הוא היה אחד הנפילים והמוהיקנים האחרונים בכתיבת שירה לרוק הישראלי, יוצר מופלא שבכישרונו הפך את לשון היומיום לפואטיקה, ולנו נותר רק להכיר תודה
המשורר שנגע בכולנו
לכל אחד מאיתנו יש שירים של יהונתן גפן שהוא אוהב במיוחד. סתם אוהב, שר לפעמים או מזמזם מבלי משים. ככה זה כשאתה - כלומר הוא, גפן - אחראי לאינספור שירים, מהיפים ביותר של הזמר העברי. שירים שנגעו ועודם נוגעים בכולנו. שירים לילדים, לזוגות אוהבים ולמבוגרים. שירי אהבה וטבע, זוגיות והורות, תקווה ונוסטלגיה. שירים לכל הזדמנות ואירוע ובעיקר מצב רוח. כי מבחינתו החיים נראו קלים יותר עם קצת בלוז (Blues) והרבה בוז (Booze).
ובעצם, איך שיר נולד? נכון. כמו תינוק, כמו הצחוק. מחבר שלוש מילים, מוסיף שני חרוזים, בווירטואוזיות, בשנינות ובדייקנות, בישירות ובכנות, במודעות עצמית גבוהה וללא מתן הנחות. אבל גפן כתב את שיריו, מרביתם לפחות, לעצמו. כצורך, מכאביו ומפצעיו. כמזור לבעירה פנימית, כתרפיה לנשמה. כהלום קרב שנאבק בבדידות קיומית להרגעת נפשו וסיוטיו, הוא טיפל בטראומות שלו באמצעות חרוזים ומטאפורות, אלגוריות ונמשלים (הנסיך הקטן, דון קישוט, אופליה). ובעזרת הרבה אלכוהול, סיגריות וגם סמים.
הוא לא חסר מילים. בכישרונו הפך את לשון היומיום לפואטיקה. כרעיונאי מבריק, כחייט עילית, עם יכולת יוצאת דופן למצוא את המלה הנכונה, לשבץ אותה במקום הנכון. כבמתנת אל. במיוחד הצטיין בהענקת משמעויות חדשות ולא צפויות למטבעות לשון מוכרים. מקום לדאגה, אין מדינה לאהבה, גן של שושנים, אי ירוק בים, דקה דומיה, שיר אהבה פוליטי. כן, פוליטי. היה נוסטלגי ורומנטי, רך ומקשיב, אבל גם מתריס ומטלטל, חריף ומכאיב. ובדרכו מעוררת המחשבה עזר לנו להבין אותו וגם לזהות את עצמנו. גם אם לקח לנו זמן. ולמרות נימה ביקורתית וצינית בשיריו המולחנים (בניגוד להגיגיו הפובליציסטיים האישיים, המושחזים והבוטים מאוד לפעמים), הוא היה וייזכר כפטריוט גדול, ממאהביה הגדולים של הארץ הזאת.
יהונתן גפן, צילום: דינה נאור
אתם זוכרים את השירים
אתם זוכרים את השירים/ ששרנו אז, את שמי הפז/ אתם זוכרים בערבים/ מתחת גג של כוכבים/ עם חברות וחברים/ היינו לפעמים שרים. הוא היה אתאיסט אבל האמין שהשירים נשארים. ידע. מאות מהם הולחנו. הזניקו קריירות, השיקו אלבומים, מכרו מאות אלפי עותקים וכרטיסים. העניק להיטים נצחיים לאינספור מבצעים, לפחות נתן להם הזדמנות ענק להישמע. שיר שלו ברפרטואר היה לתו תקן של קריירה. כמו אות מערכה (אוי, הוא לא היה אוהב את הדימוי הזה) שנושאים בגאווה על החזה.
דני ליטני, דוד ברוזה, צליל מכוון, קצת אחרת, יצחק קלפטר, שם טוב לוי, שלמה ידוב, אפרים שמיר, אריק איינשטיין, תמוז, אריאל זילבר, מיקי גבריאלוב, יעל לוי, שולה חן, השלושרים, אושיק לוי, אריק סיני, מירי אלוני, יהודית רביץ, קורין אלאל, יוני רכטר, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, מתי כספי, עוזי חיטמן, חנן יובל, רמי קלינשטיין, יהודה פוליקר, צביקה פיק, תיסלם, ארקדי דוכין ופורטיס וסחרוף. וגם אחת, שרה בדישי, המבצעת הראשונה של "מקום לדאגה", שלא השכילה להתמודד עם עוצמת השיר וגודל השעה והוא הפך ל"נחלתה" של ריקי גל. כולם היו בניו ובנותיו, כמובן אחרי שירה ואביב, להם הוריש גנים משובחים וחומר טוב.
לצד היותו כותב שירים מופלא (גם מבלי להגיד מלה על "הכבש השישה עשר", הספר, האלבום, המופע וההצגות, שנחשב לגולת הכותרת של יצירתו) - הוא עצמו העדיף ניסוח זה על פני המיתוג המעיק משורר – גפן ייזכר גם כאיש במה רב קסם. הוא לא אהב את ההגדרה "בדרן", לא את מקבילתו הבינלאומית "אנטרטיינר" וגם לא התלהב מהתואר הממעיט, מבחינתו, "סטנדאפיסט". הוא היה חלוץ הספוקן וורד בישראל. לא הסתפק בכתיבת השירים אלא יצא איתם לדרכים. איתם ועם הטורים הסאטיריים שכתב במעריב מראשית שנות ה-70 והיקנו לו תהילה מקומית. ולא רק בחוגי השמאל.
https://www.youtube.com/watch?v=okY1N4DsUqE
חכם וגם צודק
אמנם היה ביישן ונבוך למראה, אך חד וחריף, מאוד מדויק בכתיבה ובהבעה, פה נאמן לבני דורו. הגשתו יוצאת הדופן הייתה חידוש בבידור המקומי. הוא לא שר אבל את חרוזיו החדים והמשוננים הגיש בנעימה ייחודית, מתנגנת, טעונה באנרגיות של רוק'נרול. שירה דיבורית לפני שידענו על סלאם פואטרי. כשהברוס שהיכרנו היה לי ולא לני, שבעקבותיו הלך בגישתו הסרקסטית נגד הממסד, נגד עוולות חברתיות ובשחיטת פרות קדושות. וכשספרינגסטין היה רק שמועה. היה גם בין הראשונים לתרגם ולגייר (אף שלא היה צורך במקרה של צימרמן) את בוב דילן. כשהיה עדיין דוד חביב מאמריקה, ולעשות שימוש שימוש ברוחו ובהשראתו (נישא ברוח, גשם כבד עומד ליפול) במופעי הבמה הראשונים שלו "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל", "מכתבים למערכת" ו"שיחות סלון".
גפן היה לא רק אדם חכם. לדעת רבים היה גם צודק. לאורך השנים העלה יותר מתריסר מופעי סאטירה, בהם יצר קשר בלתי אמצעי עם הקהל שקרא אותו בשקיקה ולמד להכיר את האיש מאחורי הלהיטים שהפכו למוזיקת חיינו. מלבד ההגשה הייחודית והתבנית, ששילבה שירים לצד אמירות מדוקלמות, הם התאפיינו בשיתופי פעולה בימתיים. בלית ברירה, כי נזקק לזמרים-מבצעים שידבררו אותו. בתמורה תרם הפרייה הדדית.
מליטני, קלפטר, ברוזה, יעל לוי, גבריאלוב וגרוניך, דרך בני הזוג שמיר, יידוב, מזי כהן, דפנה ארמוני, אולארצ'יק, עדי רנרט ופטר ורטהיימר, ועד גני תמיר, דין-דין אביב, דנה עדיני, דניאל סלומון, מיקה קרני, סיון טלמור, ורד פיקר, יונתן בר-גיורא, יונתן ארצי ואפרת גוש (ב"הגבר האחרון", האחרון שבהם, מ-2015).
יהונתן גפן, צילום: אורית פניני
הכל עבר כל כך מהר
יהונתן גפן לא היה זמר, אבל היה רוקר. בכתיבתו, בהתנהלותו הבימתית, באורח חייו. כאחד הנפילים וכאחד המוהיקנים האחרונים בכתיבת שירה לרוק הישראלי, תרומתו לזמר הישראלי בכלל ולסצנת הרוק המקומית בפרט עצומה ואינה ניתנת לכימות.
עם לכתו, ולאחר הסתלקותם של מאיר אריאל (משורר שגם שר), עלי מוהר, טהרלב ומנור, נותר במערכה החשובה והקדושה – להיות פה למי שאינם יודעים לדבר – יענקלה רוטבליט יבל"א, כמבוגר אחראי (וזאת מבלי להמעיט בחלקם של מאיר גולדברג ויעקב גלעד, ולהבדיל - דודו ברק ויואב גינאי).
ונותר רק להכיר תודה למקום ולזמן שאפשרו לנו לחלוק את כישרונו של יהונתן גפן. אתם זוכרים את השדות/ הנרקיסים בשבתות/ הכל עבר כל כך מהר/ וקצת קשה להיזכר/ איך פעם זה היה פשוט/ לשיר, לחיות, ולא למות.
https://www.youtube.com/watch?v=8lJJlHKQgoE