"מאה פרחים" (יפן 2022) ****
דרמה. סרטו של גנקי קוואמרה. בערב השנה החדשה מוצא גבר צעיר בשם איזומי (מסאקי סודה) את אימו יוריקו (מיאקו הראדה) משוטטת בפארק קפוא. היא אמנם חוזרת הביתה בשלום, אבל איזומי מבין שמשהו איתה לא כל כך בסדר. מתברר לו שהיא יותר ויותר מתנתקת מהמציאות, פחות מזהה אנשים, אפילו אותו, והדבר מעציב אותו. על אף המצב החדש של יוריקו, בליבו של איזומי היא תמיד תהיה אמו האהובה, זו שגידלה אותו לבדה, וכשהוא מפליג בזיכרונותיו הוא רואה אותה חיה וחיונית כשהייתה תמיד. יחד עם בת זוגו, ודרך חקירה מחודשת של זיכרונות וחפצים מהעבר, איזומי ייחשף לסודות העבר של אימו, ויגלה עובדות חיים משפחתיות פחות נעימות משזכר. 104 דקות.  מאה פרחים

 
מאה פרחים, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

יוריקו מנגנת בפסנתר את אותו קטע באופן רפטטיבי. היא יודעת לנגן. ניתן להבין שפעם הייתה אולי פסנתרנית מוכרת. עכשיו על כל פנים היא הולכת ומאבדת את יכולת הנגינה שלה, את הזיהוי האינסטינקטיבי של המקומות והאנשים הקרובים אליה. בנה ובת זוגו מתחילים להיות זרים לה. מה שיוריקו חווה זו דמנציה, שהולכת ומתפתחת. בנה איזומי לא כל כך משלים בהתחלה עם המציאות החדשה. הוא מנסה לגרום לכך שהקשר של אמו עם המציאות יוותר כשהיה, ובתוך התהליך הכואב הזה מגלה איזומי, באמצעות תמונות וחפצים של האם, שעומדת להתפנות לבית אבות, כי בצד הזיכרונות המתוקים של אם ובנה בימיה הטובים של האם, יש גם פינות אפלות - נטישה. בדידות. עוינות שטויחה כדי שלא תתפרץ לאמצע החיים. הבמאי גנקי קוומארה חוקר בסרטו זה את התהליך המייסר של דמנציה מתפתחת - לא מההיבט הרפואי שלה, אלא מפריזמה של רסיסי זיכרונות שיוצרים תמונה שלה, לא קלה לעיכול. סרטו של קוואמארה עדין ורגיש, ואף שהוא נוגע בו בעצבים חשופים של משפחתיות ויחסים, ולמעט פעמים בודדות הוא לא מאבד את הטון השקט, הלירי, הרגוע בדרך כלל. זה סרט בנושא לא פשוט, שהאופן בו הבמאי מנגיש אותו לקהל, מבלי לוותר על אמירת האמת, כואבת ככל שתהיה, הופך את היצירה הקטנה הזו לחשובה וראויה מאוד.    

"הארוחה" (ישראל 2020) ****
דרמה. סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי. אמה (יוליה טגיל) וגרגורי (אולג לוין) הם עולים מאוקראינה, שפחות או יותר התאקלמו בארץ. הוא עובד כמאבטח באירועים, לפעמים סופג קללות, לעיתים נאלץ להפעיל את אגרופיו כדי לטפל במתפרעים. לשניים אין ילדים עדיין, אבל יש להם תוכי מדבר, או לפחות אמור לדבר, אבל הם לא מצליחים לגרום לו לעשות זאת. חייהם מצטלבים עם אלה של אלון (עודד מנסטר), מנהל חברת הייטק וצייר חובב שמערכת היחסים שלו עם אשתו יעל (קרן פלס) מעורערת. היא מוצאת נחמה בזרועות חברם אמנון (ישי גולן). אלון משתתף בסדנת ציור עירום, שאחת המודליסטיות שמתערטל בפניו היא אמה, העושה זאת ללא ידיעתו של גרגורי, על מנת לתמוך בפרנסת המשפחה. אלון פונה אליה כדי שתדגמן עבורו אישית בעירום, ומציע לה תשלום מכובד. היא נענית. גרגורי, שבאוקראינה היה איש מחשבים, מתקבל לעבודה בחברה של אלון ועד מהרה משתלב בה. הוא מקבל הזמנה להגיע לביתו לארוחת ערב ולמפגש חברתי. גרגורי מגיע כמובן עם אמה, המופתעת לגלות שהאיש המצייר אותה בעירום הוא הבוס של בעלה. באותה ארוחה יתפתח קונפליקט, אולי בלתי נמנע, בין הישראלי והזוג האוקראיני. 81 דקות.  הארוחה

הארוחה, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג



אריק לובצקי ומתי הררי יצרו כמה וכמה סרטים יחד. ברשימה, בין היתר, "אמא של לונטינה", "תפוחים מן המדבר", "החשוד האחרון", "בלאר ג'ק" וסדרות הטלוויזיה "חלומות נעורים" (אותה ביימו יחד עם שי כנות) ו"תמונות יפואיות", שכעת הם מצלמים לה המשך. לובצקי ביים לבדו את "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן". גוף העבודות של השניים במשותף הוא מגוון ומרתק לטעמי. הם נוגעים בדרכם המיוחדת בכל ז'אנר אפשרי במקוריות, ביצירתיות ובעיקר בצניעות וביושר אינטלקטואלי. הסרטים שלהם לא הגיעו לדעתי לתהודה הראויה להם. הם מלהקים לפרויקטים שלהם שחקנים באופן לא מובן מאליו - הם לא מחפשים כוכבים והרייטינג הוא לא מה שמניע אותם. ב"הארוחה" קרן פלס, בסרטה הראשון, היא הברקת ליהוק ושחקנית מבטיחה, אם תרצה להמשיך בכיוון הזה. פלס מתגלה כשחקנית אינטליגנטית ומדויקת, וכובשת את המסך. גם ליהוקם לתפקידי בני הזוג האוקראיני, של יוליה טגיל ואולג לוין לא מובן מאליו. ועודד מנסטר וישי גולן משלימים קאסט מפתיע, בו כל אחד מהצלעות עושה עבודה טובה מאוד במשבצת שלו. הסרט יוצר את ההתנגשות הבלתי נמנעת אולי, והמוכרת כאן כל כך, בין המנטליות של האוקראינים הנאבקים לשרוד כאן לזו של הישראלים הצפונבונים המפונקים ומדושני העונג. לאחרונה ראינו התנגשות אינטרסים דומה ב"ולריה מתחתנת", סרטה של מיכל ויניק. לובצקי והררי משרטטים את הקונפליקט האוקראיני-ישראלי בדרכם הצנועה והמינורית, בסרט קאמרי מפתיע ומעורר מחשבה.

"הבשורה על פי יהודה" (ישראל 2022) ****
דרמה. סרטו של דן וולמן, על פי ספרו של עמוס עוז. בירושלים החצויה, במהלך חודשי החורף של שנת 1959, שמואל אש (יובל לבני), סטודנט כבן 26, מחליט להפסיק את לימודיו באוניברסיטה העברית ולעזוב את העיר. אלא שהוא נתקל במקרה במודעה המציעה מגורים ושכר חודשי צנוע בעיר לסטודנט שיארח לחברה לנכה כבן שבעים, המרותק לכיסא גלגלים. הוא מתקבל לעבודה ועובר להתגורר בביתם של גרשום (דורון תבורי) ועתליה (עינב מרקל), אלמנת בנו היחיד שנפל בקרבות מלחמת העצמאות. כך יכול שמואל להמשיך לעבוד על עבודתו האקדמית המחקרית, הקשורה לדמותו של ישו ולבגידתו בו של יהודה איש קריות. גרשום מייעץ לשמואל שלא להתפתות לניהול רומן עם עתליה, אבל באופן כמעט בלתי נמנע זה קורה וכל השלושה יישאו בתוצאות. 84 דקות. הבשורה על פי יהודה


הבשורה על פי יהודה, צילום: דני שניאור

מאחורי דן וולמן כבר כ-50 שנות יצירה קולנועית מפוארת ומבורכת שמכילה לא מעט סרטים שהטביעו חותם על הקולנוע הישראלי לאורך השנים. ברשימה, בין היתר, "מיכאל שלי", "מחבואים", "חייל הלילה", "אחות זרה", "הביוגרפיה של בן", "ידיים קשורות", "גיא אוני" ו"סיפור אהבה ארץ ישראלי". הוא נגע כמעט בכל ז'אנר אפשרי, יצר סרטים עתירי תקציב בצד עבודות קולנוע צנועות ודלות תקציב. "הבשורה על פי יהודה" שייך לקטגוריה האחרונה, אם כי הערך ההפקתי שלו – ואסור לשכוח שמדובר בסרט תקופתי - לא מסגיר את העובדה שלא עמד לרשותו תקציב גדול. וולמן עשה כאן שורה של בחירות נכונות, מליהוק לא מובן מאליו של שחקנים לא מוכרים, והכוונה לעינב מרקל וליובל לבני. דורון תבורי כמובן משופע בקבלות, ודווקא לבני ומרקל האלמונים, בתפקידים מובילים, עושים עבודה יפה ומאתגרת. וולמן גם יודע לנווט את הסיפור הקולנועי שלו בחוכמה, כשהוא בונה אווירה מיוחדת שמציגה את ירושלים שלפני מלחמת ששת הימים, גם בצילומי החוץ, בהם צריך לחשב כל זווית מצלמה. מעבר לכך וולמן שואב מספרו של עוז, המקור לעיבוד, את העיסוק בישו ובבגידת יהודה איש קריות, כאלגוריה לעלילת הסרט. "הבשורה על פי יהודה" היא עוד חוליה ראויה בפילמוגרפיה העשירה של וולמן. ממליץ לכם לצפות בסרט הקטן והיפה הזה.    

"הפלאש" (ארה"ב 2023) *** וחצי
פנטזיה. סרטו של אנדי משיאטי. עלילת "הפלאש" מתרחשת אחרי עלילות "ליגת הצדק", כשבארי אלן (עזראמילר) די מתוסכל ממעמדו בקבוצת גיבורי העל, ומגלה שהוא יכול להשתמש במהירות שלו כדי לחזור אחורה בזמן, ובתקווה לשנות את אירועי העבר כדי להציל את אימו שנרצחה בילדותו. כמו כל סיפור של חזרה בזמן, בארי מגלה שהתיקון הקטן שהוא עשה שיבש את המשך רצף הזמן, ובמקרה שלו, הוא מגיע ליקום מקביל שבו הוא פוגש את בארי אלן (מילר כאן בתפקיד כפול) בגירסה פריקית, את קארה-סופרגירל (סאשה קאלה) ואת - וזה ההיילייט של הסרט - ברוס וויין (באטמן) בגילומו המחודש של מייקל קיטון, שכזכור היה באטמן המיתולוגי בסרטים שביים טים ברטון. הרפתקאותיהם של הפלאש, באטמן ושאר דמויות המייצגות את "ליגת הצדק" והפרנצ'ייז של DC יבואו לידי ביטוי בהתמודדויות עם יריבים שונים, חייזרים ואחרים, בממדי הזמן וביקומים מקבילים. עם מייקל שאנון, בן אפלק, רון ליווינגסטון. 144 דקות.  הפלאש

הפלאש, תמונה באדיבות Tulip Entertainment


אין ספק שמי שמופיע כאן בתפקיד כפול מרשים ושובה לב הוא עזרא מילר. הבחור בן ה-30 בעל המראה הנערי הוא ממוצא יהודי מצד אביו וגרמני-הולנדי מצד אמו. הוא שיחק בסרטים "כמה טוב להיות פרח קיר", "חייבים לדבר על קווין", "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ועוד. מ-2016 הוא מגלם את בארי אלן/ הפלאש ביקום הקולנועי של DC. העניין הוא שמילר מאוד שנוי במחלוקת. הוא לא מזדהה כגבר או כאישה, היה מעורב בשלל שערוריות, בהן חניקה של מעריצה, חשד למקרי ניצול של ילדים, חשדות לניהול כת, תגרות, פריצות ושלל הפרות סדר ותקיפות שונות. הדיבור הוא שהסרט לא יקבל את מלוא מנת יחסי הציבור לקידומו לו הוא ראוי, מחשש שיהיו שלא יראו זאת בעין יפה ויגישו תביעות נגדו.

אם תשאלו אותי, אני מעריך שהסרט יצליח בגדול. למה? כי הוא קליל ומבדר, שומר על קצב תוסס, עם מנות אקשן מסחררות בצד רגעי אמוציות קורעי לב. וכן, הוא משוטט לא מעט במרחבי המולטיוורס. האלמנט הזה של ריבוי היקומים הפך למצרך מאוד מבוקש בסרטים מבוססי קומיקסים. חוץ מזה, הנרטיב שלו יצירתי ובעל גרפיקה דמיונית, שלא מהעולם הזה. איפה עוד תוכלו לראות תינוקות בני יומם מעופפים באוויר בסלואו-מושן, את אחד מהם אפילו תראו בתוך מיקרוגל. וגם כלב מעופף. האפקטים המיוחדים הממוחשבים שלו טובים למדי וכן, גם הפסקול הנוסטלגי עושה את העבודה. וכרגיל, יש כאן את ה"סוכריה" הקבועה בסרטים אלה: כמה וכמה הפתעות, אבל לא נעשה לכם ספוילרים. מי שעומד מאחורי כל זה הוא הבמאי אנדי משיאטי הארגנטינאי שביים עד עתה שלושה סרטי אימה: "מאמא", "זה" ו"זה חלק 2". טבילת האש הראשונה שלו ביקום קומיקסי צלחה טוב בהחלט.

"אלמנטלי" (ארה"ב 2023)
אנימציה. סרטו של פיטר סון. בעיר שבה התושבים הם דמויי אלמנטלים – היסודות אש, מים, אדמה ואוויר – אמבר, אישה צעירה העשויה מיסוד האש, מגלה כי יש לה חיבור חזק לווייד, העשוי מיסוד המים. השניים נקלעים להרפתקה משותפת ואז יתברר היא האם קשר כזה בין שני מייצגי יסודות מנוגדים כל כך, יכול לעבוד. 93 דקות. אלמנטלי

"מישהו שומע אותי" (צרפת 2021)
דרמה. סרטו של פסקל אלבה. אנטואן (פסקל אלבה), מורה להיסטוריה בן 50 וקצת, מגלה שהוא הופך בהדרגה לכבד שמיעה. ללא יכולת או רצון להודות במוגבלות החדשה שלו, הוא כופה על עצמו ניתוק חברתי. הוא חי בבועה שלו, בעוד חבריו ושאר אנשים הקרובים אליו מוצאים את התנהגותו יותר ויותר מוזרה. מפגש מפתיע עם קלייר (סנדרין קיברלין), אלמנה ואם לילדה קטנה שהפסיקה לדבר, יוביל אותו להיפתח אל העולם, ואולי גם ללמוד לאהוב מחדש, את עצמו ואחרים. עם ולרי דונזלי, פרנסואה ברלאן, עמנואל דבוס. 93 דקות. מישהו שומע אותי

"מי הרג את מגי מור" (ארה"ב 2023)
דרמה-מתח. בעיירה קטנה בארה"ב מתרחש מקרה יוצא דופן. שתי נשים בעלות אותו שם נרצחות, בתוך מספר ימים. ג'ורדן סנדרס (ג'ון האם), מפקד המשטרה של העיירה, מנסה לפצח את התעלומה המוזרה בעודו מתמודד עם בעלים בוגדניים, שכנים חטטנים, רוצחים שכירים ובעיות לא פחות מטרידות בחייו האישיים. 99 דקות. מי הרג את מגי מור?