האדם שמאחורי האייקון

אחרי שנים של נדודים בין התיאטרונים הרפרטואריים נראה שעידו ריקלין, מצא לעצמו נחלה משלו באופרה הישראלית. כמעט עשור שהוא שם, ובכל שלב מתארכת מוטת כנפיו – בימוי, תרגום, עיבוד, דרמטורגיה וכעת נשלם המעגל בכתיבת הליברית ליצירה אופראית מקורית.

זה קורה ממש בימים אלה, עם בכורה עולמית של "תיאודור", אופרה עברית חדשה שכתב וביים, הצוללת אל עומקי נפשו המסוכסכת של בנימין זאב הרצל, אישיותו המתעתעת וחזונו הכביר, שבנקודת זמן זו על ציר ההיסטוריה מציף שאלות קיומיות אקוטיות ורלוונטיות לכל מי שחי פה.

"מה שעניין אותי הוא האדם שמאחורי האייקון", אומר ריקלין. "לא מחולל הציונות הלאומית המדינית, לא הפרק בספרי ההיסטוריה שלמדנו, אלא האיש הזה, שבמובנים רבים היה איש תיאטרון שהמציא את עצמו מחדש כדמות נביא, מעין משה מודרני". 
 

האופרה תיאודור, צילום: יוסי צבקר


מי חשב שהרצל יהיה אייקון של מחאה?"
 
כתיבת האופרה החלה לפני יותר משנתיים. ישראל רק דידתה החוצה ממערבולותיה הסוערות של מגיפת הקורונה הגלובאלית, אך שאלת המשך קיומה של המדינה, שחזה הרצל החילוני והליברל, כמדינה דמוקרטית, עדיין לא הדהדה במגפונים בכיכרות עירוניות וצמתים ראשיים.

"מי חשב שהרצל או דגל הלאום יהיו אייקונים של מחאה? מי חלם שהחזון הציוני שהרצל הגה ומומש יחווה כזה Revival מטורף?", אומר ריקלין. "גם אני עצמי, בן זוגו של פוליטיקאי, הייתי רדום לחלוטין. ניצן (ח"כ ניצן הורוביץ – מ.י) חוזר ואומר כל הזמן שישראל יהודית ודמוקרטית זה פרדוקס מובנה שאנחנו חיים אותו ונדרש לדון בו לאורך כל הדורות.

"בהקשר זה, אני מודה, נרדמנו, אני ורבים אחרים. חשבנו שזה מובן מאליו היהודית והדמוקרטית, אבל זה לא. האופרה הזו זוכה להיות מוצגת ברגע שהפרדוקס בו היא עוסקת אקוטי כל כך". 
 


האופרה תיאודור, צילום: יוסי צבקר

אופרה שלא פוחדת מטקסט
 
את הרעיון לאופרה על הרצל העלה באחד מביקוריו דניאל חוסידמן, פילנתרופ יהודי-מקסיקני שתומך במוסדות חינוך, תרבות ורפואה רבים בישראל ונמנה על חברי אגודת הידידים של האופרה הישראלית. "קל מאוד ללכת לאיבוד אחרי חזונות משיחיים לאומניים תיאוקרטיים וחוסידמן חשב שאולי דרך העיסוק בהרצל האיש, ניתן יהיה לחזור לדיון על החזון הציוני המקורי באספקט הליברלי, דמוקרטי, חילוני ונאור. הוא אמר: 'אם 'המילטון' הצליח, אולי גם הרצל יעבוד'".

הופתעת?

"לשון המעטה. חשבתי מה כבר יכול להיות כל כך מסעיר בסיפור של הדמות ההיסטורית האיקונית הזו? גברים בחליפות שרים על אוגנדה? איך בכלל הופכים את זה משיעור היסטוריה משעמם לאופרה? במהלך התחקיר והכתיבה התחלתי להבין על מה הוא מדבר. אנחנו קוראים לו 'חוזה' אבל לא מבינים את משמעות החזון. הרצל דיבר על מדינה בה כל אדם יחיה חופשי בלי הגבלות, בלאום, באמונה או אי-האמונה שלו. הוא כתב: 'אם יחיו בינינו אנשים בני אמונה אחרת, או לאום אחר, נעניק להם כבוד והגנה, והם יהיו שווים בפני החוק'. הוא דיבר על גרמניה ששינתה את פניה וממרחק הזמן והמקום זה מצמרר. זה הציטוט הישיר היחיד של הרצל באופרה שנכנס כמות שהוא בלי פילטרים של עיבוד או עריכה. התעקשתי להכניס אותו כשכבר האופרה הייתה כתובה ומולחנת כי זה היה עבורי כמו אות משמים. כשעודד רייך שר את החזון הדמוקרטי של הרצל יש באולם דממת קודש".

ציינת את המחזמר "המילטון" ולא סתם. יש הרבה קווי דמיון

"'המילטון' הוא סיפור ביוגרפי, שמבוסס על פרשייה היסטורית בלי לנסות להעביר שיעור היסטוריה. מאוד נזהרתי מזה. יש היום חיפוש אחר נוסחה מנצחת, אבל הנה בא 'המילטון' והוכיח שאפשר לטפל בנושא לא צפוי ולגרוף את כל הקופה. שני הסיפורים שונים, המוזיקה אחרת, למעשה כלום לא דומה מלבד העובדה שבשתי ההפקות לא פחדו להכביר מילים. זו אופרה שלא פוחדת מטקסט והמילים בה אינן קישוט למוזיקה. גם על כך אני אסיר תודה למלחין יונתן כנען. לא ניתנו לי קווים מנחים לכתיבת הליברית - פה דואט, שם אנסמבל, כאן טריו - קבלתי היתר לכתיבת מחזה ויונתן נהג במילים קודש". 
 

יונתן כנען, צילום: איליה מלניקוב

"הרצל היה משה רבנו המודרני"
 
"תיאודור" אמורה הייתה להיות אופרת כיס לשבעה סולנים והרכב כלי של 12 נגנים. במרחק שנתיים, הלך ותפח היקפה וכעת משתתפים בהפקה 12 סולנים, רקדן, שחקנית-ילדה, 20 חברי מקהלה והתזמורת הסימפונית ראשון לציון. התפנית נבעה מהחלטת מפתח לפלג שני פרקי חיים בביוגרפיה של הרצל – מוקדם ומאוחר - לשתי דמויות ולהעמידן זו מול זו, כמו שתי זהויות המתחברות לשלם ויוצרות בכך דיוקן מורכב ורב ממדי. "זו אופרה על יחסים בין אדם לבין עצמו", מדייק ריקלין את ליבת העניין והסיבה לכך שמדובר ביצירה בעלת תוקף לא רק ברמה האקטואלית לוקאלית אלא האנושית אוניברסלית.

לא מעט דברים הפתיעו את ריקלין במהלך התחקיר, כמו הרעיון של הרצל להוביל תנועת התנצרות המונית של כל יהודי אירופה בהנהגתו או מערכת היחסים העכורה והאלימה בין הרצל לאשתו ששיאה במחיקתה מזיכרונותיו. "למשל את תכניתו הסדורה והמופרעת להלחם בדו-קרב עם גדולי האנטישמים באירופה כדי למות כמרטיר או לעמוד לדין ולשאת נאום חוצב להבות שישנה את העולם, לא הכנסנו לאופרה כי זה על גבול הלא אמין.

"כמו שאמרתי, הרצל היה איש תיאטרון, אדם שופע חלומות גרנדיוזיים שבהם הוא פותר את הבעיה היהודית. אם להיות כנים, כשהרצל התחיל את הסיפור שלו חובבי ציון כבר פעלו והיתה העלייה הראשונה אבל הוא הצליח לייצר סחף אחרי אותה דמות משה רבנו מודרנית שהוא המציא ובזכות התיאטרליות שלו הפכה לעוגן". 
 


עידו ריקלין, צילום: לירן לוי

אמן ביחסי ציבור
 
בוא נדבר על הבחירה איפה למקם את קו הגבול בין תיאודור הצעיר להרצל המבוגר. מה הוביל אותך?

"יש סצנה אדירה בסוף הסרט 'אליזבת' בה היועץ למלכה הצעירה, המבקשת לבסס את מעמדה כמלכה פרוטסטנטית באומה עדיין חצי קתולית, אומר לה: 'לקחתְ להם את מריה הקדושה, תני להם משהו בתמורה'. אליזבת גוזזת את שערה, מניחה על ראשה פאה אדומה ואומרת: 'אני המלכה הבתולה'. זו סצנה מהממת ובעיני רוחי המעבר הזה, בין מה שהייתָ למה שהחלטת שתהיה, זה העניין.

"תיאודור הרצל מחליט לנטוש את מי ומה שהוא – עיתונאי ומחזאי מיוסר ואכול ספקות עם הבלחות של שיגעון גדלות – וממציא את עצמו מחדש כהרצל המושיע, החוזה, הנביא. הוא ברא את האייקון הזה שנקרא הרצל ועד היום אין לנו הרבה מושג על חייו הפרטיים. בזיכרונותיו יש משפט מדהים: 'חיי הפרטיים נגמרו. מרגע זה והלאה, ההיסטוריה מתחילה'. זו לא הייתה הקרבה הרואית, מבחינתו, אלא החלטה מודעת שלהפוך לאייקון זה מה שנדרש כדי לממש את החזון".

מגה טאלנט במיתוג

"לגמרי. אמן ביחסי ציבור. ולכן מה שעניין אותי זה מיהו תיאודור הזה שהמציא את בנימין זאב הרצל".   
 

האופרה תיאודור, צילום: יוסי צבקר


"אני מאמין שגם העברית תושר בכל העולם"
 
אתה איש תיאטרון שכמעט עשור עוסק בעיקר באופרה. גם זו דרך להמציא את עצמך מחדש
 
"אין תיאטרון כזה בארץ. פשוט כך. עשרות אנשים מגויסים להגשמת החזון שלך עם מערך הפקתי כל כך הרבה יותר עשיר ורחב. יש בתיאטרון בולימיה של הפקות ולפעמים אתה נגרס תחת המכונה. באופרה, כל הפקה היא Haute Couture ורמת המעורבות האמנותית של אנשי המקצוע נורא גבוהה. זה לא ברור מאליו. יש פה הערכה רבה לעשייה התיאטרונית לצד המוזיקלית ולכן זה בעיניי התיאטרון הכי טוב בארץ".

ובכל זאת מדובר באופרה בה הדגש זה המוזיקה. המפגש שלך כאיש שבא מטקסט, מצבים ופעולות שהם אבני היסוד של התיאטרון, עם המרחב הזה מאוד מעניין

"מה שנפלא זה שבאופרה, בזכות המוזיקה, אתה משוחרר לגמרי מלדבר בטקסט על רגש. המוזיקה עושה את זה בשבילך. זה משהו שלמדתי מאלה שריף, שלימדה אותי כל מה שאני יודע על אופרה. מוזיקה היא אינפורמציה שהטקסט יכול להביא בעשרות מילים מיותרות, אבל זה לטרוח לשווא. ככותב ליברית, אתה צריך לבחור איך המוזיקה תעבוד במקומך. זה שיעור חשוב".

האופרה תיאודור, צילום: יוסי צבקר

העלאת אופרה עברית מקורית, בטח כזו שאינה מבוססת על טקסט ספרותי קיים, זה בהגדרתו סיכון לא מבוטל. למען האמת קשה לי להיזכר מתי בפעם האחרונה זה קרה לפני "תיאודור"

"אני חושב ש'אלפא ואומגה' מאת גיל שוחט ודורי פרנס (2001). ברור שיש כאן הימור וסיכון ואתגרים רבים, אבל גם תעוזה ולכן אני אופטימי. זה נכון שבניגוד לתיאטרון הישראלי, אופרות ישראליות לא נודדות בעולם מה שמקצר את חיי המדף הפוטנציאליים של אופרה שההשקעה בה גדולה. אבל זה שמשהו לא קרה, לא אומר שאינו יכול לקרות. אם זמרי אופרה בכל העולם יכולים לשיר את 'רוסלקה' של דבוז'אק בצ'כית ואת 'כחול הזקן' של ברטוק בהונגרית, שתי שפות קשות ושוברות שיניים, אני מאמין שגם העברית תושר בכל העולם. לא רק איטלקית וגרמנית הן שפות של אופרה".
 

האופרה תיאודור, צילום: יוסי צבקר

מה שלא עובד, לא קיים
 
מעשה הכתיבה לאופרה מכתיב דיאלוג מסונכרן לחלוטין עם המלחין. איך היה המפגש עם יונתן כנען?

"מיידי ואינטואיטיבי. לכל אורך הדרך הייתה הפריה ההדדית אדירה. מהמילה הראשונה שכתבתי זו היתה יצירה זוגית לכל דבר. היה לנו חשוב שהמוזיקה והטקסט יהיו בהלימה כזו, שתאפשר לקהל ללכת אינטואיטיבית שבי אחר החוויה הבימתית. אנחנו מעמיסים על הקהל במבנה הסיפורי לא מעט נתונים מאתגרים והמוזיקה, מצדה, הולכת למקומות מלודיים וכובשי לב.

"יש משהו בלתי אמצעי במוזיקה של יונתן. אפשר לשמוע בה סשה ארגוב, כליזמר ואפילו משינה. זו מוזיקה לא מתחנפת אלא כובשת, שצבועה בצבעים לוקאליים. רצינו שתהיה היענות רגשית למוזיקה מבלי לאבד את העומק האינטלקטואלי וזה ההישג הגדול של יונתן כמלחין. היה פשוט עונג לעבוד יחד ואני מקווה שלא בפעם האחרונה".

האופרה תיאודור, צילום: יוסי צבקר


תרגמת וכתבת מחזות, עיבדת טקסטים לבמת התיאטרון וגם לאופרה אבל פה אתה מתחיל מדף ריק. במה שונה כתיבת ליברטו ומחזאות

"זה לכתוב מחזה בידיעה שהטקסטים האלה יושרו. משמעות הדבר שבמשפטים שאתה כותב חייבת להיות מוזיקה פנימית. גם אם אתה מוותר על משקל, המוזיקליות של הטקסט הכרחית. אני מתייעץ עם אנשי המקצוע. יש מילים, למשל, שקשות יותר לשירה בצלילים הגבוהים. יש משענות ועזרים טכניים קטנים. מה שאקוטי בעיני זה אם הטקסט נותן השראה למוזיקה. זה פרמטר קשיח, מבחינתי. וזה מעניין כי כמחזאי זה אתה והטקסט, אבל כליברטיסט אתה משרת מוזיקאי, מניח מצע ליצירה שלו ומה שלא עובד לטעמי, לא קיים".


האופרה תיאודור, צילום: יוסי צבקר

 12 במאי 2023, 13:00, 14, 15 במאי ב-20:00. מחירי כרטיס: 195- 445 ₪. שעה לפני תחילת כל מופע מתקיימת הרצאת מבוא באורך כחצי שעה באולם, הכניסה להרצאה חינם לבעלי הכרטיס באותו הערב. רכישת כרטיסים, לרכישה טלפונית: 03-692777 או  בלינק