התמודדות עם בריונות ובדידות

מאחורי כל שחקן מסתתרת הכמיהה הזו להשאיר חי ובועט את הילד שבתוכו. במובן מסוים זהו מקצוע של פיטר פן. שחקנים שמסרבים לשחרר את הילדות, לוותר על המבט המסוקרן, מלא הפליאה, מול עולם של אופקים פתוחים ודמיון, המספק בכל פעם מחדש מפגשים ראשוניים והתנסויות חדשות ובאותה נשימה גם הגנה. אנחנו, הקהל, על פי רוב, לא יותר משותפים שקטים לאשליה, משתפים פעולה מרצון עם השקר הזה שנקרא תיאטרון שהוא חלון וראי וגם מרחב מוגן, המאפשר ליושבים באולם, כמו לשחקנים על הבמה, להתבונן, לדמיין, לחוות ולהרגיש, מבלי לקחת סיכון ממשי. לשחק זה מה שילדים עושים. זה גם מה ששחקנים עושים.

מאשה, יהונתן ואילון, גיבורי ההצגה החדשה של תיאטרון המדיטק בחולון, הם שלושה ילדים המתמודדים, כל אחד בדרכו, עם בריונות ובדידות במרחב הפרוץ הזה שנקרא: בית ספר. הקנטות, נידוי וגם אלימות ממש, הם היום יותר מתמיד מנת חלקם של אלה שאינם נתפשים כ"חלק מהחבר'ה". שלושת ה"לבדים" הללו לעולם לא היו מתחברים אלמלא יום אחד, במקרה, מילט את עצמו יהונתן ממקבץ מציקים ותפס מחסה מאחורי הדלת הראשונה שראה - חדר התיאטרון, המשמש למאשה מדי יום מפלט ומקלט, אי של שקט בו אפשר לקרוא ולדמיין.

על פניו אין שום דבר שמחבר בין יהונתן הגמלוני והמגומגם לבין מאשה, תולעת ספרים ידענית עם כשרון לקרוא היטב גם בני אדם. כלומר, שום דבר מלבד תחושת השונות והבדידות במקום שאינו מבין או מכיל אותם. מבלי לתת לזה שם נכרתת בין השניים באותו הרגע ובאותו החדר ברית אליה יצורף בהמשך גם אילון, ילד מבריק מעט מוזר והרבה בודד עם ראש של ממציא. כך מתגבשת לה חבורה שברוח הספר שקוראת מאשה, מכנה את עצמה: "חבורת שלושת המוסקטרים מבית ספר גורדון".
 
עולם צודק וראוי יותר
 
כמו שלושת המוסקטרים שבדה אלכסנדר דיומא, גם השלישייה מבית ספר גורדון,  רוצה להפוך את העולם לטוב, צודק וראוי יותר. גם הם - בעזרת תחפושות והרבה דמיון – מגלים במסעם עוצמות שלא ידעו שיש בהם, גבורה ואומץ. ביחד, מבינים השלושה, שהם כוח ושאין דבק מלכד יותר מאשר אחווה וחברות: אחד למען כולם, כולם למען אחד.

בניגוד למה שכתוב בתכניית ההצגה, לא מדובר בעיבוד לקלאסיקה של דיומא. המחזה של חנוך רעים נשען על סיפור החברות וההרפתקאות הנודע ובהחלט עושה חשק לחזור ולקרוא בו, אבל אינו עוקב אחרי קווי העלילה של המקור אלא נודד למקומות אחרים, עושה בו שימוש כדי להעביר פואנטה. רעים, מהיוצרים המקוריים והפוריים בישראל, כתב מחזה נבון, מרגש ומרומם רוח שנוגע ברוך ובחמלה בפצעים מצלקים שהם מנת חלקם של ילדים רבים בכל הגילאים, מציף קושי ונוטע תקווה.

בדרכו הנהדרת רעים מאפשר לצופה להתבונן בעצמו ועל הדרך, באמצעות אותו משחק תפקידים, תיאטרון בתוך תיאטרון, מניח לפתחו הצעה, דרך פנטסטית להתעלות מעל המציאות, להתבונן בה בריחוק לא מאיים ולצאת אל העולם טעון בכוחות שמאפשרים התמודדות. בד בבד זהו מחזה שכולו אהבת התיאטרון, הצהרת אמונה בכוחה של אמנות לגונן, לרומם ולהעצים. 


שלושת המוסקטרים, צילום: בני גם זו לטובה
 
פותחת את התיאבון
 
מחזה טוב ראוי לבמאי מיטיב, שיידע לתת במילים הכתובות חיים. את "שלושת המוסקטרים מבית ספר גורדון" ביים יואב בר לב ושיתוף הפעולה רב השנים עם רעים, שהחל עוד בתקופת לימודיהם בסטודיו למשחק ניסן נתיב, נותן למחזה כנפיים. בר לב ורעים יצרו יחד, בין היתר, את "טיול לכוכב הגבינה", שלאגר בכל קנה מידה שרץ 20 שנה על הבמות והוצג בערבית, אנגלית וגרמנית. במרכז שני המחזות ילדים בודדים, בשניהם משחקי דמויות ודמיון משמשים להם מפלט, שניהם מדברים על חיבורים אנושיים וחברות. בר לב מוביל את שלישיית השחקנים, יהונתן בוטח, אילון פרבר ומאשה שמוליאן, על הקו הדק הזה בתפר שבין ילדות לנערות. יש בהם את זה וגם את זה.

"שלושת המוסקטרים מבית ספר גורדון" מכוונת במדויק לגילאי בית הספר היסודי, איפשהו בין גילאי 8-10. איך אני יודעת? כי בערב לפני השינה כששאלתי את הבלונדיני הפרטי שלי, שגם הוא מוסקטר בבית ספר גורדון, על מה בעיניו ההצגה הוא ענה: "שאולי לא תמיד כיף להיות ילד. שלפעמים זה מרגיש בודד. שצריך אומץ להיות לבד וגם ביחד למרות שלפעמים ככה זה פחות לבד". לי זה מספיק.

"שלושת המוסקטרים מבית ספר גורדון" במדיטק היא הרבה יותר מעוד הצגה לילדים וזה קשור לתפקיד המחייב של התיאטרון כאמנות רלבנטית, חיה ומעוררת, מגיבה ומפעילה, מפלט ומגן ולאו דווקא במובן האסקפיסטי של המילה.
בעידן בו אלימות בבתי הספר (ומחוצה להם) אינה היוצא מן הכלל ושיימינג רחוק מלהיות אירוע חריג במסגרת יומיום שליו, בא התיאטרון ומדבר בעדינות ובגובה העיניים על מה שכואב, על אקטואליה שאין ילד בגילאים האלה שלא יתחבר אליה. אם על הדרך פותחת הצגה גם תיאבון לקלאסיקה ספרותית מעולה, דיינו.