדימוי האישי שממנו התחיל הסרט - של אישה שעובדת בחנות פרחים, וכל היופי הזה הגיע מהעבודה של בעלי זה 15 שנים. דניאל הוא שזרן פרחים במקצועו והייתה לו בעבר גם חנות פרחים, בנוסף לעבודות שהוא עושה בפרסומות ובסרטים בגרמניה. אז זו דוגמה לאופן בו משתלבים הסרטים בחיים. זה הגיע משם, אבל האהבה שלי לטבע, לנופים, היא משהו הרבה יותר ישן, למקומות של מים, מפלים, ובהתאם לכך נבחרו כמה לוקיישנים בסרט".     
 


אמריקה, תמונה באדיבות סרטי נחשון


"אני בעד האולד-פאשן"
 
מבחינה צורנית, הסרט מושך את העין. גם בפונטים ה"עתיקים" של הכותרות, הקרדיטים וכו', וגם בצבעוניות הבולטת שלו. מה עומד מאחורי זה?

"זה בכוונה. גם כי רציתי ללכת לכיוון הנוסטלגי מבחינת העבר של הדמויות - ובעצם גם שלי, כי אני נולדתי באייטיז ומה שמדבר אליי זה סרטים משנות ה-70 וה-80. לכן רציתי לעשות סרט 'ישן', כאילו אני חי בשנות ה-70 של המאה הקודמת. זה הקולנוע שאני הכי אוהב, הקולנוע הכי מדהים. אז רציתי לעשות זאת גם כמחווה וגם מתוך חיבור לסיפור.

"האמריקה הזו שאני הולך אליה היא אמריקה של נוסטלגיה, של חלום, אני מחפש אחר המקום הזה. בגלל זה היה חשוב לי להשתמש בפונטים מאוד ישנים, ובכלל בסגנון ישן. השוט הפותח הזה הוא כמו הפתיחה של 'תינוקה של רוזמרי'. יש הרבה סרטים כאלה שמראים נניח תמונה רחבה את ניו יורק ויש זום אין לאיזה בניין. רציתי ללכת על הכיוון הזה. מבחינת הצבעוניות - האדום והצהוב אלה הצבעים של יותם, והכחול הוא אלי.

"ניסיתי לייצר את הזיהוי הזה כבר מההתחלה עם הצלם עומרי אלוני שהוא ואני מכירים המון שנים ועבדנו יחד בלא מעט פרויקטים קודמים. אנחנו מחליטים יחד. יש לנו את השיטה שלנו: אנחנו בונים ביחד סצנות, בודקים לוקיישנים יחד, מצלמים את כל התמונות מראש, דוגמים ועורכים את זה כדי להבין איך הסרט ייראה. אנחנו גם חברים מאוד טובים ואוהבים. האתגר פה היה באמת ללכת עד הסוף עם הסגנון, הצבעים והגוונים.

"הייתה גם העבודה של כל מחלקת הארט, של מעצב ההפקה בעלי דניאל, הארט-דיירקטורית ניצן ציפרוט, מעצבי התלבושות וכו'. כולם נרתמו ללכת עד הסוף עם הסגנון שהוא מאוד מלא, רווי ועשיר בפרטים".

עד כמה שזכור לי "האופה מברלין" היה הרבה יותר מונוכרומטי בצבעיו

"הוא היה יותר סרט של צילומי פנים. דירה אחת, מטבח אחד. הרגעים היותר רגועים היו דווקא בברלין ולא בירושלים. זה היה העולם של האופה הגרמני. ב'אמריקה' הכיוון היה צבעי טכניקולור, סרטי הצבע של שנות ה-50. ההשראה הייתה מסרטי דאגלס סירק והרבה סרטים של יוצרים נוספים מאותה תקופה. מבחינת הצבעוניות הלכנו הכי אחורה שאפשר. אני בעד האולד-פאשן, מבחינתי זה הכי טוב". 
 

https://www.youtube.com/watch?v=VjEZHoTKc6Q&feature=emb_title

"לכל פרק יש מהות אחרת, משהו שמגדיר אותו. משהו מרכזי במסע של הדמויות בתוכו. כמו שאמרתי, כשעבדתי על הסרט הרגשתי כאילו שאני כותב רומן, שאני ממלא דפים של ספר, ושכל אחד מהחלקים קשור לאיזו בחירה: החלטה גורלית או שאלה גדולה או איזה רגע של הכרעה. משהו שקורה בתוך אותו פרק אבל קשור לתמונה הגדולה".

יש בסרט סצינה לירית יפהפייה המתרחשת בערב. איריס ואלי מסיימים בילוי, מסתובבים ברחוב שקט ופוגשים לפתע בובנאי הפותח קופסה, מוציא בובה המופעלת על ידי חוטים ומניע-מרקיד אותה כשברקע מושמע השיר "חיים שקטים", של טהו טירדו ובליקסה ברגלד. "רציתי שיהיו בסרט כמה אלמנטים שקשורים לפינוקיו", אומר גרייצר. "זה סיפור על התבגרות, על ילד מעץ שהופך לילד אמיתי. זה דימוי שחובק גם את הסיפור של אלי וגם את הסיפור של יותם, ומחבר ביניהם - אלי, בגלל שהוא התבגר מוקדם והייתי רוצה שהוא יוכל עוד להיות ילד, ויותם, בגלל מה שעבר עליו הוא נהייה ילד וצריך להפוך לגבר. ללמוד להשתין ולחתל את עצמו.

"מבחינתי זה מתחבר לשתי הדמויות וגם לנוסטלגיה, לתמימות של הילדות. כילדים אנחנו לא חושבים על הבעיות שברומו של עולם. כשהייתי ילד הייתה סדרת הטלוויזיה 'פינוקיו', שדיברה מאוד לבני הדור שלי. היה ערוץ טלוויזיה אחד ובקיץ כולם היו יושבים לראות את זה. כשהגענו בחזרות לסצנה בסרט שבה יותם צופה בפרק בסדרה הזו, אושרת, מיכאל, עומרי הצלם ואני, כולנו שרנו את שיר הפתיחה של 'פינוקיו'. זכרנו אותו מהילדות".

מה קורה עם הסרט בזירה הבינלאומית?

"הוא התחיל את המסע שלו ביוני בפסטיבל קרלובי וארי. אחר כך היה בפסטיבלים בהמבורג, לטביה, ארה"ב, שם השתתף בכמה פסטיבלים. הוא היה במשהו כמו 15 פסטיבלים ברחבי העולם, וממשיך להפצה בספרד, אוסטרליה, ארה"ב וקנדה. אנחנו במשא ומתן להקרנות מסחריות גם בגרמניה וצ'כיה. התקווה היא שכמה שיותר אנשים יראו אותו". 
 


אמריקה, תמונה באדיבות סרטי נחשון


"הייתי מצלם מחר אם היה לי כסף"
 
גרייצר הוא יליד רעננה. אביו דתי ואמו חילונית. כבר בנעוריו הוא יצא בשאלה וגם יצא מהארון וחשף את זהותו המינית. הוא בוגר בית הספר לקולנוע של מכללת ספיר, במסגרתו יצר כמה סרטים קצרים שהוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים שונים. הוא גם גילה עניין בבישול, עסק בזה במשך תקופה, לפרנסתו ואף הוציא ספר בישול. הוא מתגורר בברלין ונשוי מאז 2012 לבן זוגו הגרמני.

אופיר ראול גרייצר, תמונה באדיבות המרואיין


במה דניאל ואתה עוסקים בין הפקות?

"עשיתי הרבה דברים בחיים. עבדתי בבישול ובעיצוב גרפי, ועבדתי גם בחנויות בגדים. אבל הקולנוע הוא מחלת נפש. אני חייב לעשות סרטים. אני לא רואה תכלית לקיום שלי בלי זה. דניאל עושה עיצוב גינות וטראסות, ואני עוסק בכתיבה של כל מיני טריטמנטים לסרטים ולסדרות.

"בעבר הייתי עורך דוקו, אבל כבר זמן מה אני לא עוסק בזה יותר. האמת היא שמדי פעם אני מתגעגע לזה. עכשיו אני עושה מה שאני יכול כדי לקדם את הסרטים שלי. יש לי שלושה תסריטים חדשים שמוכנים להפקה. הייתי יכול לצלם מחר אם היה לי כסף".