מחול - עולים השבוע: "אי של שפיות" ועוד

"אי של שפיות"- דוקומנטרי סרטו של ניקולא פיליבר, "וונקה" - מוזיקלי, "נפוליאון" דרמה אקשן

"אי של שפיות" (צרפת 2023) ****

דוקומנטרי. סרטו של ניקולא פיליבר. האדמנט הוא מעון יום למבוגרים המתמודדים עם הפרעות נפשיות. בעצם מדובר בדוברה שצפה על נהר הסיין, סמוך לגשר שארל דה גול. מדי יום מגיעים למקום מטופלי נפש, לסוג של אשפוז יום, לסדנה טיפולית המאפשרת להם לשפוך את אשר על לבם ולבטא את עצמם יצירתית בתחומי תרבות ואמנות שונים. וכל זאת, תחת הכוונה, השגחה ופיקוח, אם כי מינימליסטיים באופיים. הרעיון של המקום הליברלי והמכיל הזה הוא לאפשר גם לאלה המתקשים להתמודד בחברה הנורמטיבית, ורובם שם כאלה, למצוא את עצמם ולבטא את האינדיבידואליזם שלהם. הם זוכים בהכוונה רגישה ולחלוטין לא כפייתית,המאפשרת להם לתקשר בינם ובין עצמם, למצוא שפה משותפת עם מדריכיהם, בהם הם נותנים אמון ואף זוכים מהם לאוזן קשבת, וכך גם מתחברים לעולם שבחוץ. 109 דקות. אי של שפיות

אי של שפיות, תמונה באדיבות קולנוע חדש

"אי של שפיות" הוא לא סרט דוקומנטרי קונבנציונלי, והזכייה שלו בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין לא מובנת מאליה. הבמאי ניקולא פיליבר, שגם צילם וערך אותו, ערך על הנושא תחקיר ארוך, מה גם שיצר סרט קודם בנושא הטיפול הפסיכיאטרי. הוא הגיע לביקורים ממושכים בסדנה הצפה ועם הזמן הצליח לזכות באמונם של המטופלים ושל אנשי הצוות. המצלמה שלו "אובייקטיבית" עד כמה שניתן, לא מתערבת בנעשה, לא שופטת את המטופלים ואף לא נוקטת עמדה מול הקונפליקטים החברתיים, כאשר אלה נוצרים. אך לעומת זאת היא מתעדת מקרוב את חיי היומיום של המטופלים כולם וקולטת את רגעי השיא והשפל שלהם. פיליבר מציג רגעים שבריריים וחזקים כאחד, והדינמיקה של המקום ממחישה איך סבלנות, איכפתיות ואמנות יכולים להקל על ייסורי הנפש, ולגרום גם לאאוטסיידרים למצוא את מקומם. אחת הבחירות הנכונות של הסרט היא להימנע מלהציג לנו את הממסד הפסיכיאטרי השמרני כולו. למרות שזה חלק מן המרכז הרפואי הנפשי של פריז הכולל שני מרכזי טיפול נוספים ויחידות משנה בתחום. אין כאן בתי חולים עם מחלקות סגורות. אין כאן תראפיסטים שנואמים בפני הפציינטים שלהם כי הם "יודעים יותר טוב מהם מה נכון להם".

פיליבר מתעקש להשאיר את הטיפול בנושא בגובה העיניים ולהציג לנו אנשים, לא פגועי נפש הלכודים בתוך מחלתם. נכון שמיוריאל, פרנסואה, סבסטיאן, פרדריק והאחרים הם קצת "מוזרים", אבל יחד עם זאת הם אנשים שלמים. חושבים, מביעים את האישיות העצמאית של כל אחד ואחד מהם, יצירתיים ובעלי חוש הומור. הם שואבים ביטחון עצמי מהשהייה היומיומית במקום, לומדים לבטא ללא חשש את מחשבותיהם במקום מתקיימות סדנאות סריגה, מוזיקה, קריאה, כתיבה. יש שם גם מועדון קולנוע , סדנאות רישום וציור ועוד. אבל המטופלים יכולים להגיע למקום רק כדי לבלות את בו היום, לשתות קפה ולקחת פאוזה לרווחתם הנפשית. עבור המטופלים זוהי גם סיבה לצאת מהבית ולעגן מחדש את הקשר שלהם עם העולם. "תמיד נמשכתי להתעסק בעולם הזה, שהוא מטריד מצד אחד ומאד מסקרן מאידך", אומר הבמאי פיליבר. "זה עולם שתמיד מאיר גם עלינו כמעין זכוכית מגדלת ומראה מגדילה על האנושות בכללה. ועבור יוצר קולנוע זה מרחב אינסופי".

הבעיה היחידה שהייתה לי עם הסרט הזה היא שהוא מאוד סטטי, מאוד רפטיטיבי, מאוד תמונת מצב שכמעט אינה משתנה. אז נכון שאי אפשר לצפות בדוקומנט כזה לטוויסט דרמתי בעלילה, אבל גם התפתחות מינורית קשה לאתר בו. ועדיין, זהו סרט ראוי ביותר, המטיל זרקור על קבוצה של אנשים שלא פוגשים בדרך כלל בסרטים.

"וונקה" (ארה"ב 2023) ****

מיוזיקל. סרטו של פול קינג, המבוסס על הדמויות של רואלד דאל. ווילי וונקה (טימותי שאלמה) הוא בחור יפה מראה ונעים הליכות, השב ממסעות בעולם, שם איתר את חומרי הגלם להכנת השוקולד הטוב בתבל. הוא חוזר לעיר, אבל בהיותו תפרן חסר כל הוא נאלץ לעבוד במכבסה של גברת סקרוביט (אוליביה קולמן) המניפולטיבית ואף לגור באכסניה שלה. היא והעובד שלה בליצ'ר (טום דייוויס) עוינים אותו וחושבים איך לנצלו, בעוד הוא מנסה לממש את המטרה שלשמה חזר. ווילי מתיידד עם צעירה יתומה, נודל (קאלה ליין) העובדת אצלם והם רודים בה ומנצלים אותה לצרכיהם. כשווילי, המצויד במזוודה קטנה המשמשת כמעבדה לייצור שוקולד איכותי, מנסה להקים את חנות חלומותיו בסמטת השוקולד, הוא מגלה שפועל שם קרטל של שלושה יצרני שוקולד חמדנים ומרושעים (פטרסון ג'וזף, מאט לוקאס, מתיו ביינטון). אלה ידאגו להכניסו לכלא ויעשו הכל לא רק כדי למנוע ממנו לפתוח חנות לצדם, אלא גם לחסל אותו כמתחרה בהם, בשיטות מאפיוזיות. ולתמונה נכנס גם את אומפה לומפה (יו גרנט), עוד יריב שזומם לגנוב את המרשמים להכנת השוקולד של וונקה. איך יצליח גיבורנו להתמודד עם כל יריביו ולהצליח בייצור ומכירת השוקולד שלו? 116 דקות. וונקה

וונקה, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

המקור שייך כאמור לכתיבה הספרותית של רואלד דאל. הוא אחראי בין היתר לחיבור ספרי הילדים (בעיקר): "מתילדה", "המכשפות", "צ'רלי והשוקולדה" ו"דני אלוף העולם". הסיפור של וונקה עובד לראשונה לקולנוע ב-1971, במיוזיקל בכיכוב ג'ין וויילדר "ווילי וונקה ומפעל השוקולד" (בימוי: מל סטוארט). בפעם השנייה היה זה ב-2005, אז יצא סרטו של טים ברטון "צ'רלי בממלכת השוקולד", בכיכוב ג'וני דפ. הוא היה הכי קרוב לספר של דאל. שני הסרטים האלה זכו בהצלחות קופתיות ובשבחי הביקורת. ועל הגרסה הנוכחית חתום פול קינג שביים את שני סרטי "הדוב פדינגטון". וונקה שלו, בכיכובו של טימותי שאלמה ("קרא לי בשמך", "חולית"), הוא הרבה יותר מתוק ותמים, ונעדרים מן הסיפור האלמנטים האפלים שהיו במקור של דאל ובשני הסרטים הקודמים. יחד עם זאת בעלילה של וונקה יש מוטיבים דיקנסיים. למשל, העבודת הקשה במכבסה, הקטע הקלישאי משהו של יתומה מושפלת ומנוצלת וסצנות כלא. ובכל זאת, נימת הסרט קלילה בדרך כלל וכמיוזיקל הוא מציג – בעיקר בסצנות החוץ - עולם מואר, צבעוני וססגוני. וטימותי שאלמה? אנחנו רגילים לראות אותו בדרך כלל בתפקידים דרמתיים, וכאן הוא עושה סוויץ' מוצלח מאוד למיוזיקל: מגלה כריזמה טבעית שבאה לו בקלות, מבצע ריקודים ושר שירים, לבד ויחד עם קאלה ליין ואחרים. את השירים המקוריים, הקאמריים המקסימים והקליטים, חיבר המוזיקאי הבריטי ג'ובי טלבוט, שהיה בזמנו חבר בהרכב האירי "The Divine Comedy" ומאז כותב עבור אמנים רבים וגם מחבר פסקולים.

"נפוליאון" (ארה"ב-אנגליה 2023) ***

דרמה-אקשן. סרטו של רידלי סקוט. אחרי המהפכה הצרפתית ב-1789 הוא מפתח, כקצין צעיר בצבא צרפת, אמביציה עצומה להתקדם בסולם הדרגות. לא לוקח לו זמן רב והוא מצליח להתמנות למפקד העליון של צבא צרפת. שמו נפוליאון בונפרטה (חואקין פיניקס). מרגע זה ואילך הוא מתחיל לסלול את דרכו להפוך לקיסר הבלתי מעורער של צרפת. כאדם בלתי מסופק וחסר מנוחה הוא מוביל את צבאו לסדרה של ניצחונות וכיבושים מזהירים, אבל כל אחד מהם גובה מצבאו קורבנות כבדים. נפוליאון גם מתאהב עד כלות בג'וזפין (ונסה קירבי), גרושה ואם לילדים, והופך אותה לרעייתו-מלכתו ואהובת חייו היחידה. גם בגידתה בו, בעת שהיה במסע כיבוש במצרים, לא גורמת לו לגרשה מעל פניו. בד בבד עם מערכת היחסים שלו איתה הוא יוצא למסעות כיבושים, תוך שהוא מפתח טקטיקות לוחמה וקרבות שהופכים אותו למצביא בלתי מנוצח. אלא שפלישתו לרוסיה המושלגת תכניס אותו למדרון חלקלק שיוביל לסוף הקריירה הצבאית המפוארת שלו. עם רופרט אוורט, לודיווין סנייה, טאהר רחים, פול רייס, מארק בונר. 158 דקות. נפוליאון

נפוליאון, תמונה באדיבות פורום פילם

הבמאי הבריטי רידלי סקוט בן ה-86 כבר קיבע לעצמו מעמד מכובד מאוד בהיכל התהילה של הקולנוע בעיקר בזכות "בלייד ראנר", "גלדיאטור" (שהמשכו אמור לצאת בשנה הבאה), ועוד אי אלה סרטים בהם למשל "בלאק הוק דאון", "הנוסע השמיני", "תלמה ולואיז" ועוד שיצר לאורך הקריירה המפוארת שלו.

"נפוליאון" הופק בתקציב המוערך ב-200 מיליון דולר, במשך 61 יום וצולם באנגליה ובמלטה. סקוט אומר שזה זמן מועט מאוד להפקה בסדר גודל כזה, וזה היה אפשרי לאחר שהגיע לסט מוכן ולא הזדקק, כדבריו ל"מספר מגוחך של טייקים בכל שוט". יחד עם זאת, בסצנות הקרבות המרשימות עשה שימוש ב-11 מצלמות שפעלו בו-זמנית. סקוט דוחה את השמועות שהבסיס לתסריטו היה התחקיר רב ההיקף של סטנלי קובריק בזמנו לסרט שלא יצא לפועל, אך מודה שעשה שימוש ב-80 אחוז מהתבניות, המבנה של הסצנות והפיתוח.

ידוע שקובריק תכנן לעשות סרט על נפוליאון כבר אחרי יצירת המופת שלו "2001: אודיסאה בחלל" (1968) וצפה בכל הסרטים שנעשו עליו, בהם "נפוליאון" הקלאסי של אבל גאנס מ-1927, "מלחמה ושלום" (1965), של סרגיי בונדרצ'וק הרוסי - שאותם לא אהב. הוא תכנן לצלם את הסרט בצרפת וברומניה, תוך שימוש ב-50 אלף איש מצבא רומניה. ג'ק ניקולסון היה מועמד לגלם את המצביא הצרפתי בעוד אודרי הפבורן יועדה לתפקיד ג'וזפין. הפרויקט בוטל לאחר שהסרט "ווטרלו" (1970), אף הוא של בונדרצ'וק, נחל כישלון מוחלט.

"נפולאון" של סקוט מצטיין בהפקה הענקית והראוותנית שלו ובשחזור התקופה המוקפד. גם כל הפרמטרים הטכניים, צילום, עריכה וכו', עשויים היטב. אבל מעבר לכך אין הרבה. כלומר, זהו עיבוד לחיי נפוליאון "על פי הספר", בלי שום שאר רוח או ערך מוסף, כמו שניתן היה לצפות מעבודה בסדר גודל כזה של רידלי סקוט. יצא לו סרט שטחי ופלקטי, שהנראטיב שלו חסר כל דמיון ומעוף. הוא אפילו נכשל בהפעלת שחקן מעולה כמו חואקין פיניקס, שמאחוריו תצוגות משחק מופלאות, בין היתר ב"ג'וקר", "בו מפחד", "המאסטר", "הולך בדרכי" ועוד. אלא שכאן חוזר פיניקס על אותן מניירות מוכרות שלו מסרטים קודמים ועל אותה שפת גוף. ונסה קירבי המגלמת את ג'וזפין (הייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה ב"קרעים של אישה") היא שחקנית ראויה וחיננית בסך הכל, אך לא מצליחה להשאיר חותם משמעותי בתפקידה זה. כך שבגדול "נפוליאון" של רידלי סקוט בהחלט מאכזב.