קירבה, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


הבמאי הבלגי יליד גנט לוקאס דונט התפרסם בזכות סרטו הראשון "נערה" (2018), על צעירה טרסג'נדרית שמשתוקקת להיות בלרינה ועושה הכל כדי לממש את משאלתה זו. "קירבה" זכה בפסטיבל קאן בפרס דקל הזהב. הסרט עוקב אחר הקשר הטבעי המתפתח בין שני הנערים שנמצאים בשיאו של תהליך ההתבגרות שלהם, אך לא יודעים לנתח את ההורמונים המשתוללים בתוכם.

רמי רגשני מאוד ובוכה באופן כמעט בלתי רצוני. דמעותיו זולגות מעצמן. ואילו ליאו פתוח יותר למה שקורה מחוץ למשבצת שבה השניים מחוברים זה לזה בעבותות שקשה לנתקן. וכאשר ליאו מחליט להתנתק קצת מהקשר הצפוף עם רמי – ובאופן מטאפורי לוקח נתיב אופניים אחר מזה שלקח חברו - זה לא נראה כאילו משהו מהותי או דרמתי מדי קורה כאן. אבל זו רק תחילתה של אודיסאה שונה לחלוטין ממה שהיה עד עתה.

כמו שראינו בסרטו הראשון "נערה", הבמאי דונט יודע לבנות סיפור לבנות שני הנערים משחקים מצוין. אדן דמברין הוא בן 14, ואת הבמאי דונט הוא פגש כשהשניים נסעו ברכבת. בעקבות הופעתו ב"קרבה" מנבאים לו גדולות ושעה שהוא עושה קמפיין בינלאומי לסרט הוא כבר מוזמן לאודישנים לפרויקטים נוספים. גוסטב דה-וואלה גדול ממנו בארבע שנים ודמברין רואה בו אח גדול. גם עבור דה-וואלה זהו סרט ראשון באורך מלא. מה שמדגיש ומחדד את העובדה שהבמאי דונט, שזהו סרטו השני, טוב מאוד בללהק נון-אקטורס. גם ויקטור פולסטר, שגילם את הדמות של לארה ב"נערה", היה אז אנונימי לחלוטין.

https://www.youtube.com/watch?v=NgIoh-HdhqU

לרקוד ולהתאהב, תמונה באדיבות רד קייפ

מישל לארוק היא בעיקר שחקנית קומית, אבל ברקורד שלה גם שלושה סרטים שביימה. עם תיירי לרמיט היא כבר שיתפה פעולה ב"תנו לפרוש בשקט", וכעת הם שוב יחד כשלצידם שני שחקנים קומיים נוספים. "לרקוד ולהתאהב" הוא בעצם רימייק (גרסה חדשה) לסרט בריטי, "אהבה מריקוד ראשון", מ-2017. שיחקו בו אימלדה סטנטון, סיליה אמרי וטימותי ספול: ללא ספק הרכב משובח. אין ספק שסרט המקור היה הרבה יותר טוב מהחיקוי הצרפתי שנעשה ארבע שנים אחריו. אין מנוס מלהשוות ביניהם כי "אהבה מריקוד ראשון" היה הרבה יותר נוגע ומרגש, וגם בעל נימה הומוריסטית מעודנת. ב"לרקוד ולהתאהב" הכל קורה לסנדרה באופן די מקרי, אפילו טכני אפשר לומר, נטול רגישות ורגשות. משהו לא נראה נכון כבר באופן בו היא ממהרת לעזוב את השמנא והסלתא שלה, את ביתו העשיר והמפנק של בעלה, מייד לאחר שגילתה שהוא בגד בה לאורך תקופה. גם ההמשך מאוד שבלוני וחדגוני. שלא תבינו לא נכון: הסרט לא כל כך רע, אבל זו בדיוק הבעיה שלו. כקומדיה לכאורה הוא לא משעשע במיוחד. כסרט שבמרכזו ריקודים, כשמו, הוא לא מתרומם, וכסיפור רומנטי, הוא ממש לא מצליח לשכנע. אבל בניגוד לכל אלה, לחבורת השחקנים המצוינת המככבת בו יש פה ושם יציאות טובות.               

"הקורבן" (ארה"ב 2022) **

אימה. סרטו של אוליבר פארק. ארתור (ניק בלאד), בחור ממשפחה אורתודוקסית, מגיע עם קלייר (אמילי ווייסמן), רעייתו ההרה, לבית אביו סול (אלן קורדונר) שבברוקלין על מנת להתפייס איתו, לאחר שנים רבות בהן הם היו בנתק. מתברר כי ארתור הבטיח לקלייר חיי רווחה ונוחות, אך בסתר הוא שקוע בחובות, וזומם שיצליח לקבל בירושה את בית אביו. האב מנהל בית הלוויות ומתברר כי באחת הגופות להן הוא מבקש מבנו לעשות להן טוהרה, מסתתרת יישות קדמונית דמונית, אביזו, שתנסה להשתלט על כל הנוכחים בבית. 93 דקות.   הקורבן


הקורבן, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

סרט אימה יהודי, המשתמש בז'אנר המוכר והשחוק לעייפה בשתי המסורות הדתיות המוכרות: הדיבוק ביהדות וגירוש השדים בנצרות. עצם השימוש באלמנט הזה של יישות קדמונית הרובצת בתוך גוף, או גופה במקרה הזה, ומאיימת להתפרץ ולשתלט על אנשים חיים, הוא לא פסול. הבעיה היא שהדבר נעשה בצורה כל כך לא אינטליגנטית וזה נראה מגוחך. הסיפור לא מגובש ולא מפותח, הדמויות שטחיות וחסרות בשר, והשחקנים חובבנים. זה פשוט לא זה. לדעתי, גם חובבי הז'אנר ישתעממו למראה המוטציה הקולנועית הזו למסורת האימה המוכרת שהניבה כבר לא מעט סרטים הרבה יותר ראויים.    

https://www.youtube.com/watch?v=Mxvs7QwiQ3c