ביקור ביומו הראשון של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר 2023 שב ואישר את התחושה, שהאירוע הוותיק והאהוב הזה נמצא בימים אלה במיטבו. זה שאווירת הדו-קיום הקסומה והחיבור בין המזרח למערב ברחובות העיר הייתה שם כמו תמיד – זה כבר לא צריך להפתיע. אלא שגם האולמות היו מפוצצים בקהל, כולל מיטב הבראנז'ה של התיאטרון מתל אביב, מה שכנראה אומר שהאנשים מרגישים שהפסטיבל הוא מקום חייבים להיות בו בסוכות.

ניכר שהמנהלות ליזו אוחיון ודליה שימקו, יחד עם צוותיהן, עושות את הפסטיבל הזה באהבה, והדבר ניכר כמעט בכל פרט. שלוש ההצגות שיצא לי לדגום לא כללו אמנם ניצחונות חד-משמעיים מרגשים, כמו שהיה "בלוברי" של נטלי צוקרמן, הזוכה מהשנה שעברה, אבל בכולן היו מספיק רגעים של יופי ויצירתיות, כדי להפוך את הביקור בפסטיבל לתענוג מתמשך. 



ליזו אוחיון ודליה שימקו, תמונה באדיבות BR Production

 
בית לשלושה

החוויה המתגמלת ביותר שחוויתי השנה בעכו הייתה ככל הנראה עבודתם של שחר מרום ושרון גבאי, המתרחשת בחלל מוזיאון עוקשי. כשאני מגיעה לפסטיבל עכו – זה בדיוק סוג היצירות שאני הכי מצפה להן: כאלו המנסות לפרק ולבנות מחדש את המדיום התיאטרוני, ומזמנות לקהל הרפתקה של ממש. ב"בית לשלושה" הצופים מתחלקים לשלישיות ויוצאים לסיור בין מכונות רובוטיות מדברות, שגם מטילות על המפעילים משימות שונות ומשונות וגם מגוללות את סיפורה של מדאם לוין, פאם פטאל עם חיבה להמצאת מכונות קטלניות.

מי שמכיר את עולמו האמנותי של מרום, המייסד של תיאטרון החנות האגדי וכיום גם מנהל אמנותי של תיאטרון הקרון הירושלמי, לא יופתע לגלות כאן את השילוב הייחודי ליצירותיו בין רטרו, טראש, טכנולוגיית וינטג', וידאו, פטיש, פופ ואפילו מנה גדושה של ארוטיקה.

יחד עם המוזיקאי ואיש הסאונד שרון גבאי, מרום מייצר מרחב קסום למדי, שמוביל את הקהל למסע של משחק והרפתקה, שכיף לחוות אותו ואלמנט הפאן בו הוא ניכר. מה שכן, קשה לומר שסיפורה של מדאם לוין מותיר רושם מיוחד בסיום המסע ולעתים עולה השאלה למה חשוב היה ליוצרים לספר דווקא אותו, אבל גם אם הסיפור הוא רק בתירוץ עבור עיצוב העולם המיוחד במינו של "בית לשלושה" – זה לא רע בכלל. 


בית לשלושה, צילום:  BR productions
 

בית לשלושה, צילום:  BR productions

ירייה בוואדי

בניגוד למסע ההרפתקאות של "בית שלושה", "ירייה בוואדי" היא עבודה שלא מאוד אופיינית לפסטיבל עכו ומייצגת במידה רבה את הקצה השני של הסקאלה התיאטרונית. זוהי הצגה דוקומנטרית-דרמטית, העוסקת בסיפור מאורעות ואדי סאליב ב-1959, אחד ממאבקי המחאה הראשונים והמכוננים בישראל, שבמהלכה התקוממו תושבים יוצאי צפון אפריקה באופן אלים על אפלייתם על-ידי הממסד המפא"יניקי.

רועי מלכה, שכתב וביים את ההצגה, ממסגר אותה עם מהלך משפטו של דוד בן הרוש, מנהיג המחאה, הניצב מול שופטת לא ידידותית שמבטלת את טיעוניו המהותיים לאפליה ובסופו של דבר גם שולחת אותו למאסר. לתוך המסגרת הזאת שוזר מלכה את מהלך האירועים שהובילו לפרוץ המהומות, אך בוחר להתמקד באינטרקציות האנושיות בין בן הרוש לחבריו, מתנגדיו ואישתו. "האקשן" של המהומות האלימות נשאר בחוץ, מה שמזכיר במידה מסוימת את הנהוג בטרגדיות יווניות קלאסיות. עוד אלמנטים שמצביעים על הנסיון להפוך את הסיפור למעין מיתוס הוא סגנון הבמה והתלבושות בצבעי השחור והלבן, והתפאורה המופשטת למדי של גרמי מדרגות הנמצאים בתנועה מתמדת ומעצבים חללים מגוונים במהלך ההצגה.

ירייה בואדי, צילום:  BR productions

הכללתה של "ירייה בוואדי" בתחרות של פסטיבל עכו היא בחירה מסקרנת ומרעננת, גם כי מדובר בסיפור היסטורי שחשוב להזכיר, וגם בגלל העובדה שהעמדה הפוליטית שהיא מבטאת מייצרת אמפתיה מפתיעה עם מה שנקרא "תומכי הרפורמה המשפטית". מלכה מייצר חיבור חכם בין אחד המקרים המובהקים שבהם הממסד "דפק" את אוכלוסיית המהגרים המוחלשת בוואדי סאליב - כאשר הפוליטיקאים, המשטרה ובית המשפט עשו לכאורה יד אחת כדי לדכאה – לבין אי האמון ואולי אף יצר נקם כלפי הממסד שמאפיין חלק מצאצאי האוכלוסייה הזאת. חבל שלפעמים ההצגה נוטה מדי לעבר הדידקטיות, והדמויות שלה הופכות להיות יותר רעיונות מאשר בני אדם ממשיים. עם זאת, משחקם המרשים של השחקנים, ובראשם אורי סעדה בתפקיד בן הרוש, וגם נוכחותן של כמה סצנות אינטימיות יפות ואנושיות, מפצים על כך. 



ירייה בואדי, צילום:  BR productions


מתפרק לי בתוכו

הילה תומר היא בוגרת טרייה יחסית של סמינר הקיבוצים, שיצרה לפני כמה שנים את עבודת הביכורים היפה שלה "ואני לא יכולה לשנות את זה", שמיקמה סיפור לא פשוט של יחסים בין אם לבתה המתאבדת בתוך קונטקסט נטורליסטי של דירת מגורים דרום תל אביבית. בעבודתה השנייה, שפותחה בחממת היוצרים העצמאיים החדשה במרכז ביכורי העתים, תומר עולה מדרגה בעיסוק בחומרים קשים, כאשר היא מפנה את הזרקור אל עצמה, ואל האונס שעברה בנעוריה.

הציר המרכזי, אם כי קצת קשה לדבר על מרכז ושוליים בעבודה הפרגמנטרית בכוונה הזאת, הוא עימות טלפוני בין תומר לאנס שלה 11 שנים אחרי. כך, למרות שתומר אינה נוכחת על הבמה, היא הופכת את ההצגה לשיטוט כואב ומכאיב בתוך הפוסט טראומה הפרטית שלה, שההשלכות האקטואליות שלה בעידן שבו אנחנו חיים הן מובנות מאליהן ומחרידות.

מי שמוביל את הקהל במסע בתוך הפוסט טראומה של תומר הן שלוש מבצעות משובחות – דנה אלעזר, יובל שרעבי ושחר ביטון – שמשלבות באופן אורגני בין ריקוד, תיאטרון פיזי וביצוע טקסטים מסוגים שונים. התפאורה היא קיר של מקלחת, וברור שבשלב מסוים המים יזרמו ויאפשרו סוג של היטהרות, או לפחות תקווה לאחת כזאת.
הרגעים החזקים יותר בעבודה הם הטקסטים האישיים הנטורליסטיים, שעוסקים בחוויות אמיתיות וספק טראומטיות, ומאפשרות לשחקניות להגיש אותם באופן כובש, שמעורר אמפתיה מיידית, ולפעמים אפילו מזמן פורקן של צחוק בקרב הקהל. דווקא הקטעים המסוגננים והפיוטיים יותר הרשימו פחות, והגשתם נטתה לעתים לעבר המאולץ. למרות זאת, שלל המרכיבים של "מתפרק לי בתוכו" הצטברו בסופו של דבר למכלול מסקרן, כואב ומעורר מחשבה, שמתכתב באופן אמיץ עם רוח הזמן. 


מתפרק לי בתוכו, צילום: אלה ברק
 
4-1 באוקטובר 2023, חול המועד סוכות, באולמות האבירים, בכניסה לעיר העתיקה וברחבי העיר. מחירי הכרטיסים: הצגות תחרות, הצגות חממה, הצגות אורחות: 80 ₪. כרטיסי הנחה מוזלים לתושבי עכו, פנסיונרים, חיילים, סטודנטים וחברי האיגודים אי"ב, בת"י ושח"ם: 60 ₪. אירועי חוצות – ללא עלות.  כרטיסים בקישור