"גן קופים" (ישראל 2023) ****

דרמה. סרטו של אבי נשר. אמיתי קריב (אדיר מילר), סופר שהיה מוכר בשנות ה-60, אבל כמה שנים לאחר מכן הלך מעמדו ונשחק. ומאחר שלא הצליח להותיר חותם לאורך זמן, מחליט קריב להיאבק על המקום לו הוא ראוי לדעתו  בקנון הספרותי הישראלי, שלשיטתו נגזל ממנו. הוא גם טוען לזכות הקיום של יצירותיו, שהולכות ונעלמות מהתודעה. לצורכי מהלכי הקאמבק המורכבים והתוחכמים שהוא מתכנן, מגייס קריב את שירותיה של מרגו (סוזנה פפיאן), צעירה קלת דעת עם מינימום ידע בספרות, אבל שחקנית בהתהוות, ודווקא אותה בדעתו להכשיר להיות חוקרת ספרות.  המוטיבציה שלו קשורה גם לניסיונותיו לחזור לאהבת נעוריו תמר (שני כהן) שבדיוק התאלמנה. לתמונה נכנס אמיר חדד (עלא דקה), קולנוען ישראלי צעיר הפעיל באיטליה, שעושה סרט דוקומנטרי על סופרים ישראליים. בהמשך העניינים מסתבכים והמזימה של קריב עלולה להיחשף. עם יניב ביטון, ערן זרחוביץ'. 120 דקות. גן קופים

עלילת "גן קופים" נפרשת כמו איזו פנטזיה מעולם אחר. כמו סיפור מלודרמתי בעל מוטיבים של טלנובלה קסומה, אבל כזו שאלמנטים ביוגרפיים שובצו בה. הרי נשר גדל ברמת גן, בסמוך לגן הקופים המתואר והמצטלם בסרטו והנוסטלגיה בעלת הטעם החמוץ במקצת לילדותו ונערותו מורגשים מאוד כאן. זה ללא ספק סרט מאוד אישי של נשר, שבאמצעותו הוא סוגר מספר מעגלים. הגיבור שלו, בגילום אדיר מילר, שהפך לשחקן מוביל בסרטיו כמעט בקביעות מאז "הסודות", מגלם סופר, בן קיבוץ במקור, אובססיבי וחסר מנוח. הוא מרגיש שלא קיבל את הכבוד המגיע לו וליצירתו, ונחוש לתקן את המעוות. ולא רק על מנת לשקם את מעמדו הספרותי, אלא גם כדי לזכות בהערכתה המחודשת של זוגתו בעבר תמר (שני כהן), שהיא אלמנה טרייה כעת. העניין הוא שלשם כך הוא בוחר בצעירה שלמדה משחק אבל לא ממש מבינה בספרות. ודווקא אותה הוא יהפוך לדוקטורנטית לספרות השוואתית מקולורדו בשם גל שנער, המגיעה ארצה כדי לכתוב עבודה אקדמית על ספריו ובכך להחזיר עטרה ליושנה. ראשית היא נשלחת לתמר, האקסית המיתולוגית, הפגיעה כעת, שמכירה כל כך טוב את קריב. לאחר שמרגו/ גל ברנע צולחת את המהמורה הזו, קריב יכול לדאוג לכך שתיפגש עם אושיות ספרות מהמובילות בארץ לשם התחקיר שלה עליו, לכאורה. בהן, מבקר הספרות המחמיר, הציני והקוטל אוריה חרמון (ערן זרחוביץ'). מכאן הסיפור מתגלגל להיכרותה את במאי הטלוויזיה הישראלי שחי באיטליה אמיר חדד (עלא דקה), והעלילה זוכה בעוד ועוד טוויסטים, חלקם מפתיעים מאוד, השומרים על אופייה, המורכב בעיקר מסודות ושקרים. טלנובלה כבר אמרתי?    

אבי נשר הוא מספר סיפורים מעולה. בכך אין ספק. במסכת הארוכה של הסרטים שיצר כבמאי-תסריטאי מאז שנות ה-70 הוא הוכיח זאת שוב ושוב. גם במקרה של "גן קופים" מדובר קודם כל בסיפור פנטסטי, ולא רק בגלל שהוא עוסק בעולם הספרות, ה"בוגדני" כפי שנשר מציג אותו כאן. יכול להיות שמדובר באלגוריה על הקריירה שלו עצמו. מצד אחד, הוא הבמאי הכי מסחרי ומצליח בארץ. גם אם רוב רובם של מבקרי הקולנוע גומרים עליו את ההלל הממסד של האקדמיה לקולנוע לא מעניק לו את אותה הכרה גורפת שיש לו בציבור. האם זו ביקורת מתריסה כנגדו? אני יכול גם לחשוב על כמה מבקרי קולנוע שעומדים מאחורי הדמות הקריקטוריסטית המוחצנת והמוקצנת של אורי חרמון.

כמיטב המסורת נשר בחר גם הפעם לתפקיד הנשי הראשי בשחקנית לא מפורסמת, סוזנה פפיאן, אם כי מאוד מוכשרת ובעלת רקורד לא מבוטל בתיאטרון ("החאן", אנסמבל ציפורלה), בטלוויזיה ("כיפת ברזל", "בלקספייס") ואף בקולנוע ("מעבר להרים ולגבעות", "לב שקט מאוד"). באחרונה היא פרצה בגדול, בזכות "גן קופים" והסדרה "סובייצקה". וזה אולי גם חלק מהפאזל שהרכיב נשר, שבו יש קו ישיר בין אמן שמחפש לזכות בהכרה המגיעה לו ובין המציאות, שלעיתים טופחת על פניו ולעיתים משחקת לטובתו. בהקשר של הסרט, חלק מהמלודרמה שנעה בין ריאליזם לבדיון ספרותי, או קולנועי, ראיתי בתחפושת של מרגו לגל שנער. למרות הביגוד המהודר והמהוגן, והמשקפיים התואמות, עדיין יש אלמנט של חוסר התאמה וחוסר אמינות לדמותה של הדוקטורנטית. אבל גם זה חלק מהאניגמה שהרכיב כאן נשר ולאחר מכן מקלף ממנה בווירטואוזיות את כל השכבות והרובדים כדי להגיע לחקר האמת, באמנות ובעיקר בחיים.     


גן קופים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: איריס נשר



"ז'אן דו בארי" (צרפת 2023) ****

דרמה. סרטה של מייוון. ז'אן (מייוון), צעירה שנולדה למשפחה ממעמד נמוך, נחושה לפלס לעצמה דרך לחלונות הגבוהים של החברה הצרפתי במאה ה-17. בהיותה נערה טמפרמנטית ואינטליגנטית, וגם חסרת עכבות בכל הקשור לגברים, היא משתמשת בקסמה האישי וביופיה כדי להתקדם. היא הופכת לפילגשו של הרוזן דו בארי (מלוויל פופו) ועוברת לגור עימו. הוא מחליט להציג אותה למלך לואי ה-15, כדי להתקרב לארמון המלוכה, ולכסף ולכוח שמתלווים אליו. בשביל ז'אן והמלך זו אהבה ממבט ראשון, ובאמצעותה המלך הנרגן והעייף מגלה מחדש את טעם החיים. היא הופכת להיות האישה המועדפת עליו, מה שגורם להתמרמרות בוורסאי, שלא מורגלת בכל שצעירה מהרחוב מנהלת שם את העניינים. 116 דקות. ז'אן דו ברי

יותר מכל מצליחה בסרט הזה מייוון, הבמאית-שחקנית הצרפתייה ממוצא אלג'יראי, להסיר את מסכת הצביעות מעל פני החברה הגבוהה בפריז של המאה ה-18 בכלל, ושל ארמון ורסאי בפרט.

ז'אן דו בארי מגיעה לארמון המלוכה ולזרועותיו של לואי ה-15 בלי להכיר את גינוני הטקס. הרי היא באה מלמטה. היא חתולת רחוב שניצלה את המראה האטרקטיבי שלה ואת האינטליגנציה הטבעית לצורך כך. היא גם מכרה את גופה כדי להתקדם בסולם הדרגות החברתי. כך נעשתה פילגשו של הרוזן דו בארי ובאמצעותו התוודעה גם למלך, שרואה בה אישה חריגה ומעניינת שלא דומה בכלום לבנות האריסטוקרטיה הצרפתית בעלת הקודים המובנים של התנהגות "אצילית", על פי הספר. האבסורד הוא שהיה עליה להינשא, ורק בעקבות האקט הזה יכלה להפוך לפילגשו – לא לאשתו החוקית כמובן - של המלך. הוא אוהב את גינוניה המאוד לא פוליטיקלי-קורקטיים, ואט אט, בזכות הכריזמה שלה, היא נעשית משפיענית ואף מכתיבת אופנה - ססגונית, לא שגרתית ובהחלט לא בהתאם לכללי הטקס - בחצר המלוכה. שלא מדעת, בזכות סגנונה ההמוני והבועט במוסכמות, מניפה ז'אן דו בארי את דגל הפמיניזם המתריס. מייוון מגלמת אותה נהדר. דווקא ג'וני דפ לא במיטבו כאן. אולי כך כיוונה מייוון, להציגו כאדם חיוור ולא כריזמתי, בוודאי בהשוואה לפילגשו התוססת, אבל אנחנו רגילים לראותו כשחקן אקסצנטרי שמטביע חותם הרבה יותר עמוק על הסרטים בהם הוא מככב. בכל אופן, בסרט גם מודגשים הסיאוב והשחיתות של בית המלוכה, מה שיוביל, תוך זמן לא רב, לפרוץ המהפיכה הצרפתית ולהפעלה סיטונית של הגיליוטינה.     

ז'אן דו ברי, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב