"החלטה לעזוב" (דרום קוריאה 2022) *****

דרמה. סרטו של פארק צ'אן-ווק. האי-ג'ון (פארק האי-איל) הוא שוטר נשוי הסובל מנדודי שינה. הוא נודד בין שתי ערים. מקום עבודתו בבוסאן, בעוד שאשתו מי-ג'י (ג'ונג יי-סיאו) ממתינה לו בביתם שבעיר איפו. כאשר מתקבל דיווח על תאונה בה מוצא את מותו איש עסקים מטפס-הרים שנופל אל מותו במה שנראה כתאונה, האי-ג'ון מתמנה לחקור את הפרשה. עד מהרה הוא מגיע אל אשתו הסינית של המנוח, סיאו-ריי (טאנג וויי), ומתרשם מכך שהאובדן לא ממש זיעזע את עולמה. וזו אחת הסיבות המרכזיות שהופכות אותה לחשודה מרכזית בפרשה. היא נתפשת כאחראית בדרך זו או אחרת למות בעלה. האי-ג'ון מתחיל לעקוב אחריה כחלק מהחקירה ועד מהרה מפתח אליה רגשות, ולמעשה גם אובססיה קיצונית, שהיא הרבה מעבר לחקירה משטרתית רגילה. 138 דקות. החלטה לעזוב

מועדון המתנקשים, תמונת יחסי ציבור


אפשר למצוא זיקה או אסוציאציה בין הסרט "החלטה לעזוב" לקלאסיקה של אלפרד היצ'קוק "ורטיגו". וזה לא מקרי. היצ'קוק הוא אחד הבמאים האהובים על הבמאי צ'אן-ווק, שהיה מבקר קולנוע, מושפע מקולנוע אמריקני ומעריך מאוד בין היתר גם את רוברט אולדריץ', סם פולר ורומן פולנסקי. הוא מסביר שהרעיון לסרטו זה מגיע דווקא מהשיר "ערפל" של זמר בשם ג'ונג הון הי, שהיה פופולרי בדרום קוריאה בשנות ה-60. בשיר, גבר שאיבד את אהובתו, הולך לאיבוד בערפל. גם גיבור "החלטה לעזוב" האי-ג'ון שרוי בערפול מחשבתי או תודעתי. הוא חווה תחושה של חוסר יכולת להיות ממוקד, מה שמוגדר לפעמים כדיכאון. אבל הוא לא ממש בדיכאון, אף שאשתו מוטרדת ממצבו.

ככלות הכל מדובר בבלש בגיל העמידה הזקוק לאדרנלין כדי להמשיך לתפקד. אשתו חושבת שהוא נמשך לתיקי אלימות ומוות והם אלה שעושים אותו מאושר. בדירתו שבבוסאן הוא הדביק על קיר אחד החדרים רמזים לפתרון תעלומות מסובכות בהן נתקל. הוא חש צורך עז לטפל בתיקים שגורמים לו לאתגר אינטלקטואלי. התעמקות בתעלומות מורכבות תחזיר לו את טעם החיים. וזו הסיבה שהוא נמשך לסיאו-ריי. היא עוד פאזל חדש, בלתי מפוענח, שיעטר את הקיר שלו. היא אניגמה מהלכת. והיא בדיוק גם החלק המסתורי והאניגמטי שניתן למצוא לרוב בסרטי צ'אן-ווק. סיאו-ריי היא אישה יפה, צופנת סוד וחמקמקה, שלא ניתן להסבירה או לרדת לעומק מהלכי חשיבתה. מאחר שהיא סינית, השפה הקוריאנית לא שגורה בפיה, ולכן הדיאלוג איתה נעשה באמצעות אפליקציות תרגום שקיימות במכשירים הסלולריים ואשר לרוב רחוקות מלהיות מושלמות. ולכן האי-ג'ון הולך לאיבוד בתרגום, מה שמוסיף עוד נדבך מפותל שלא ניתן לפרשו בקשר המורכב שלו עם סיאו-ריי. והצופה – בדיוק כמו האי-ג'ון - חייב לנחש כל הזמן האם היא מוליכה שולל את הבלש או לא?

זה אחד הדברים המותירים אותו ואותנו הצופים באופק ערפלי סמיך. כך נוצר בעלילת הסרט מצב של חוסר אוריינטציה למקום ולזמן. צ'אן-ווק בונה נראטיב מורכב שמחבר בעריכה מקבילה בין האי-ג'ון וסיאו-ריי גם כשהוא במיטה עם אשתו. במכוון הוא לא מאפשר תובנה מלאה של חלל וזמן ששל התרחשות הסיפור. העלילה המורכבת מדלגת בין סצנות במיקומים שונים ובאווירות שונות, כשכל נדבך מוסיף אינפורמציה שעובדת הן במציאות המשתנה של הסיפור והן בפרשנויות השונות שניתן לספק לו. בשורה התחתונה, "החלטה לעזוב" נפתח כסרט מתח-משטרה אך הופך מהר מאוד לאודיסאה מורכבת על אהבה אוססיבית. זו עוד עבודת קולנוע מהפנטת ומרתקת של צ'אן-ווק המכילה רבדים רבים ומצטרפת ליצירותיו "אזור ביטחון" והטרילוגיה "סימפטיה למר נקמה", "שבעה צעדים" ו"סימפטיה לגברת נקמה".              
  

https://www.youtube.com/watch?v=XhfgnHOkqPs

קורסאז', תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


הקיסרית האוסטרו-הונגרית אליזבת היא אייקון תרבותי שהופיע לא מעט באמנויות השונות, כולל בקולנוע. בין היתר, כוכבת העבר רומי שניידר גילמה אותה בשלושה סרטים: "סיסי" (1955), "סיסי הקיסרית הצעירה" (1956) ו"גורלה של מלכה" (1957), את שלושתם ביים ארנסט מרישקה.

היא גם הייתה דמות חשובה בסרטו של לוקינו ויסקונטי "לודוויג" (1972), גם כאן בכיכוב שניידר. סרטה של הבמאית האוסטרית מארי קרויצר מביא פרשנות אחרת, מיוחדת, מסוגננת ו"משוחררת מכבלי ההיסטוריה" אפשר לומר, לסיפור חייה של הקיסרית האוסטרו-הונגרית בת המאה ה-19. השחקנית ויקי קרייפס ("חוטים נסתרים", "האי של ברגמן") מספקת תצוגת משחק דינמית מרגשת, שמדגישה את החיים התזזיתיים ויוצאי הדופן בהם בחרה, למרות היותה בתפקיד מלכותי רשמי בעל פרוטוקול נוקשה.

הסרט מסוגנן ויפה, וקרויצר שילבה בו, כיד הדימיון הטובה עליה, אלמנטים מודרניים שונים שלא היו קיימים במאה ה-19, אז חיה. גם המוזיקה המלווה את היצירה (למשל, השיר "היא הייתה", של קאמיל) היא בת זמננו. כל הבחירות האלה נועדו כדי להעיד על האופי המרדני של הקיסרית. היא לא השלימה עם העובדה שיש לה "תפקידים ייצוגיים" בלבד וביטאה את עצמאות מחשבתה ונועזותה בדרכים שונות. וסרטה של קרויצר נע בדרך חכמה בין שני הנתיבים: שחזור תקופה שמרני מובהק של התנהלות בית המלוכה הבווארי מצד אחד, ומאידך תיאור התנהגותה החריגה של הקיסרית, כשכאן קרויצר לוקחת לעצמה חירות אמנותית מלאה לדמיין את הלך מחשבתה והתנהגותה יוצאת הדופן של הקיסרית, במיוחד לנוכח מעמדה ותפקידיה הרשמיים והנוקשים. וזה עובד מצוין ויוצר סרט על אישה עיקשת, דעתנית ומרדנית שלא מיישרת קו עם הסטנדרטים אליהם נועדה.     

חמישה ימים בנובמבר, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג


הבמאי סדריק חימנז יודע דבר וחצי דבר על ארגוני פשע בצרפת. כיליד העיר מרסיי הוא יצר את הסרטים "הצרפתי" (2014) ו"רחובות הפשע של מרסיי" (2021), שבעצם התכתבו, פלוס מינוס, עם שני סרטי "הקשר הצרפתי" המעולים משנות ה-70 (את הראשון יצר וויליאם פרידקין ועל השני חתום ג'ון פרנקנהיימר).

כאן נדרש חימנז למשימה קצת שונה מאשר טיפול במעללי קרטל סמים גדול: אפיון מבצע פשע טרוריסטי גדול ברמה הארצית-לאומית והמצוד הענק שהתנהל בצרפת ומחוצה לה כדי לשים יד על המבצעים. והוא עושה זאת מצוין. מדובר במותחן פשע-משטרה מרתק, אפקטיבי ומאוד אמין. הוא מבוסס על כל המידע שנצבר על ידי אנשי המשטרה, המודיעין ושאר הרשויות שפעלו כדי לשים יד על הטרוריסטים. הוא מתנהל בקצב מצוין, מצולם וערוך באופן מוקפד ומדויק, ולמרות שמדובר בכרוניקה ידועה מראש, אנחנו עוקבים אחר המתרחש בנשימה עצורה. מותחן פשע בהחלט ראוי ואפקטיבי.          

בין שני העולמות, תמונה באדיבות סרטי נחשון ו-רד קייפ


הסיפור שמאחורי הסרט מרתק לא פחות מהסרט עצמו. העיתונאית פלורנס אובאנה, מחברת הספר, המתינה שנים ארוכות עד שהסכימה לאפשר לעבד אותו לתסריט, אבל היה לה תנאי – שיעשה זאת הסופר עמנואל קארר. וכאשר נכנסה לתמונה ג'ולייט בינוש היא שכנעה את קארר גם לביים את הסרט. והתוצאה מצוינת.

מדובר בסרט חברתי רגיש ומרגש. נעשתה כאן בחירה נכונה ללהק לתפקידי המנקות נשים שאינן שחקניות, הגרות באזור וויסטרהאם. והבחירה הזו יצרה סרט טבעי ואותנטי, בייחוד שג'ולייט בינוש הנהדרת התאימה את עצמה אליהן. כלומר, תחילה היא האוטסיידרית שמנסה להשתלב בקבוצה, וכשהיא מצליחה נוצר חיבור הדוק בין כל הנשים המנקות. ועדיין, באופן נבון מאוד מצידו של הבמאי קארר, הוא מציג אותה כמישהי קצת שונה, אאוטסיידרית, כזו המגיעה ממקום אחר, אולי אפילו ממעמד חברתי אחר, אבל ממש לא במופגן, ובפועל משתלבת בתוך החבורה והופכת להיות אחת מהן.

הסרט מטיל זרקור חשוב על עבודתן של המנקות, פועלות "שקופות" חברתית, שאף אחד לא רואה אותן ולא מתעניין בהן, בתנאי העסקתן ובתנאי חייהן. רק מנהלת העבודה, דווקא טיפוס אנושי, דוחקת בהן לעבוד מהר על מנת להספיק לנקות כל מעבורת עד היסוד, לפני שמתחילים להיכנס נוסעים להפלגה הבאה. "בין שני עולמות" הוא סרט אנושי מרגש, ששוב מציב את ג'ולייט בינוש כשחקנית שמסוגלת לעשות הכל, ובגדול. 

מועדון המתנקשים, תמונת יחסי ציבור


הסרט הזה מופץ בארץ לפני כל מקום אחר בעולם וזו כבר סיבה למסיבה. הוא נראה על פניו כמו B Movie, בייחוד בכל הקשור לאמצעים האמנותיים שלו, אבל הוא לפת אותי בגרון ולא שחרר את האחיזה מראשיתו ועד סופו. אין כאן שום דבר פילוסופי אבל יש מתח מובנה בעלילה, הסיפור סביר בסך הכל בהתאמה לז'אנר, וגם השחקנים עושים עבודה לא רעה בכלל. ויש אקשן כמעט נון-סטופ. נראה לי שמי שאוהב סרטי אקשן יקבל כאן את מה שהוא מצפה לו.