"ברוקר" (יפן 2022) *****
דרמה. סרטו של הירוקאזו קורה-אדה. סו-יאנג (לי ג'י-יון), אישה צעירה עובדת תעשיית הסקס שנולד לה תינוק, מניחה אותו ליד תיבה בפתחה של כנסייה בה מניחות נשים תינוקות "לא רצויים" בני יומם. אנשי הכנסייה מגדלים את היתומים הללו ומחפשים להם משפחות אומנה. היא מבטיחה לחזור לקחת את התינוק וכשהיא עושה זאת, מקץ כמה שעות, היא מגלה שהוא נלקח על ידי שני "סוחרי תינוקות", כאלה המציעים אותם למכירה תמורת סכום גדול. היא פונה לשניים, סאנג-יון (סונג קאנג-הו) ודונג סו (גאנג דונג-וון), ודורשת להצטרף אליהם, כדי לוודא שאלה שיגדלו את התינוק שלה יהיו הורים ראויים. למעשה, היא גם רוצה לגזור את הקופון שלה על מכירת התינוק שלה. השלושה יוצאים לפגוש רוכשים פוטנציאליים, ועל הדרך עוברים בכנסייה שם מגדלים את היתומים שהושארו שם. בהמשך מתברר להם שלרכבם התגנב כנוסע סמוי האה ג'ין (אים סונג-סו), אחד היתומים הגדלים בכנסייה, שמביא איתו את הכדורגל שלו, משחק שהוא מאוהב בו ומפנטז להיות מאומץ על ידי מישהו שקשור לפרמייר-ליג באנגליה. החבורה המוזרה הזו, שמתגבשת למעין משפחה, נודדת בדרכים בחיפושים אחר רוכש לתינוק, ומראיינת זוגות הורים אפשריים, בעוד שתי בלשות משטרה, סון ג'ין (באה דונה) ולי (ליג'ו-יאנג) עוקבות אחריהם כדי להפלילם בסחר בילדים. 129 דקות.

ברוקר, תמונה באדיבות ניו סינמה

זו הפעם השנייה בה הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה מביים מחוץ למולדתו. בפעם הקודמת זה היה בצרפת כשיצר את סרטו "אמת", משנת 2019, בו כיכבו קתרין דנב, ז'ולייט בינוש ואיתן הוק. "ברוקר" צולם בדרום קוריאה, בבוסאן ובסביבותיה, והוא גם כל כולו על טהרת השחקנים הקוריאנים. הבולט שבהם הוא סונג קאנג-הו ("פרזיטים"). את החקר האישי המרתק שלו את התא המשפחתי הוא החל כבר בסרט "איש אינו יודע" (2004), שתיאר את קורותיהם של אם וארבעת ילדיה הקטנים, שלכל אחד מהם אב שונה. ב"המשאלה" (2011) הוא השתמש במפגש רכבות כטכניקה לחיבור מחדש של שני אחים שהופרדו בצעירותם, כשהוריהם התגרשו. ב"סיפור משפחתי" (2013) הוא הציג את הקונפליקט הקשה מנשוא : האם שני זוגות הורים שקיבלו לידיהם בטעות מבית החולים ילדים לא להם, יעדיפו להמשיך לגדלם אף שאינם בניהם הביולוגיים, או שיבקשו להחליף? "אחותנו הקטנה" (2015) עסק בקשר ההולך ונרקם בין שלוש אחיות ואחות נוספת שלהן, מאם אחרת, החיה הרחק מהן. "המשפחה שלי" (2018) תיאר אנטומיה של משפחה שלחבריה אין קשר ביולוגי. אב ובנו נתקלים בילדה קטנה היושבת בקור המקפיא של טוקיו, אוספים אותה לביתם וה"משפחה", הגמישה בתבניתה, מכילה עוד כמה נפשות וחיה בתנאי צמצום, קולטת את הילדה ומלמדת אותה מה שצריך לעשות כדי להתקיים.

גם ב"ברוקר" שומר הירוקאזו קורה-אדה על בניית תבנית גמישה של משפחה, לא בהכרח, או בהכרח לא, ביולוגית. מצד אחד, יש כאן מהלך קר ולא אנושי של מכירת תינוק על ידי סוחרי תינוקות ואמם, ההופכת למשת"פית שלהם. המבוגר מבין השניים הוא גרוש אכול בדידות ורגשי חרטה, שמשפחתו נהרסה לנגד עיניו. הצעיר ננטש על ידי אמו בילדותו. כך שגם שניהם בעצם קורבנות של אותה שיטה עצמה. חוסר האמון שלהם במערכות יחסים ואי יכולתם למצוא אהבה יציבה - מכתיבים להם את דרכם בחיים. ולמרות שכמעט כל הנפשות הפועלות כאן אינטרסנטיות, מניפולטיביות ומונעות מתאוות בצע, הן מצליחות גם לבטא רגש ולייצר אצלנו אמפתיה. כך למשל בקשר שלהם עם היתום הטרמפיסט שהתפלח למכוניתם. כך שבעצם, מתוך חוסר מודעות והסתובבותו המקרית של גלגל החיים הם, ואם התינוק, שעובדת בתעשיית הסקס כאמור, אבל לא איבדה לחלוטין את אינסטינקט האימהות והחמלה שלה, מוצאים עצמם מרכיבים מודל של תא משפחתי. אלטרנטיבי אולי, אבל הדוק ומבוסס על החוויות המשותפות שצברו. וקורה-אדה המנוסה "מרפד" את הסיטואציה המיוחדת הזו בהמון ניואנסים קטנים וסיפורים מהחיים, שהופכים את "ברוקר" לסרט אנושי מרתק, רגיש ומרגש.  
מועדי הקרנות

"האדמה רועדת" (נורבגיה 2018) *** וחצי

דרמה. סרטו של ג'ון אנדראס אנדרסן. החוקר הגיאולוגי כריסטיאן (כריסטופר ג'ונר) מנסה להזהיר את הרשויות שאירוע סייסמי אדיר עומד להכות את עיר הבירה אוסלו, רק כדי לגלות שאזהרותיו אינן נענות. הוא כבר חווה בעבר אירוע כזה, שבו הצליח להציל רבים, בהם בני משפחתו, והפך לגיבור, אם כי מצולק נפשית. כשהולכים וגוברים הסימנים לאסון קרב כריסטיאן, בניסיון נואש להציל את בני משפחתו, מתקשר ומדווח למשטרה על איומי פצצה והפעלת אזעקות, על מנת לרוקן את הבניין הגבוה בו הם נמצאים. לבסוף הנורא מכל אכן מתרחש, ורעידת אדמה בעוצמה אדירה שטרם נראתה, של 9 בסולם ריכטר, מרעידה את העיר, בעת שכריסטיאן ובני משפחתו לכודים בבניין רב קומות בעל קירות זכוכית. עכשיו הם ייקלעו למלחמת הישרדות נואשת. 106 דקות.

האדמה רועדת, תמונה באדיבות סרטי שובל


זה שבוע שני ברציפות שמפיצים מעלים על מסכינו סרט ששנת הייצור שלו היא 2018, ושוב נשאלת השאלה: למה? זהו מעין המשכון ל"הגל", שביים רואר אות'ג ב-2015 עם אותם גיבורים (ואותם שחקנים, כמובן), שעסק בצונאמי בנורבגיה שנוצר עקב מפולת סלעים ששקעו לתוך פיורד. שני הסרטים הללו סימנו באמצע-סוף העשור הקודם תופעה בקולנוע הנורבגי של חיקוי ז'אנר סרטי האסונות ההוליוודי – זה שהחל לפרוח בשנות ה-70. האם "האדמה רועדת" נראה אנכרוניסטי? במידה מסוימת כן. למען האמת, הסרט נראה כמו מוצר גנרי שמתחקה פחות או יותר אחר "הגל", ומשתייך כמובן לז'אנר סרטי האסונות שמקורו בארה"ב. יחד עם זאת, עבור מי שלא מכיר את הרקע שצוין פה, "האדמה רועדת" ייראה וייתפש כמותחן עוצר נשימה בעל אפיונים סקנדינביים, פחות "הוליוודיים" במהותם, וגם לא מלודרמטי מוגזם כמו בז'אנר האמריקני המקורי. ובמובן הזה הוא לפחות קצת יותר אמין ואותנטי מכל סרט אסונות מייד אין יו.אס.איי. יתרה מזאת, הסרט מנסה גם להדגיש ולהמחיש את יכולותיה של תעשיית הקולנוע הנורבגית ומאמציה להדביק את הפערים בפירוטכניקה ובמרכיבי העשייה הטכניים מול הוליווד. ומאחר שמדובר בסרט מלפני חמש שנים, סביר להניח שהיום הם עושים זאת עוד יותר טוב. בשורה התחתונה, למי שהסרט לא יעלה אסוציאטיבית בתודעה את שוברי הקופות האמריקנים "המגדל הלוהט" (1974), "הרפתקה בפוסידון" (1972) ודומיהם - ושלא מאס בז'אנר ההוליוודי המצליח ההוא - עשוי להנות מ"האדמה רועדת".   
מועדי הקרנות 
 




"העיר הזאת" (ישראל 2023) **** וחצי

דרמה. סרטו של עמית אולמן. בעולם דמיוני, בזמן לא ידוע, בלילה סוער במיוחד שרה בנט (מוריה אקונס) מגיעה למשרד החקירות של הבלש ג'ו (עמית אולמן). היא מבקשת ממנו לאתר את אחותה שנעלמה. בידיעה ששום דבר טוב לא ייצא מזה מסכים ג׳ו לפתוח בחקירה. שותפו ג'ק (ג'ימבו ג'יי) מרגיש שמשהו בשרה ובמקרה הזה לא תקין והוא מנסה להוריד את ג'ו מהחקירה. אבל ג'ו ממשיך לטפל בתיק למרות ששרה נעלמת לפתע. החקירה מסתבכת ולבסוף יגלה ג'ו שמאחורי הסיפור עומד הפושע הגדול ביותר של "העיר הזאת", קרימינל שאף אחד לא מעוניין להתעסק איתו. ג'ו ימצא עצמו לבד מול הקרימינל המאיים. עם אלון נוימן, עידן אלתרמן, איציק פצצתי. 80 דקות.


העיר הזאת, תמונה  באדיבות דרומה הפקות

עמית אולמן הוא שחקן, מחזאי, משורר, מוזיקאי ומעתה גם במאי קולנוע. "העיר הזאת", המוגדר על ידו כאופרת ראפ, מבוסס על מחזה מצליח אותו כתב והלחין יחד עם שותפיו ג'ימבו ג'יי ואיציק פצצתי, והעלה ב-2012. כאמן של שירה מדוברת אולמן הוא גם מייסד ה"פואטרי סלאם", מיזם של ערבי ספוקן וורד אותם הציג בתיאטרון האינקובטור. ולאור כל זאת לא מפתיע שהוא הוציא תחת ידיו, לראשונה במדיום הקולנועי, אירוע מיוחד שניזון בעיקר מעולם הפילם-נואר ומהקולנוע ההוליוודי של שנות ה-40 וצפונה, שבמרכזו המודל הקלאסי של הבלש הפרטי. וזאת תוך שילובו בתרבות ההארדקור היפ-הופ והגנגסטה-ראפ. אז מה יש לנו כאן? מודל קלאסי של בלש אפל בסגנון ריימונד צ'נדלר ודשיאל האמט וגיבוריהם פיליפ מארלו וסם ספייד, והם באו לידי ביטוי כידוע לא מעט בקולנוע ההוליוודי. ג'ו קצת מוזנח, קצת לא מגולח, קצת מחוספס, די אנטי-גיבור, אבל חד-מחשבה. ויש לנו את הפאם-פטאל הקלאסית, בדמותה של שרה בנט, שמוריה אקונס משחקת ושרה אותה נהדר, וגם נראית מפתה אולטימטיבית שאין גבר שיוכל לעמוד בפניה. את הוויכוחים הפורצים במהלך החקירה בין ג'ו וג'ק עוזרו העביר אולמן לשפת ה"באטלים" בגנגסטה-ראפ, אותם קרבות מילוליים בין חברי כנופיות, כשמי שמנפק את השורה המנצחת הוא הזוכה. קטעים אלה הזכירו לי את אמינם ו"8 מייל" המצוין שלו. הטקסטים של אולמן ושותפיו מבריקים ויש בהם מנעד רחב של אזכורי אישים ואושיות קולנוע מטדי קולק ועד דיק טרייסי. מערכת היחסים בין ג'ו וג'ק גם מהדהדת לשרלוק הולמס את ווטסון - וזה עוד נדבך של ציטוטי תרבות וקולנוע מענגים. העיצוב האמנותי של הסרט באווירת הקולנוע האפל מרשים, אבל מהוקצעות ומדויקות לא פחות הכוריאוגרפיות המסוגננות בסצנות הראפ הרלוונטיות. למי שלא מכיר את עולם ההיפ-הופ אולי ייקח קצת זמן להתרגל לאופן הגשת הטקסטים, לקצב ולסטייל – אבל שווה מאוד להשקיע את המאמץ ולהיכנס לזה.      
מועדי הקרנות 
   





"חף מפשע" (צרפת 2022) *** וחצי

דרמה. סרטו של לואי גארל. כשאבל (לואי גארל) שומע שאמו סילבי (אנוק גרינברג) עומדת להתחתן עם אסיר בשם מישל (רושדי זם) אותו הכירה בסדנאות התיאטרון שלה בבתי כלא, הוא נבהל. יחד עם חברתו הטובה קלמנס (נעמי מרלן) הוא יעשה הכל כדי לנסות להגן על אמו ולפקפק באמינותו של "אביו החורג". אך דווקא בעקבות התוכחות של קלמנס והפצרתה בו שייתן למישל צ'אנס, המפגש איתו יזמן לו תובנות חדשות על החיים ועל ההפתעות שהם מספקים. השניים ימצאו עצמם במיזם פשע מפתיע משותף, של גניבת משאית המלאה במשהו שאניני טעם אוהבים. 99 דקות.

חף מפשע, תמונה באדיבות סרטי נחשון

הבמאי-שחקן הצרפתי-יהודי לואי גארל, בן למשפחה של אנשי קולנוע, מציג זו הפעם השלישית במרכז סרטו את אבל, האלטר-אגו שלו. הרעיון לסרט בא לו מסיפור חייה של אמו, בריג'יט סי, שערכה סדנאות תיאטרון לאסירים בבית כלא. הסרט הראשון אותו ביימה, "ידיים חופשיות" (2010), עסק בנושא זה, ורונית אלקבץ גילמה את בת דמותה. בתחילת סרטה של האם, כמו גם בתחילת "חף מפשע", נראית האם מתחתנת עם אסיר שהשתתף בסדנה שלה. גארל אומר שסרטו מביא את הסיפור מנקודת ראותו של בנה, אבל כשאמו נישאה בכלא, גארל היה בן 18 ולא היה נוכח באירוע.

כך או כך, הסרט נבנה בחלקו הראשון בסגנון ובאווירה של מותחן. אבל משקיע המון אנרגיה במעקבים הספורדיים שהוא עורך אחר מישל, בתקווה להוכיח לאמו שהוא לא נטש את דרכי הפשע וכי הוא לא חף מעוון. חלק זה של הסרט עשוי היטב ומציג את הדילמה שעומדת בפני אבל, ספקנותו, חוסר האמון שהוא חש כלפי מישל והמעקב הצמוד שהוא מנהל אחריו. אפילו חברתו קלמנס לא מצליחה להניא אותו מכך. אבל דווקא לאחר שסילבי פותחת חנות פרחים, בתמיכתו המלאה של מישל, חל טוויסט בעלילה. כדי שהוא ואמו של אבל ייקלעו למצוקה כלכלית, מישל מקרב אליו את אבל ומשתף אותו בתכנון עבירה, אבל לא מהסוג ה"פלילי", אם אפשר לקרוא לזה כך (אני משתדל לא לספיילר לכם). בחלק זה, לטעמי הסרט מאבד מכוחו, למרות האותנטיות של העבירה. האירועים רצים לכיוונים אחרים מאשר בהתחלה, האם סילבי, שהובילה את הסרט בתחילתו כמעט נעלמת מהסיפור בשלב הזה. ולמרות זאת כדאי לתת לסרט הזה צ'אנס.  
מועדי הקרנות 
       





"עוברות את הגבול" (ארה"ב 2023) ***

קומדיה. סרטה של אדל לים. סיפורן של ארבע נשים היוצאות להרפתקה של פעם בחיים ובדרך מגלות את זהותן, ללא פשרות או התנצלות. כאשר נסיעת העסקים לאסיה של אודרי (אשלי פארק) יוצאת מכלל שליטה היא נעזרת בלולו (שרי קולה), חברת הילדות הפרועה שלה, קאט (סטפני הסו), חברתה מהקולג' שהפכה לכוכבת אופרת סבון סינית, ודד-איי (סברינה וו), בת דודתה המוקצנת של לולו. החוויה כולה וההשתוללות הפרועה וחסרת המעצורים שלהן הופכת גם למסע של קשר, שייכות, והתחברות לאמת אוניברסלית אחת: המשמעות של להכיר ולאהוב את עצמך. 95 דקות.

עוברות את הגבול, תמונה באדיבות פורום פילם

זהו סרטה הראשון כבמאית של אדל לים. היא חיברה את התסריט ל"עשיר בהפתעה", ו"עוברות את הגבול", בהפקת סת' רוגאן, והסרט הזה הוא חלק מגל הסרטים האסייתיים/ סיניים ששוטף את הוליווד בשנים האחרונות. זהו בראש ובראשונה "סרט חברות", כזה ששם במרכזו ארבע נשים צעירות נועזות ופרועות, עם ראש כחול. תחילה אנחנו טובעים בשטף-קצף של הדיבור המהיר והבדיחות שלהן על כל נושא שבעולם, ובלבד שיהיה סקס. וזה מצחיק. אפילו מצחיק מאוד. אפילו מכאיב לשרירי הבטן. הכימייה בין ארבע השחקניות נהדרת ותורמת לסרט להיות דינמי וקולח בלי הפסקה. חשבתי שהמסע לסין יהפוך את הסרט לסוג של מודל נשי ל"בדרך לחופה עוצרים בבנגקוק", או משהו כזה, אבל זה לא קורה, לפחות לא בווליום של המקור. הבנות נקלעות להסתבכויות האופייניות לקומדיות מהסוג הזה, אבל בגדול אין איזו התפתחות דרמטית משנה מצב צבירה - למעט אולי חיפוש הזהות הסינית האותנטית של אודרי, האמריקנית יותר מאשר סינית, וגם זו כבר קלישאה שכיחה. "עוברות את הגבול" הוא לטעמי בעיקר סרט של פוני עם טריק אחד. וגם לשמוע דיאלוגים מהירים שקשה לעקוב אחריהם, ואפילו שרובם בנושא העסיסי תמיד שנקרא סקס, אפשר עד גבול מסוים.       
מועדי הקרנות   
  




Resident evil: death island (יפן 2023) ** וחצי

אקשן-אנימציה-אימה. סרטו של הייצ'ירו האסומי (על פי משחק המחשב של קאפקום). הסוכן לאון ס. קנדי נשלח למשימה להציל את ד"ר אנטוניו טיילור מידיה של חבורת חוטפים. אלא שאישה מסתורית מתחקה אחריו ומנסה לסכל את משימתו. בינתיים בסן פרנסיסקו, הסוכן כריס רדפילד חוקר מקרה חריג של התפרצות זומבים ומנסה לאתר אחר המקור לזיהום שגרם להתפרצות המסוכנת. המשותף היחיד לקורבנות התפרצות הזומבים הוא שכולם ביקרו באי אלקטרז לאחרונה. בעקבות הרמז הזה, כריס וצוותו מגיעים לאי שבו נמצא כלא אלקטרז, מבלי לדעת איזו אימה מחכה להם שם. 92 דקות.

בדיוק כמו קומיקסים גם משחקי מחשב הם כר נרחב לפעולה של יוצרי קולנוע, שרוצים לגזור קופון גם על הטרנספורמציה למסך הגדול. בסדרה זו יצאו חמישה משחקי מחשב שארבעה מתוכם, וזה האחרון שבהם, הפכו גם לסרטי אנימציה ממוחשבת. מבחינה טכנית הסרט מלוטש ומהוקצע, אבל עד כמה שזה יישמע אבסורדי, זו אולי גם הבעיה הגדולה שלו. לא נעשה כאן ניסיון להפוך את הנפשות הפועלות לדמויות אנושיות מדי בכל הקשור למראה שלהן ולכן ייתכן שכתוצאה מכך הן קרות, מנוכרות ולא מעבירות רגש, למרות שהן נקלעות לסיטואציות של מצוקה קשה. בכלל, הסרט נראה תוצר גנרי, כמו משחק המחשב ממנו נוצר. העלילה ממש לא מקורית ומזכירה לא מעט סרטים קודמים בז'אנר האימה-בדיוני. ובחייאת, עוד פעם זומבים?! נראה שהקולנוע כבר סובל מאוברדוז של סרטי מתים-חיים. אולי כבר די?!    
מועדי הקרנות
 
 "בגוף שני" (גרמניה 2022)

דרמה. סרטו של אלכס שאד. ליילה וטריסטן, על פניו זוג מושלם, נמצאים בדרך לחופשה באי מרוחק. שם הם פוגשים את סטלה, חברת ילדות של ליילה, ומהר מאוד מתגלה כי משהו יוצא דופן מתרחש באי, שזוגות רבים מגיעים אליו על מנת לראות את העולם דרך עיניהם של אחרים. עם נקודת המבט החדשות שלהם, ששינו את התפיסה, התשוקות ומערכות היחסים שלהם, ליילה נראית מאושרת מתמיד. כשהיא מחליטה שלא לחזור לעצמה, המצב מאיים לצאת מכלל שליטה. 103 דקות.
מועדי הקרנות
 




"אהבה איטלקית" (איטליה 2023)

דרמה. סרטו של פאולו קוסטלה. ארבעה זוגות חברים מקבלים בוקר אחד הודעה מבית המשפט, בה נאמר כי נישואיהם בטלים ומבוטלים. זאת לאחר שהתגלה כי איש הדת שחיתן אותם לא היה כומר אמיתי. עכשיו הם אמורים להתחייב מחדש זה בפני זה. אז מצד אחד יש את ההחלטה שקיבלו כבר, מצד שני מפתה לחלום על להתחיל חיים חדשים, לוותר על המתחים של חיי הזוגיות, על הבגידות והסודות שחוו, ולממש חלומות חדשים. ככל שמתקרב היום הגורלי של הבטחת האהבה הנצחית בשנית, לא כולם בטוחים שהם רוצים לחזור על אותו סיפור ולא להתחיל הכל מחדש. 101 דקות.
מועדי הקרנות
 





"הרוע שבפנים: הדלת האדומה" (ארה"ב 2023)

אימה. סרטו של פטריק ווילסון. כדי לנצח את השדים שלהם אחת ולתמיד, ג'וש (פטריק ווילסון) ודלטון (טיי סימפקינס) למברט חייבים להיכנס עמוק יותר מאי פעם אל העולם האחר ולהתמודד עם העבר האפל של משפחתם ועם סדרה של התרחשויות חדשות, מטילות אימה, שאורבות להם מאחורי הדלת האדומה. עם היאם עבאס, סינקלייר דניאל  אנדרו אסטור, רוז ביירן. 106 דקות.
מועדי הקרנות