העבודה התיאטרונית המוקפדת של קבוצת אביסו מייצרת מרחב מחמם לב שכולו כנות ואנושיות
חלל נטול ראוותנות
יש משהו ב"גוף שלישי", ההצגה השלישית במספר של קבוצת אביסו בהובלת פרופ' עתי ציטרון שמוצגת בתיאטרון הבית, שכמו קורא תיגר על מציאות החיים התזזיתית שמחוץ לה. היא מתרחשת בחלל שחור, נטול ראוותנות מסוג כלשהו, עם מבצעים שלבושים בבגדים שחורים אחידים כמעט (בעיצובה של הלן בודניאצקי), ומתנהלת בקצב והתכוונות של טקס פולחני.
האלמנטים המרכזיים של התפאורה כאן הן קערות מים המקיפות את חלל המשחק (בעיצובו של שי עיד אלוני), שבאמצעותן המבצעים כמו מטהרים את עצמם לפני ואחרי כל תמונה. עיקר ההבעה האמנותית האסתטית ניתנת לתאורה של יאיר ורדי, שמעניקה מדי פעם דגשים רגשיים כאלו ואחרים.
מעבר לעזרים המצומצמים האלו, התיאטרון של "גוף שלישי" נוצר באמצעות גופיהם של המבצעים עצמם, קבוצה שמורכבת מארבעה חירשים ושומעת אחת, ושההצגה הזאת נשאבת מעולמם הפיזי והנפשי. לוקח זמן להיגמל ממתקפת הקולות והצלילים שאנחנו רגילים אליה מחוץ לאולם התיאטרון ולתת צ'אנס למינימליזם של ההצגה הזאת. אלא שככל שהזמן עובר, האנושיות הצלולה והמדויקת של אנסמבל אביסו הולכת וכובשת את הלב, ואנחנו לא יכולים שלא להתאהב באנשים האלה, להזדהות עמוקות עם הדרמה של חייהם וגם להתרגש מאוד.
גוף שלישי, צינור שקוף, צילום: אורי רובינשטיין
ביקור בארץ זרה
הסיפור של קבוצת אביסו התחיל בשנת 2014 באוניברסיטת חיפה, כחלק מפרויקט מחקר בין תחומי של "דקדוק הגוף" של הבלשנית ונדי סנדלר, ובמימון האיחוד האירופי. עתי ציטרון, במאי וחוקר תיאטרון חזותי ופרפורמנס, שבעבר גם ניהל את פסטיבל עכו, את פסטיבל בת ים ואת בית הספר לתיאטרון חזותי, הצטרף לפרויקט כדי להוביל מעבדה שעסקה בחקר תיאטרון ושפת הסימנים. זה היה הבסיס שעליו התגבשה קבוצת אביסו, ששמה הוא שמו של אל הדייגים היפני החירש. מאז העלתה הקבוצה את העבודות "על אביסו זה לא" ו"שפת ההם", שהוצגו בישראל וגם בעולם.
שיטת העבודה הייחודית של הקבוצה לא מתבססת על טקסטים כתובים, אלא מאפשרת לחומרים להיוולד מתוך המבצעים עצמם, דרך תרגילים ואימפרוביזציות. כתוצאה מכך, העבודות של הקבוצה מאפשרות לקהל – שמורכב משומעים ומחירשים כאחד – לחוות את העולם הייחודי של החירשים באופן כמעט בלתי אמצעי.
אין ספק שמבחינת הצופים השומעים, יש כאן התרגשות ממשית של ביקור בארץ כמעט זרה, ואפשרות לחוות אותה דרך עיני התושבים המקומיים. לכך מצטרפות טכניקות של תיאטרון פיזי, שמאפשרות ליצור כאן מרחב תיאטרוני עשוי בקפידה, שבו כל תנועה, כל מחווה וכל מילה שנאמרת בשפת הסימנים או בקול מקבלת משקל ומשמעות.
גוף שלישי, זהות חירשת, צילום: אורי רובינשטיין
העדר הגבולות בין המופע לבין החיים
העבודה הנוכחית של הקבוצה, "גוף שלישי", עוסקת במתרגמים משפת הסימנים, עם דגש על התלות של החירשים בהם לתיווך של התקשורת שלהם עם העולם, התסכול שהדבר מייצר וגם התהיות הקיומיות לגבי משמעות היחסים שלהם עם האנשים האלה. המתרגמת משפת הסימנים לי דן, אחת הבכירות בתחום, ניצבת כאן מול ארבעה מבצעים חרשים מצוינים (נורית שלום, טייב בדווי, שובל בן זאב, אלה אחוטין), לפעמים לעומתם ולפעמים יחד איתם.
ההצגה היא רצף של אפיזודות, שבוחנות את האספקטים השונים בקשר המורכב הזה, שקשה איתו ואי אפשר בלעדיו. בין השאר עולה השאלה האם המתרגמת היא צינור שרק מעביר את התוכן מהדובר לנמען או שמשהו נשאר בפנים, מה הם הרגשות היא מרגישה כלפי האנשים שאיתם היא עובדת, ומה התפקיד שהאגו שלה משחק במלאכת התרגום.
גוף שלישי, בית משפט, צילום: אורי רובינשטיין
כדי להדגיש את העדר הגבולות בין המופע לבין החיים, חלק מהזמן המבצעים מתערבבים בתוך הקהל, וחלק מהזמן מוקרנות על הבמה תכתובות ווטסאפ אמיתיות בין חירשים למתרגמים שלהם, שמדגימים את מורכבות היחסים האלה. למרות הסכנה המובנית לדידקטיות, העבודה התיאטרונית המוקפדת וגם האנושיות הבלתי אמצעית והכנות של המבצעים מייצרות מרחב מחמם לב, לפעמים מצחיק ולפעמים עצוב, שנעים מאוד לשהות בו ואפילו חבל שהוא מסתיים יותר מדי מהר.