מחול - סמיון אלכסנדרובסקי: טווח קצר

מהמופעים המסקרנים של פסטיבל ישראל: חוויה תיאטרלית על הורים וילדים ועל הזמן שקושר ביניהם מאת סמיון אלכסנדרובסקי, קול רענן ויוצא דופן בתיאטרון העכשווי

קינה מרירה - מתוקה

אחד המופעים המסקרנים שיעלו השנה בפסטיבל ישראל הוא "טווח קצר", קינה מרירה-מתוקה על הורים וילדים ועל הזמן שקושר ביניהם מאת סמיון אלכסנדרובסקי, קול טרי וייחודי בתיאטרון העכשווי. חיפוש עליו בגוגל בעברית חושף מעט מאוד תוצאות ביחס לקריירה המצליחה שלו אבל אם תקלידו את שמו ברוסית התוצאה תהיה שונה לגמרי. כי יוצר התיאטרון סמיון אלכסנדרובסקי הוא עולה חדש-ישן או אם תרצו תושב חוזר, ותשעים ותשעה אחוזים מהעשייה שלו נוצרה בעצם ברוסיה.

אלכסנדרובסקי חזר לארץ אחרי 20 שנה שבהן חי ויצר בסנט פטרסבורג וכל חייו המקצועיים עברו עליו שם. הוא עלה עם המשפחה שלו לארץ ב-1990 ובשנת 2002 כשהיה בן 20 בחר לנסוע לסנט פטרסבורג ללמוד תיאטרון ואמנות וההתקבלות שלו לכיתה של לב דודין, מנהל תיאטרון מאלי ואחד מגדולי הבמאים הפועלים כיום, השאירה אותו שם ל-20 שנה. הוא למד חמש שנים משחק ובימוי ואז החל לנסוע בכל רחבי רוסיה למה שהוא קורא "מעבדות תיאטרון" - בהן הוא מעבד טקסטים עכשוויים, מה שיצר התעניינות גדולה סביבו בפסטיבלים במוסקבה ובסנט פטרסבורג, כמו גם זכייה בפרסים וביקוש על ידי תיאטראות. משם גם זלגו עבודותיו באופן טבעי לפסטיבלים ברחבי אירופה. גם היצירה "טווח קצר" כבר הועלתה על במות שונות ברחבי אירופה והעיבוד המקומי נעשה במיוחד בעבור פסטיבל ישראל.

אלכסנדרובסקי מספר שב-2014, "אחרי שהתחיל מה שהתחיל פה, אותה מהפכת ימין גם בתרבות", הוא הפסיק לעבוד עם התיאטראות הרפרטואריים שהם כולם ממשלתיים, ופתח תיאטרון פרטי פרטיזני בשם Pop up theatre שחי וקיים עד היום. "מדובר בתיאטרון ללא במה וללא תקציב ממשלתי שיש בו הרבה מופעים שהם אודיו-בוקס וסייט ספסיפיק-יצרה תלויית מקום", הוא מספר. "יש כרגע שלושה מופעים שרצים בברים בסנט פטרסבורג מתחת לרדאר".

טווח קצר, צילום: גליה גור זאב

דמדומים של חצאי זיכרונות

ספר על "טווח קצר"

"'טווח קצר' זו הצגה שמבוססת על ספרו של האמן והצלם הידוע פיליפ טולדנו שמוציא ספרים מצליחים ובהם פרויקטים דוקומנטריים שהוא מייצר. זה סיפור אישי שמדבר על אמא שחלתה ומתה מהר מדי ואבא שהולך ומאבד את הזיכרון לטווח קצר. אחרי שאביו נפטר הוציא טולדנו ספר בשם Days With My Father - יומן תמונות של בן המלווה את שנותיו האחרונות של אביו המזדקן. זה ספר תצלומים עם כל מיני הרהורים נלווים מצחיקים ועצובים ודרמטיים ומלאי אהבה, על מצבו המשתנה של אביו החי בדמדומים של חצאי זיכרונות.

"אני והמחזאי הבלרוסי קונסטנטין סטשיק יצרנו בעקבות הספר מחזה שהוא שיחה בין אב לבן - מחזה נוגע ומצחיק ואבסורדי שעלה לראשונה בפסטיבל במינסק. מאחר שההצגה בנויה כך שאין שחקנים על הבמה אני מבקש תמיד מיוצרים מקומיים ללכת אל המשפחות שלהם ולהקליט את אותה שיחה רק בשפה שלהם ועם האבות הפרטיים שלהם. את אותם קולות אני שוזר בבמה גדולה שהיא בעצם דירה של הורה מבוגר. את האוזניות עם הטקסט אנחנו מצמידים לכל הפריטים והרהיטים שנמצאים על הבמה ובאיזה שהוא שלב בהצגה, הקהל שמונה כחמישים איש, עולה מהאולם לבמה וחי בתוך הדירה הזו. כשהמשתתפים מוזמנים לחקור אותה, להשתמש בה, לפתוח מגירות, לנגן על הפסנתר, להשמיע תקליטים, לשכב על מיטת ההורים או להתיישב לשולחן האוכל החגיגי. בלי הנחייה כל אחד מהקהל בוחר את החוויה הפרטית שלו כשכל הטקסטים הם בלופ ומושמעים על ידי משפחות שונות.

אלכסנדרובסקי מוסיף שהואתמיד מבצע מחקר מעמיק לגבי הפריטים והחפצים שמרכיבים את הדירה כדי להתאים אותם למקום שבו ההצגה עולה, כולל תמונות משפחתיות ושקופיות שאיתן הוא מאוד אוהב לעבוד. "זאת לא הצגה נודדת. זו הצגה שצריך לבנות אותה כל פעם מחדש במקום שבו היא עולה".

תמונת יחסי ציבור

"כל הקלטה שקיבלתי נכנסה להצגה"

ברשימת המשתתפים בקולם יש את רוני ואלי גורנשטיין, יעל ופיני גרשון, נעמי ומנשה נוי, יוסי ורננה רז, ועוד. איך בחרת אותם?

"אני תמיד אוהב לפנות להרבה אנשים ואני סומך על אנשי הפסטיבל שהם יקשרו אותי עם יוצרים שזה עשוי להיות עבורם מעניין. זה גם לא חייב להיות יוצר מבחינתי, זה יכול להיות עיתונאי או איש צוות טכני או סטודנט. התחלנו עם טבלה שהכילה כמאה שמות ובסוף נשארנו עם 20 אחוז מהרשימה הזו שביצעו את ההקלטות. זה נושא רגיש ולא כל אחד הרגיש בנוח לעשות את השיחה הזו שקרובה כל כך לדיבור על המוות עם ההורה שלו. אני גם אוהב להיות מופתע ממה שהמציאות מציעה בלי קאסטינג. יהיה הכי נכון לומר שלא אני בחרתי את האמנים שהקליטו אלא הם בחרו אותי.

"חשוב לי לומר שמאחר שההקלטות הן בעצם אותו הטקסט, עם הזמן אפשר לשים לב לניואנסים ולמערכת היחסים הספציפית בין האב לבת או בין האם לבן וככל שהטקסט גם הופך למוכר יותר זה גורם לנו כקהל ללכת פנימה לתוך עצמנו ולמערכות יחסים שיש לכל אחד מאיתנו עם ההורה הפרטי שלנו".

יש קול שבחרת לוותר עליו?

"לא קרה לי אף פעם שפסלתי איזה שהוא קול. אנשים בדרך כלל יודעים בעצמם אם זו הקלטה שכדאי ואפשר להשתמש בה או לא. כל הקלטה שקיבלתי נכנסה להצגה".

גם העבודה הקודמת שהעלית כאן, "האדם שמולכם", היא מופעמשחק–אינטראקטיבי ללא במה ושחקנים. שתי שורות מקבילות של כיסאות, קול מנחה ושבעה שאלונים הופכים את הצופים למשך שעה לחלק מחוויה משותפת בה כל אחד מוזמן לענות על שאלות שמעוררות יחסים אינטימים עם עצמו ועם האנשים שסביבו. האינטראקציה עם הקהל חשובה לך או עצם זה שהוא יהיה אקטיבי?

"חשוב לי ליצור סיטואציה שבה הקהל יהיה שותף ליצירה. או אם לומר את זה מעט אחרת, מבחינתי החוויה של הקהל נובעת מהאופן שבו הוא משתתף בהצגה. זו גישה שפיתחתי בסנט פטרסבורג ואני קורא לזה תיאטרון פוליטי למרות שהוא לא עוסק בנושאים פוליטיים. הסיטואציות שמכילה ההצגה מכריחות שיתוף ולקיחת אחריות על החוויה שאתה צובר בעצמך, מה שמלמד אותנו שיש לנו יכולת בחירה ושאנחנו היחידים שאחראים על הבחירות שלנו".

סמיון אלכסנדרובסקי, צילום: אלכסיי קוסטרומין

החוויה בין הקהל להצגה

סמיון אומר שהוא לא אוהב את המילה אינטראקציה ״אני לא חושב שאינטראקציה זה משהו שמספק חוויה אומנותית. אני קורא לזה שיתוף פעולה כי באינטראקציה אנחנו כאילו מפעילים את הקהל. אני לא מפעיל אף אחד. אני רק אוהב ליצור סיטואציות שמייצרות אפשרויות לשיתוף פעולה ולפעולה בכלל. זה הבדל דק אבל הוא די משמעותי".

עד כמה עניין המשחק חשוב לך?

"אני כן עובד עם שחקנים ואני אעלה השנה הצגה נוספת בפסטיבל עכו שבה יהיו שני שחקנים, פחות או יותר כמקובל. יהיו עוד שישה שחקנים שהתפקיד שלהם לא יהיה רגיל, לא יהיה להם טקסט והפעולה שלהם על הבמה תהיה אינפורמטיבית ותכיל פינוי דירה, כשכל פריט שמוצא על ידם ומוצמדת לו אוזניות עם סיפור, מוחק את הסיפור. גם הדירה מפונה וגם העבר, ההיסטוריה נלקחת".

מה שהפעיל את "טווח קצר" היה ספר, מה בדרך כלל מפעיל אותך?

"מה שמפעיל אותי בדרך כלל זו חוויה שברוב המקרים קשורה למקום, מה שנקרא 'סייט ספסיפיק'. אני תמיד עובד עם מחזאי כשאני ממציא את הקונספט והמחזאי ממציא את הטקסט. יש כמה מחזאים שאני עובד איתם על בסיס קבוע. לפעמים יש לי רעיונות שנובעים מאיזה שהוא חזון תיאטרלי, כלומר אני חושב על איך עוד תיאטרון יכול להתקיים, באיזו עוד צורה מעניינת אפשר ליצור שיתוף פעולה בין הקהל למה שאנחנו קוראים הצגה שתספק חוויה מעניינת, לא בהכרח משעשעת למרות שאני אוהב לשעשע.

"בסופו של דבר ההסתכלות שלי על תיאטרון היא כעל מפגש עם עצמי. זה לא רק פגישה עם אמן או יוצר, זאת גם פגישה עם עצמי, עם המגבלות שלי והפחדים שלי ועם השאיפות והרצונות המודחקים שלי וזה הדבר הכי מדהים שאמנות יכולה לעשות. זה אף פעם לא משהו שאני רוצה לספר, אלא משהו שאני רוצה לחוות דרך חוויה שהיא כייפית ועמוקה. תשומת הלב שלי היא שם, בחוויית הקהל״.

עד כמה "טווח קצר" קרובה למציאות הפרטית וליחסים האישיים שלך עם ההורים שלך?

"ההורים שלי למזלי הם עדיין מספיק צעירים אבל לסבתא שלי היה אלצהיימר ואני חוויתי את אובדן הזיכרון שלה. היא לא זכרה אותי באיזשהו שלב וחזרה לדבר ביידיש שהייתה שפת ילדותה, שוכחת לגמרי את הרוסית, שפה שדיברנו בה בבית".

טווח קצר, תמונה באדיבות פסטיבל ישראל

רצון לדרמה ולחמלה

"טווח קצר" כבר הועלתה על במות שנות ברחבי אירופה, אתה יודע להגיד מנסיונך או כ"תושב חוזר", איך זה יפעל כאן, עלינו?

"אני מרגיש חלק מהמקום הזה ולכן קשה לי להגיד. כשנסעתי מכאן בגיל 20 עדיין לא הייתי מי שאני היום, עדיין לא הייתי אמן עם שפה משלו וחזרתי בן 40, בן אדם מבוגר עם קריירה באמנות ועולם פנימי מפותח ודרך העולם הזה אני מסתכל על מה יכול להיות התפקיד שלי בארץ ובשביל להבין את זה הדבר הכי חשוב הוא לחקור. כלומר להבין לעומק את המציאות הישראלית. לכן גם הלכתי ללמוד בקרן מנדל- תוכנית להכשרת מנהיגות חברתית וחינוכית מקצועית.

"דרך ההצגה הזו שעולה בפסטיבל ישראל הגעתי לבתים של אנשים מבוגרים ודיברתי איתם וראיינתי אותם, וביקרתי בבתים שעמדו לפני פינוי בעקבות מוות ונחשפתי להיסטוריות משפחתיות שנזרקות לרחוב בגלל שלא נשאר אף אחד שישמור על הסיפור המשפחתי. זה העשיר את הידע שלי על המקום הזה באופן שאי אפשר לתאר. ואולי זה מעורר רצון לדרמה אבל גם לחמלה, משהו שהוא חשוב לכל חברה.

"אני מוכרח לומר שהחלק של התחקיר המקומי זה הדבר שאני הכי אוהב בעבודה שלי. אני לא אוהב לשבת בחדר חזרות ולחזור על טקסטים. אני מעדיף להתחכך במציאות ולקבל ממנה השראה ולהשאיר פתחים בקונספט שלי שמאפשרים למציאות להיכנס ולשנות אותו. בעיקרון אפשר להגיד שאני עובד בתחום שנקרא תיאטרון דוקומנטרי. אני כמעט תמיד עוסק בנושאים שהמקור שלהם הוא מסמך או מציאות קונקרטית. יצירה לא נועדה להתבוננות, היא נועדה לחוויה גם פומבית וגם אינטימית".

מה למשל השתנה במעבר של ההצגה לישראל?

"גם אם נדמה שהדברים חוזרים על עצמם זה אף פעם לא אותו דבר. אני אתן דוגמא פשוטה. אני אוהב שקופיות ומכשירים אנלוגיים שדרכם אפשר להקרין או להסתכל על תמונות. ממש הפכתי לאספן שקופיות ואני מחפש אותן בכל שוק פשפשים בעולם וזה כל פעם זה סיפור אחר. והנה בדיוק בזמן שאני עובד כאן על היצירה אני הולך ברחוב ומוצא ערימה של חפצים אישיים שנזרקו ושיש בה גם שקופיות, לא משהו שאתה נתקל בו בדרך כלל. וככה זה, כשעובדים עם המציאות היא הופכת לפרטנר.

"בכל הצגה אנחנו משתמשים באובייקט אחד שהוא לא תיעודי היסטורי, וזה עץ מת שאנחנו שותלים אותו בתוך השולחן הגדול בסלון. ורק מזה אפשר לעשות הצגה עצמאית כי בכל מקום בעולם היחס לעצים הוא שונה. פה לקחנו שקדיה שמתה מיער שנמצא במורדות ירושלים ועברנו תהליך שלם עם העץ הזה מהכריתה ועד ההצבה על הבמה".

שיח ומפגש ויצירה ויצר

אתה מגדיר את עצמך כבמאי?

"כן, למרות שבעברית השם נובע מבמה בניגוד לרוסית ולאנגלית והרי אני לא מרבה לעבוד עם במות. אני כל הזמן בשיח עם בניין התיאטרון ולדעתי הוא צריך לעבור שינוי. אלה בניינים שנוסדו ותוכננו בצורה כזאת שהם מפרידים בין הקהילה לעשייה ואני אוהב לאחד. אפילו כשאני עובד בתוך אולם תיאטרון אני משנה את הכללים של הדרמטורגיה והופך את התיאטרון ל'סייט ספסיפיק'. באנגלית Director זה מישהו שנותן כיוון וברוסית זה rezhisser מילה מוזרה שלא נובעת משום שורש.

"זה מזכיר לי ששאלו פעם את פיטר ברוק אם הוא אוהב את המילה הצרפתית לבמאי - 'מי שממקם על הבמה'. והוא אמר שהוא מעדיף את המילה דיסטלטור-מי שעושה יין. זה שלוקח הרבה חומר ומזקק אותו למשהו שמחזיק במעט חומר את התמצית של הדברים.

"ואפשר גם להישאר בעברית עם המילה יוצר. יצירת שיח ומפגש ויצירה ויצר, ובמובן הזה כולנו יוצרים. זה גם מה שאני מנסה להזכיר לאנשים שבאים ליצירות שלי: בלעדיכם אין יצירה. בלי הבחירות שלך וההשתתפות שלך והחיים שלך, אין עולם ואין יצירה".

אלכסנדרובסקי אומר שזו זכות גדולה בשבילו לחזור לארץ ולעבוד במקצוע שלו ולהיפגש עם היוצרים כאן. "חזרתי רק לפני שנה ולא בניתי כאן קשרים או גשרים. הכל חדש לי. אבל ההתלהבות שלי מהזירה האמנותית המקומית רק הולכת ומתעצמת ולתחושתי זה מרכז התיאטרון העולמי. כמו שאני רואה את זה עכשיו, לא מפספסים כאן משהו שהעולם הגיע אליו ואנחנו ניצבים מאחור".

תאריך ושעה: 3 באוגוסט 2023, 17:30, 3 באוגוסט, 20:00, 3 באוגוסט, 22:00, 4 באוגוסט, 10:30, 4 באוגוסט, 12:30, 4 באוגוסט, 14:30. מקום: אולם הנרי קראון, תיאטרון ירושלים. מחיר: 90 ש"ח