"היורשת" (צרפת 2022) ***

דרמה. סרטו של סבסטירן מרנייה. סטפן (לור קלאמי) היא עובדת במפעל דגים שחיה חיים דלים למדי. יש לה אהובה המרצה מאסר בכלא, נטלי (סוזאן קלמנט), שמאוד דומה לה, והיא מקפידה לבקר אותה לעיתים תכופות. לאחר שבעלת הדירה בה היא מתגוררת מורה לה לפנות את המקום, היא מתאכסנת תחילה בבית חברה, אך כשנראה שכבר אין לה מה להפסיד היא מחליטה לחפש את אביה האבוד סרז' (ז'אק וובר), שנים אחרי שנטש אותה ואת אימה.

כשהיא מאתרת אותו מתברר לה שהוא הפך לאדם עשיר מאוד החי באחוזה גדולה ומפוארת על אי פרטי, כשהוא מוקף בבני משפחה שנדמה כאילו מחכים שימות ויוריש להם את ממונו ונכסיו. סטפן מחליטה להמציא את עצמה מחדש ולמצוא את מקומה במשפחה שמעולם לא היתה לה, אבל נדמה שבנות המשפחה לא ששות לחלוק איתה את מה ששלהן, והיא בעיקר מקבלת מהן כתף קרה. הן חושדות בה שהיא לא מי שהיא מתיימרת להיות וחובת ההוכחה עליה. אלא שאביה מתחיל לקרב אותה אליו ובנות המשפחה שאיתו נאלצות, לפחות לכאורה, ליישר קו. 123 דקות. היורשת



היורשת, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת:

לור קלאמי היא אחת השחקניות העסוקות ביותר בצרפת היום. ראינו אותה לאחרונה ב"בידיים של אנני" וב"משרה מלאה" ולפני כן ב"החלק הטוב שבי" וב"10 אחוז". נראה כי התפקיד ב"היורשת" מנסה להיות תפור למידותיה, על מנת להוציא ממנה, על תקן סטפן, טוויסט ממזרי של נאיביות לכאורית או תמימות מזוהמת מסתירת כוונות. והדבר מצליח חלקית בלבד. כדי להתגבר על בעיותיה הכלכליות והאישיות היא ממציאה לעצמה ביוגרפיה, או משכתבת אותה בהתאם לנסיבות, ומחפשת אחר אביה האובד סרז' (ז'אק וובר). מתברר לה, במקרה או שלא, שהוא אדם עשיר מאוד – לגמרי נובו-ריש - המתגורר בטירה הממוקמת על אי פרטי. הוא מוקף בנשים רעילות ומרעילות שינסו למנוע מסטפן להתקרב אליו. מדובר בבנות משפחה ועובדות המקום. הבולטות שבהן רעייתו הנוכחית, לואיז דומונט (דומיניק בלאנק) והבת ז'ורז' (דוריה טילייה), שפועלת מטעם עצמה להיות יורשת הנכסים של האב. זו מגישה לסטפן כתף קרה במיוחד ומציינת בפניה בגסות שהיא לא רצויה במקום.

יש בסיפור הזה הרבה ציניות, ארס, רשעות, תכמנות, טבע האדם במירעו וטוויסטים בעלילה, אבל למרות שיש כאן כמה רגעים מוצלחים, הנראטיב כולו מוגש בגדול באופן גס ובוטה, ולא מספיק מעמיק ואינטליגנטי. נראה כי הבמאי סבסטיאן מרנייה מנסה להיאחז באילנות גבוהים מאד, לחקות עבודות מכוננות של אלפרד היצ'קוק ופרנסואה אוזון, וגם מעורר אסוציאציה ל"הטקס", של קלוד שברול. אלא שהוא רחוק מאוד מרמתם של המייסטרים האלה. במקרה הטוב הוא מעתיק מריאן ג'ונסון ומסרטי "רצח כתוב היטב" שלו, אם כי גם במקרה זה חסרים הברק, השנינות והניצוח על כל האירוע. 

דרקולה: מסע הדמים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת: