מחול - עולים השבוע: "איך לעשות סקס" ועוד

"איך לעשות סקס", סרטה הראוי של מולי מאנינג ווקר, "הזיכרון הנצחי" סרטה הדוקומנטרי, מכמיר הלב של מייטה אלברדי ועוד

"איך לעשות סקס" (אנגליה-יוון-בלגיה 2023) ****

דרמה. סרטה של מולי מאנינג ווקר. שלוש בנות עשרה בריטיות, טארה (מיה מקאנה-ברוס), אם (אנווה לואיס) וסקיי (לארה פיק) יוצאות לחופשת קיץ בעיירת הנופש מאליה שבכרתים. השלוש מתכננות להנות מבילויים במועדונים, לשתות אלכוהול בכמויות ולטארה יש שאיפה מיוחדת: למצוא את הפרטנר איתו תוכל לעבור את חוויית הסקס הראשונה והמרגשת שלה. שתי חברותיה כבר עשו זאת והן כמהות לסייע לה, ובעיקר לשמוע מפיה פרטים על כך לאחר מעשה. הן זוכות לקבל, כבקשתן, חדר עם מרפסת הצופה לבריכה ולחוף הים. במרפסת הסמוכה להן מתקמקת חבורה של גברברים. נפתח דיאלוג בין טארה ובין באדג'ר (שון תומאס), בחור שנראה לה חברותי ורגיש. אלא שהקשר האינטימי הרופף שנוצר ביניהם הופך מהר מאוד לחלק מהאינטראקציה הכללית, שטופת ההורמונים, שבין שלוש הבנות וקבוצת הבנים במוקדי הבילוי, במועדונים עם מוזיקת הטראנס וההשתוללות חסרת הגבולות ובמסיבות החוף, רוויות האלכוהול. ואז יוצר עם טארה קשר ספונטני פאדי (סמואל בוטומלי) - המוביל לחוויה שהיא בכלל לא ציפתה לה, שמעוררת בה תסכול ואכזבה. 91 דקות. איך לעשות סקס

איך לעשות סקס, תמונה באדיבות קולנוע חדש

המצפן והמצפון של הסרט הזה מתכנסים לשוט מכונן אחד, המופיע בו מספר פעמים: זווית רחבה של רחוב בעיירה לפנות בוקר, כשברקע צלע ציורית של הר. המצלמה נעה קדימה באיטיות. לעין העדשה מתגלים כביש ומדרכה ריקים מאדם אבל עם המון זבל, שאריות לכלוך של מסיבה גדולה, בקבוקים, שקיות, ניירות, והכל זרוק בבלגן לא מאורגן. עובדי הניקיון עדיין לא הגיעו לכאן. וברקע השוט הזה מוזיקה דיסוננסית, שאינה מבשרת טובות. הסצנה הזו משקפת את השקט שאחרי הסערה, וזוהי בעצם גם הסערה עצמה.

"איך לעשות סקס" הוא סרטה הארוך הראשון של הצלמת והבמאית הלונדונית מולי מאנינג ווקר, והוא זיכה אותה בפרס "מבט מסוים" בפסטיבל קאן ובתואר התגלית החדשה בטקס פרסי הקולנוע האירופי. ניכר בה שהיא מכירה את הוויי הבילויים של הצעירים, את הקצב הפנימי והחיצוני, את האדרנלין של הצעירות והצעירים, את התשוקה שלהם לעשות פאן, לפרוק עול, לא לעשות חשבון לשום בן זונה. וטארה היא בחורה נהנתנית, תוססת, אנרגטית, מלאת רוח חיים, שמקווה סוף סוף לעשות כאן סקס עם בחור טוב. והבחירה האינטואיטיבית שלה בבאדג'ר נכונה. אלא שהנסיבות והאלכוהול מביאים לתפנית, לא כל כך רצונית, באופי ובדרך בה יתממשו כוונותיה. פאדי – שבעצם לא הוזמן לאירוע - נכנס לתמונה בגסות ובחוסר רגישות, בלשון המעטה.

הסרט מציג את במלוא חריפותו את גבול ההסכמה, את הרגע שבו הרצון של בחור לעשות סקס עם בחורה הופך ללא לגיטימי. מאיזו נקודה מדובר בעצם מעשה בכפייה? אולי אפילו באונס? הבמאית מולי מאנינג ווקר מביאה היטב לידי ביטוי את ה"שטח האפור" הזה. היא מיטיבה לשרטט את פרופילה ההדוניסטי של עיירת נופש ובילויים נוסח איביזה, שצעירות וצעירים רבים גודשים אותה. בגדול כולם רוצים את אותו הדבר, אבל השאלה היא תמיד איך ומהם גבולות הגזרה. הבמאית מציגה ברגישות מדייקת את עולמן של טארה וחברותיה שבגילן הסקס והרומנטיקה ממלאים אותו, בצד רפרטואר נוסף של צרכים וחשקים של צעירים. גם הבנים לא מתוארים כאן כזאבים טורפים. ובכל זאת, הניואנסים במקרים האלה חשובים מאוד, וזהו לב העניין. ממליץ לצפות בסרט הזה.

"הזיכרון הנצחי" (צ'ילה 2023) ****

דוקומנטרי. סרטה של מייטה אלברדי. אוגוסטו גונגורה היה מכתבי הטלוויזיה הפוליטיים הבכירים בצ'ילה. הוא הקפיד לתעד, כדי שהעולם לא ישכח, את הזוועות שביצע משטר האימים של הדיקטטור אוגוסטו פינושה, מחולל ההפיכה וחיסול הנשיא סלוודור איינדה ב-1973. לפני כעשור חלה גונגורה באלצהיימר וזיכרונו החל להתפוגג. זוגתו, פאולינה אוּרוּטיאה, שחקנית ושרת התרבות לשעבר, מטפלת בו מאז ומלווה אותו בניסיונותיו ההירואיים להיאחז בשבבי זיכרונותיו. אף שהמחלה מכרסמת בתודעתו של אוגוסטו, בין בני הזוג מתפתחת מחדש קרבה יוצאת דופן ומלאת אהבה, המעצבת מחדש את שניהם. הבמאית עטורת הפרסים מייטה אלברדי ("החפרפרת") מלווה אותם בעדינות צובטת לב, ברגעים מתסכלים ומאושרים, במהלכם הם נפרדים מעברם ומוצאים אהבה וחמלה הדדית. 84 דקות. הזיכרון הנצחי

הזיכרון הנצחי, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

האותנטיות של הסרט הזה נגזרת מאופיו הנטורליסטי. צילום "לא מקצועי" בחלקו, כלומר הום-וידאו ביתי באופיו ובאווירתו, לעיתים לא בפוקוס, לעיתים עם מצלמה רועדת, ובכל זאת זה עובד. כי בסופו של דבר סיפור האהבה החד-פעמי והנצחי שבין בני הזוג מנצח הכל. הסרט צולם במרוצת סגרי תקופת הקורונה. תחילה אנחנו מתוודעים באופן ישיר ועקיף לגיבורים. אוגוסטו גונגורה שהיה עיתונאי טלוויזיה נודע וחריף שסיקר במבט ביקורתי את קורותיה של צ'ילה, בין היתר בתקופות הסוערות והאפלות ביותר בתולדותיה, בהן שנות ההפיכה הצבאית ושלטון הפחד של אוגוסטו פינושה, שהאריך ימים.

בשנה החולפת ציינו גונגורה ורעייתו, השחקנית ושרת התרבות לשעבר, פאולינה אורוטיאה, 25 שנים של חיי נישואין. מהר מאוד אנחנו למדים שמחלת האלצהיימר שהוא סובל ממנה מתפתחת מהר. פאולינה (או פאולי, כפי שהיא מכונה) עושה ככל יכולתה כדי לסייע לו להתמודד עם אובדן הזיכרון שלו, ויותר מכך לתדלק את ניסיונותיו הנואשים לבלום את מחיקת אישיותו. כמה סצנות בסרט מראות את התהליך הזה, את תסכולו וייאושו של גונגורה, ואת ההתייפחות חסרת השליטה לנוכח חוסר האונים שלו, והן ממחישות דווקא את הקשר האנושי שבין השניים ואת התגייסותה הטוטאלית לנסות לסייע לו. היא חוששת מן השלב שבו לא יזהה אותה כבר. כשהם הולכים לישון בלילה הם לא יודעים מה יביא המחר. המצלמה המוחזקת לרוב ביד מתעדת את הרגעים הכי קשים ואינטימיים שלהם. פאולי נאבקת כדי לשמר את זכרונו של אוגוסטו. היא שואלת אותו שוב ושוב שאלות הקשורות בזכרונות עבר משותפים שלהם, מציגה לו תמונות שבהן הוא מתבקש לזהות את הנפשות הפועלות. אורח היום שלהם מתוכנן כדי להאריך עד כמה שניתן את רגעי המודעות שלו לעצמו, אליה, לבני משפחה נוספים שלו ולסביבתו. ובעיקר, לנסות לשמר בכל דרך את מה שנותר מהנשמה הייחודית שלו. וזה לא קל.

יחד עם זאת, יש ביצירה הדוקומנטרית האמוציונלית והחשופה הזו גם לא מעט רגעי צחוק. בני הזוג מצליחים להיזכר-לשחזר רגעים משעשעים בלתי נשכחים שהיו להם, שמזכירים להם את הנאות החיים הגדולות והקטנות שהיו מנת חלקם. ומן הצד השני, הסטטוס הנוכחי מעורר אצל אוגוסטו צחוק בלתי נשלט, בחלקו פועל יוצא של מבוכה על מצבו. ועדיין, בני הזוג מבטאים תשוקה עזה לחיים, לא רק לקיום הדדי או חלילה לזה ההולך ודועך שלו. הוא היה כאמור איש טלוויזיה מוביל, שקרא המון, והיום הספרייה הגדולה שלו עומדת מיותמת. הוא לא מצליח כבר לקרוא כמעט דבר וזו עוד סיבה לתסכול וטריגר עבור פאולי לעבוד איתו גם על זה. בשורה התחתונה, יש לנו כאן פרופיל מעורר השראה של בני זוג הנאחזים בחיים, כל אחד מהמקום שלו, וביחד הם בהחלט זוג מנצח. העתיד אמנם ידוע, אבל הם יעשו הכל כדי לדחות עד כמה שניתן את רוע הגזרה. זהו מסמך קולנוע מכמיר לב ומרגש מאוד.

"Stop making Sense" (ארה"ב 1984) ****

מוזיקלי. סרטו של ג'ונתן דמי. מדובר בהוצאה מחודשת, בגרסה טכנית משופרת ומשודרגת של סרט ההופעה של להקת הגל החדש האמריקנית המעולה "טוקינג הדס" (ראשים מדברים) מ-1984. זהו תיעוד מצולם של ארבעה לילות בהן הופיעה הלהקה בתיאטרון פנטג'ס בהוליווד בדצמבר 1983, אז קידמו חברי ה"טוקינג הדס" את אלבומם Speaking in Tongues (מדברים בשפות). התיעוד מכיל שירים של הלהקה מהלהיט הראשון הקלאסי-מיתולוגי שלהם, Psycho Killer (1977), ועד הלהיט האחרון שלהם במועד צילומי ההופעות, Burning Down the House (1983). הסרט מכיל גם קטעים מקריירת הסולו של הסולן הבולט והכריזמתי דוייוויד ביירן, ומפרויקט הצד Tom Tom Club, של חברי הלהקה שנמנו עם מייסדיה, המתופף כריס פרנץ ורעייתו הבסיסטית טינה וויימאות'. 88 דקות. Stop making Sense

הפסיקו להיות הגיוניים, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ארבעת חברי הלהקה, ביירן, פרנץ, וויימאות' וג'רי הריסון (קלידים, גיטרה) הגו את רעיון הסרט, גייסו את המימון הנדרש להפקתו, 1.2 מיליון דולר, ושכנעו את הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "משהו פראי", "מלווין והווארד") להוביל את הפרויקט, אף שלא יצר מעולם סרט בסגנון הזה. אחר כך צירפו להרכב את זמרות הליווי לין מייברי ועדנה הולט, הגיטריסט אלכס וויר, הקלידן ברני וורל והפרקשניסט סטיב סקיילס. הסרט נפתח בכך שביירן עולה לבמה החשופה (המצלמה, על דולי הנוסע לאחור), מצלמת את רגליו הצועדות לקדמת הבמה. אחר כך רואים שהוא הביא איתו טייפ קסטות וגיטרה אקוסטית. הוא אומר שהוא רוצה להשמיע משהו בטייפ, מפעיל אותו אבל בפועל שומעים מכונת תופים מסוג רולנד 808-TR מקונסולת המיקסים. ואל תשכחו שמדובר ב-1983. הסרט אכן נחשב לחלוצי בשימוש שלו בטכניקות אודיו דיגיטליות. בכלל, בדומה ל"וודסטוק", של מייקל וודלי, "המופע האחרון" של מרטין סקורסזה ו"תני לי מחסה", של האחים אלברט ודייוויד מייסלס וקתרין זוורין – על הקונצרט באלטמונט של הרולינג סטונס, בו רצחו מלאכי הגיהנום בחור אפרו-אמריקני – גם "Stop Making Sense" נחשב לאבן דרך קולנועית-מוזיקלית.

אחרי הפתיחה של הטייפ שעובר בסאונד למכונת תופים מתחיל ביירן לבצע את "Psycho Killer" המכשף. היו שהשוו את העוויות פניו ושפת הגוף שלו בשיר הזה לאלה של ז'אן פול בלמונדו בסצנה האחרונה של "עד כלות הנשימה". וזה המקום לציין את הזיקה שלו לקולנוע. ביירן שיחק בסרטו של פאולו סורנטינו "זה בוודאי המקום", הלחין את פסקוליהם של הסרטים "חתונה על תנאי", "נער מקהלה" ו"הזר" ועוד. לסרט ההופעה יש את המבע הקולנועי המיוחד שלו. רקע הבמה נראה בעל אופי תעשייתי, כשתוך כדי ההופעה פועלי במה מעלים, מורידים וגוררים פריטי ציוד שונים. ככל שההופעה מתקדמת, ביירן בונה את המתח בכך שהוא מעלה בזה אחר זה את חברי הלהקה. הראשונה היא טינה וויימאות' לביצוע "Heaven", ובהמשך מצטרפים האחרים, כולל שחקני החיזוק. ההופעה קצבית ודינמית. כריס פרנץ עולה לביצוע "Thank you for sending me an angel", וג'רי הריסון ל-"Found a Job". ההרכב פלוס כל הנגנים הנוספים מבצעים יחד את "Burning down the House".

במופע מככבת גם חליפת העסקים הגדולה על מידותיו של ביירן, בה השתמש לשיר "Girlfriend is better
", שהפכה לאייקונית בזכות עצמה. ביירן מספר שכאשר שהה ביפן בין סיבובי הופעות, הוא חקר את התיאטראות היפניים: קבוקי, נוה, בונרקו, הוא תהה באיזה לבוש לבחור לסיבוב הבא שלו. "חבר מעצב אופנה, יורגן להל, אמר לי בסגנונו הנונשלנטי: 'ובכן דייוויד, הכל גדול על הבמה'. הוא התכוון לג'סטות שעושים האמנים לקהל, אבל אני אימצתי את הרעיון הזה לחליפת העסקים". והחליפה הזו הפכה לאחד הסמלים המסחריים שלו. בשורה התחתונה, גם היום, 40 שנה לאחר שיצא במקור, "Stop making Sense" הוא סרט הופעה מצוין. שווה מאוד לצפות בו.

"הגול הבא מנצח" (ארה"ב 2024) *** וחצי

קומדיה. סרטו של טאיקה וואיטיטי המבוסס על מקרה אמיתי. 11.4.2001 אצטדיון הספורט הלאומי בקופס הארבור, אוסטרליה. קבוצת הכדרגל הלאומית של אוסטרליה קובעת שיא עולמי חדש במשחק בינלאומי כשהיא מביסה 31-0 את הקבוצה מסמואה האמריקנית. בין לילה הופך ההפסד לבדיחת עולם הספורט. ההפסד הפך לגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל, וההשפלה יצרה ענן שחור שריחף מעל המדינה הקטנה שבאוקיינוס האטלנטי, סמואה האמריקנית. הנבחרת נשארה בתחתית הטבלה של פיפ"א עד נובמבר 2011, אז ניצחה לראשונה את יריבתה טונגה 2-1 במוקדמות המונדיאל. אחד מאלה שהוביל את השינוי הוא המאמן החדש תומאס רונגן (מייקל פסבנדר), שנחשב אף הוא למאמן כושל, לא מעט בגלל הרגלי השתייה שלו, ופוטר מקבוצתו הקודמת. אבל הוא הצליח להוביל שינוי בנבחרת שהצליחה בזכותו לשקם את כבודה בעולם הספורט בכלל וענף הכדורגל בפרט. מי שגם לה יש רגל בהצלחה זו ג'ייה (קיימנה), החלוצה הטרנסג'נדרית של הנבחרת הסמואית. 103 דקות. הגול הבא מנצח

הגול הבא מנצח, תמונה באדיבות פורום פילם

הבמאי היהודי-מאורי טאיקה וואיטיטי חתום על הסרטים "תור: ראגנרוק" ו"ג'וג'ו ראביט" ונחשב יוצר קולנוע צעיר פורץ דרך, בעל אג'נדה מיוחדת. משלו. ניתן לראות זאת גם בסרט הזה, בעל המוטיבים של אגדה ופנטזיה. הוא מציב במרכזו מאמן כדורגל בעל אוריינטציה מערבית מובהקת ומפגיש אותו עם תושבי האי סמואה האמריקנית בעלי מנטליות ואמונות משלהם. מעניין לעקוב אחר עבודתו של המאמן עם שחקני קבוצתו האנדרדוגית, כשגם הם וגם הוא בעצם לוזרים שמנסים להוכיח שהם לא. לו יש סיפור לא פתור עם זוגתו לשעבר גייל (אליזבת מוס) ולג'ייה יש עניין לא סגור עם הג'נדר שלה. היא מוגדרת כפאפאין, מילה בתרבות הסמואית-אמריקנית המגדירה אדם בעל מגדריות זורמת הנעה בין העולם של הגבר לעולם האישה, ומדגימה איך שתי נפשות יכולות לשכון בשלווה באותו אדם.

הסרט מצליח להציג את עולם הכדורגל התחרותי כ"אופיום להמונים", כסם משכר אפילו עבור תושביה של מדינה קטנטונת ולוזרית, שמנהל קבוצת הכדורגל שלה דורש מהמאמן החדש שלו שתבקיע שער אחד בלבד. הסרט קומי ופולקלוריסטי, אבל לא מתעלה לגבהים יוצאי דופן. אפילו משחקו כאן של מייקל פסבנדר הוא בינוני למדי. לקראת סוף הסרט, ברגעי ההכרעה שלו, הוא מצליח לנפק כמה דקות מלהיבות. חבל שזה לא קורה כבר קודם לכן.

"דיקס: המיוזיקל" (ארה"ב 2023) ****

קומדיה-מיוזיקל. סרטו של לארי צ'ארלס. כשקרייג (ג'וש שארפ) וטרוור (אהרון ג'קסון), שני אנשי מכירות תחרותיים, אגואיסטים ונרקיסיסטים, נפגשים - הם מגלים שהם תאומים זהים שהופרדו בלידתם. השניים רוקמים מזימה ומתחלפים ביניהם כדי להביא לכך שהוריהם הגרושים, אוולין (מייגן מולאלי) והאריס (נתן ליין), יתאחדו. ההרפתקאות שחווים הארבעה לא דומות לשום דבר מוכר. 86 דקות. דיקס: המיוזיקל

דיקס: מיוזיקל, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

לארי צ'ארלס אמנם חתום על הסרט הזה כבמאי, אבל בעצם הוא כל-כולו עבודה של התסריטאים-שחקנים אהרון ג'קסון וג'וש שארפ. והם יצרו סרט נועז-חצוף-פורנוגרפי חסר גבולות. קודם כל, דיקס - זה בדיוק מה שאתם חושבים שזה. תמצאו כאן דיבורים ושירים גסים על סקס, מכל הכיוונים. תמצאו כאן ירידה ארסית על הדת הקתולית. תמצאו כאן (זהירות, ספוילר!) ואגינה שנפרדה מבעליה ומשוטטת באוויר ובחלל הקולנועי. ותמצאו גם (עוד ספוילר!) גם אקטים של גילוי עריות, ויותר מכך. השירים נשמעים כמו פלגיאטים לשירי מיוזיקלס ידועים. "דיקס: המיוזיקל" הוא מעין נגטיב טראשי-חתרני-מהפכני של "מופע הקולנוע של רוקי", וכנראה יהפוך אף הוא לסרט פולחן פורנו-אנרכיסטי. לפחות בחוגים מסוימים. הסרט הזה, כלומר החזון המטורף, שהופך את כל המשוואות האפשריות ללא רלוונטיות - הוא כל כך הזוי, סהרורי, מטורלל וחסר כל פרופורציות - שאין ברירה אלא להיענות ולהתמסר לו. בהפוך על הפוך.

"מתחת לפני המים" (אנגליה 2022) * וחצי

דרמה. סרטה של קייט קוקס. ג'ס (אלה ריי סמית) חיה בעיירה קטנה בסמוך לחוף הים. אמה מצאה את מותה לפני שנים כשטבעה בים, ואביה מנסה לגונן עליה. כשהיא מסתובבת עם חברתה פוגשת ג'ס גבר צעיר אטרקטיבי בשם בן (מתיו דדאריו). היא מזמינה אותו למסיבת חוף של חברים שלה, שתיערך באותו ערב. שם מתברר לה שבן אמריקאי ושיש לו יאכטה העוגנת במזח המקומי. הוא מזמין אותה לשייט לילי והיא נענית. בהיותה ביאכטה שלו מתפתח ביניהם קשר רומנטי, ולאחר לגימת כמה כוסיות ג'ס נרדמת בבטן היאכטה. היא מתעוררת בבוקר ומגלה שבן הפליג עם היאכטה ללב ים. ג'ס זורמת איתו והקשר ביניהם הופך רומנטי. בשלב מסוים בהפלגה סירת הצלה קטנה שעליה בחורה צעירה נחבטת ביאכטה של בן. לשניים מתברר שהיא חסרת הכרה. הם מעלים אותה ליאכטה ומאוששים את רוחה. מתברר ששמה לקסי (ג'סיקה אלכסנדר) ומכאן העניינים מתחילים להסתבך. 87 דקות. מתחת לפני המים

מתחת לפני המים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

מדובר בסרט שטחי ורדוד, מתחת ומעל לפני המים. העלילה ירודה, לא אמינה ולא מזמינה. הדמויות חיוורות וקלישאיות, התסריט איום וחסר היגיון והמשחק של שלוש הדמויות המרכזיות עלוב. נראה כאילו הסרט נעשה אולי כדי להציג לצופה הגברי את גופה הרזה והחטוב של אלה ריי סמית, שרוב הזמן היא בביקיני צר ובסצנה אחת גם ללא החלק העליון שלו. הניסיון של הבמאית, שזהו סרטה הארוך הראשון, לבנות מתח בסיפור הוא בעיקר נלעג. רצוי ואף ראוי לדלג על הסרט הזה.

"ירושה בהפתעה" (אנגליה-ארה"ב 2022)

דרמה. סרטו של דין קרייג.שתי האחיות מייסי (טוני קולט) וסוואנה (אנה פריס), מנסות לזכות בליבה של הדודה העשירה הגוססת שלהן הילדה (קתלין טרנר) על מנת לרשת את האחוזה המפוארת שלה. אלא שהן יגלו במהרה שלא רק הן אלא גם שאר בני המשפחה תאבי הבצע שלהן מנסים לעשות את אותו דבר. ואז נפתח הקרב על הירושה. עם דייוויד דוקובני, רון ליווינגסטון. 91 דקות. ירושה בהפתעה