עושה פרויקטים גדולים
 
בגיל 65 היזם נחום סלוצקר אנרגטי מתמיד. כמפיק מוזיקלי יש לו שותפות פורייה בת שנים ארוכות עם המלחין ברוך ברלינר, ולאחרונה הוא עומד בפעם הראשונה גם מאחורי סרט קולנוע דוקומנטרי, "הכתובת על הקיר". העבודה הקולנועית המיוחדת הזו חוזרת לטבח באבי יאר של יהודי קייב על ידי הנאצים לפני כ-80 שנה. גם לפרויקט הזה שותף המוזיקאי ברלינר ומי שמוביל אותו הוא השחקן-עיתונאי-מנחה אלכס אנסקי.

סלוצקר מגלה לי שבשוטף הוא "עושה פרויקטים גדולים. הרבה מוזיקה, פסטיבלים, סימפוניות. בחמשת החודשים האחרונים הייתי בלא מעט מדינות. בדרום אמריקה, בדרום קוריאה, בצרפת, בשווייץ, באיטליה. אלה דברים טובים, בסך הכל".

בנוגע ל"הכתובת על הקיר", שלשמו התכנסנו, הוא מספר שריתק אותו להירתם למיזם הזה, שתחילתו בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית של קייב בשנת 2016, שנערך אז לציון 75 שנה לטבח באבי יאר ולזכר 100 אלף קורבנותיו היהודים.

הכתובת על הקיר, תמונה באדיבות נחום סלוצקר



"אני עדיין לא מבין איך זה יכול היה לקרות"

"בגרסתו הראשונה הסרט נקרא 'התקווה', בעקבות הקונצרט שהיה בקייב והטקסט על קין והבל שהוקרא בו", מספר סלוצקר. "הסרט אז היה אמור להסתיים כשאלכס אנסקי מדווח לצופים שהוא עומד במרכז קייב, מדבר עברית ומייצג את יורשי הנטבחים. אבל אחר כך חשבתי שלא בטוח שזה השם הנכון. האנטישמיות נמשכת, המלחמות בעולם לא פוסקות.

"כשהייתי ילד בברית המועצות ביקרתי במוזיאונים שבהם תועדה מלחמת העולם השנייה. גרתי בליטא, שם נרצחו על ידי המקומיים המוני יהודים, וחלמתי חלום שבו אני צועד בבאבי יאר, ומסביבי גייסות של נאצים עם כלבים, וברקע הסימפוניה השביעית של בטהובן. ואני חושב על מה שהנאצים עוללו אז ועדיין לא מבין איך זה היה יכול לקרות.

"התעוררתי שטוף זיעה והתקשרתי לסרגיי קרוצנקו, הבמאי האוקראיני של "הכתובת על הקיר" (שהלך לעולמו מהתקף לב לאחר סיום הפקת הסרט). אמרתי לו שאני מצטער אבל אין כאן תקווה ולכן יש לשנות את השם. חזרנו לקייב ושינינו בכלל את הקונספט של הסרט וזה יצא ממש אקטואלי להיום".
 
השמדה טוטאלית
 
בסרט אנסקי, 84, חוזר לתולדות בני עמנו בקייב. הוא מספר שבסוף המאה ה-19 חיו בעיר יותר משני מיליון יהודים. רוב בני הקהילה התרכזו בשכונה פודול וניהלו שם את עסקיהם. ואז הצופה מתוודע להאנס, צעיר גרמני מנומס ונאיבי, חסר ניסיון קרבי, שנשלח לזירה הזו. בסרט מתואר כיצד הכובשים הנאציים שהגיעו לקייב ב-1941, היו בהתחלה חביבים כלפי האוכלוסייה המקומית, ואז שינו את פניהם והפכו למתעללים אכזריים, ומה שהתחיל כהשפלה הפך עד מהרה להשמדה. באושוויץ ובבאבי יאר זו הייתה השמדה טוטאלית.

בסרט רואים בקטע מבוים איך הנאצים בוחרים מוזיקאים יהודיים על מנת שישעשעו אותם בנגינתם, ולבסוף הם נלקחים למסע רגלי – לצעדה מוות שאין ממנו חזרה. אחרי הקראת פסוקי המקרא על קין והבל בקונצרט לזכר הנטבחים, מגיע אנסקי אל האנדרטה שהקימו הסובייטים ב-1976, 35 שנה אחרי הטבח. על רקע האפילוג, המסכם את האירועים והנושאים בהם נגע הסרט, מבצע המוזיקאי ברוך ברלינר את הגרסה החדשה שלו ל"אל מלא רחמים".     

הסרט הוקרן כבר ב-16 פסטיבלים ברחבי העולם וגם צבר מספר פרסים. "התברר לנו שהוא אוניברסלי", אומר סלוצקר, "בין היתר בזכות העובדה שאנחנו מנסים להביא את הזווית של החייל הנאצי. אני לא אדם דתי, אבל כשהייתי בבאבי יאר, בעקבות החלום התברר לי שנגעתי בדברים שקרו לאחר מכן. הבחור שרואים בסרט בורח ונורה על ידי הנאצים נהרג לאחר מכן במלחמה בין רוסיה ואוקראינה. הפחיד אותי שכאילו יכולתי לראות את הדברים האלה מראש. מתברר שאנחנו אמנם כותבים תסריט, אבל לחיים יש דינמיקה משלהם".
 
הדמויות שעולות מתוך הכאוס
 
הפרויקט החל בעצם ב-2016, אז הגיע אנסקי לקייב בירת אוקראינה כדי להשתתף כקריין בקונצרט זיכרון לטרגדיית באבי-יאר במלאת 75 שנים לטבח. בקונצרט הקריא אנסקי פסוקים מקראיים מ"קין והבל' שהשתלבו בפרק הרביעי של הפואמה הסימפונית "בריאת העולם" (Genesis), יצירתו של המלחין הישראלי ברוך ברלינר.

למעשה הקונצרט, שבוצע על "התזמורת הפילהרמונית הלאומית של אוקראינה", היה הטריגר ליצירת "הכתובת על הקיר", הסרט הדוקומנטרי בן השעה החוזר לשואת יהודי קייב. אנסקי צולם באתרים שונים בעיר כשהוא מבצע תחקיר קטן משלו על ההיסטוריה של יהודי אוקראינה ועל טבח הנורא בבאבי-יאר. כשאנסקי צעד ברחובות קייב המודרנית הוא התקשה לדמיין שלפני 75 שנים הלכו באותם רחובות חיילים נאצים. בקונצרט נוצר הקשר בינו ובין סלוצקר והבמאי האוקראיני קרוצנקו. בסרט שיצרו מתוארת המהירות והדרמטיות בהן השתנו חיי היהודים מיום כניסת הנאצים לקייב, ואת גורלם האומלל בתקופה הקשוחה והאלימה של המלחמה, והטבח בו נרצחו כ-100,000 מיהודי קייב.

מתוך הכאוס עולות דמויות אחדות שהזדמנו יחד למלחמה ולתוך עלילת הסרט, כל אחד בנסיבותיה. למשל החייל הגרמני האנס, שנלקח לצבא הנאצי בעל כורחו ונגרר לתוך מכונת המלחמה והאלימות הבלתי נמנעת. בניגוד לאכזריות הנאצית אנו עדים לרגשות התמימים והעדינים של האנס שנרקמים במבטים, ללא מילים, בינו ובין נערה יהודייה צעירה ויפה, שעה שהיא יוצאת לדרכה האחרונה, ולשניהם אין מושג לאן מכונת ההרג תיקח אותם.    
 


הכתובת על הקיר, תמונה באדיבות נחום סלוצקר


עכשווי וגם עתיק
 
הסרט "הכתובת על הקיר" מעורר שאלות ותהיות כמו, מי אנחנו? מדוע אנו רוצחים איש את אחיו משחר קיומנו? מי אני, קין או הבל? זו שאלת השאלות ואנחנו חייבים לבחור לאן אנו הולכים - שאלות אקטואליות גם בימינו. הסרט מסתיים באפילוג "אל מלא רחמים", בלחן חדש של ברלינר, המציין את זכר קורבנות השואה.

סלוצקר: "אנחנו שואלים בסרט למה בני אדם הופכים להיות מפלצות? יש שם קטע שבו רואים מכונית נוסעת וכתוב עליה 'לחם'. שוחחנו עם האנשים שם והם סיפרו לנו שהנאצים רצחו כל כך הרבה אנשים עד שבשלב מסוים היה חבל להם על הכדורים אז הם הכניסו אותם למכוניות להובלת לחם והזרימו לתוכן גז. ואתה אומר, מאיפה הרוע הזה? איך זה ייתכן?".

איך הייתה מגדיר את היצירה הקולנועית הזו מבחינה סגנונית?

"הסרט הוא פיוז'ן כזה, שילוב של דרמה, דוקומנטרי ומוזיקלי, ויש בו גם אלמנטים פילוסופיים ודתיים. הוא גם עכשווי וגם עתיק. אנחנו הולכים בזמן קדימה ואחורה".

למה הסובייטים הסתירו שנים רבות את דבר הטבח?

"הרוסים תמיד רצו לספר על כל המעשים הברברים שעשו הנאצים, אבל את הסיפור הזה לא רצו לפרסם ולא ברור לי למה. ואז, באחד הימים היה גשם חזק בבאבי יאר. היה שם פארק שבו ילדים שיחקו. בעקבות הגשם האדמה זזה ויצאו ממנה שלדים וגולגלות, ואז המשורר יבגני יבטושנקו, שאלכס אנסקי הכיר אותו ואף פגש אותו בארץ, כתב את הפואמה שלו. הוא דאג שיפרסמו זאת בעיתון ספרותי, אבל העורך שלו פוטר עקב כך. יבטושנקו התעקש גם שיפרסמו את זה במערב, ואז זה פתאום קיבל תהודה. עקב כך הפך יבטושנקו לגיבור העם והעורך שפוטר הוחזר לעבודתו".
 
"זו התרומה שלנו לשימור הזיכרון"
 
"גם ישראל וגם אוקראינה השתנו, אבל מה שלא השתנה זה הזיכרון וההתנהגות של הנאצים ותומכיהם במלחמת העולם השנייה", אומר העתונאי-שחקן-מנחה אלכס אנסקי. "הדבר הזה עמד להימחק, אז הסרט שלנו, הרעיון וההפקה, באו להזכיר את מה שנעשה שם בסוף".

אפשר לשכוח ולהשכיח טבח של 100 אלף יהודים?

"היום זה גן ציבורי פורח, אנשים עושים שם ספורט ואת ריצות הבוקר שלהם. אין כל זכר למה שאירע שם, חוץ מאנדרטה אחת ושלוש כתובות. האנדרטה באה לציין את הניצחון של הצבא הסובייטי על הנאצים. אבל הסרט משחזר את הימים הנוראים בהם הטבח הזה בוצע. זו התרומה שלנו לשימור הזיכרון".

באחת הסצנות בסרט נראה אנסקי מתקרב למצבה עם אייקון בראשה שמהותו לא ברורה, ושואל: "מה רואים כאן?". ולמראה אחת האבנים, עליה רשום באידיש 100 אלף הוא מגיב בתדהמה: "100 אלף? ללא תפילה? ללא אמירה?!..". ולאחר מכן הוא אומר בקריינות: "המספר המדויק של יהודים ששרדו את הטבח אינו ידוע. לפי מספר מקורות שרדו עשרה, מתוך יותר מ-100 אלף". 
 

אלכס אנסקי, הכתובת על הקיר, תמונה באדיבות נחום סלוצקר

"גם הם חטפו את המכה שלהם"
 
הסרט בעצם מציג את האמת הנוראה מעבר לעובדות היבשות.

"בסרט יש סצנות של מה שנעשה שם ובין היתר רואים על קיר פסל של ילד שמסתכל על פסל וכתובת שמופיעה על הקיר, האומרת שכל היהודים צריכים להתייצב בשעה זו וזו בתחנת הרכבת עם מזוודה אחת. לנעול את הדירות שלהם ולהירשם. הם לא ידעו לאן מובילים אותם. שילחו אותם למוות. זו הייתה צעדת מוות עוד לפני מחנות הריכוז".

מה שמדהים עד היום זה שהעובדות הוסתרו עד שיבטושנקו פרסם אותן.

"יבטושנקו בעצם העלה את את זה לתודעה התרבותית של העולם. עד אז תיעדו את זה היסטוריונים. יבטושנקו הסתובב שם עם כמה אנשים, סופרים ומשוררים, וכאשר שמעו את מה שקרה התפלצו. קיבלו הלם. ואז הוא כתב את הפואמה שלו, ובזכות המילים שהוא כתב, והאופן שבו הוא הפיץ אותן בעיתון סובייטי וברחבי העולם – הדבר עורר תהודה. עלתה השאלה, מה עשתה ברית המועצות? האם באה חשבון עם הרוצחים? האם שפטה אותם?

"ובכן, מה שעשתה ברית המועצות בתקופה ההיא היה שהם נתנו ליער ולגן להשתקם, וזה על קברות האנשים שנטבחו. לא ידוע אם הם הובאו לקבורה בכלל. הם כנראה פשוט כוסו על ידי האדמה. וכשאני מסתובב שם, כמו שראית בסרט, לאט לאט עולים זכרונות של איך הם עשו את זה. הביאו את האנשים במשאיות לחם, כיוונו את האגזוז פנימה והפעילו את המנוע, והאנשים נחנקו. זה מה שהם עשו.

"מאז, קייב נעשתה עיר מודרנית ופורחת ואז הם חטפו את המכה שלהם (המלחמה עם רוסיה). אולי זה העונש שלהם, של משתפי הפעולה מקרב האוקראינים עם הנאצים. ייתכן שעכשיו פוטין משלם להם כגמולם, אבל לא מאותה סיבה".
 
הפכנו לפליטים בארץ שלנו
 
לדעתך יש לסרט גם חשיבות היסטורית?

"יש דברים שאסור לשכוח ולהשכיח. יש הרבה אנשים בעולם שלא מאמינים לדברים האלה. אנשים צעירים שלא יודעים מה בדיוק קרה שם. אז חזקה עלינו שזה לא יקרה שוב. אבל הנה נפל עלינו הדבר הזה, ה-7 באוקטובר. אסון גדול כזה. יש לקוות שהמלחמה אצלנו תסתיים איכשהו, בעוד שהמלחמה באוקראינה כבר נמשכת כבר כמעט שנתיים".

יש המכנים את מה שקרה לנו שואה קטנה.

"שואה קטנה? אני לא בטוח שהייתי מצטרף להגדרה הזו. זה מוריד את הייחוד והחד-פעמיות של שואה בסדר גודל כזה שממנו סבלנו במלחמת העולם השנייה. אבל מה שקרה בעוטף עזה, ועדיין נמשך, הוא לא פחות מבחינת הרצחנות. יש כאן אסון, שבת שחורה שכבר נמשכת יותר משלושה חודשים. וזה מתקיים יום-יום ושעה-שעה. אני מבין את אלה שלפחות שליש מהיממה יושבים מול הטלוויזיה. ואנשים עוד לא גרים בבתים שלהם אלא בבתי מלון. זו מן גלות פנימית. אנשים הפכו לפליטים בתוך המולדת שלהם. אנשים בעוטף חגגו את שמחת תורה ואחרים באו לרקוד ולשמוח. וכל מה שחשבו שלעולם לא יקרה עוד, קרה. ולכן נקרא הסרט 'הכתובת על הקיר'. זה כמו הולוגרמה כזו שאומרת לאנשים, ראו מה עלול לקרות אם לא תנהגו בחוכמה. יקרה אסון.

"הסרט מיועד להקרנה ביום הזיכרון הבינלאומי למה שקרה. אבל זה ממשיך לקרות מאז בעולם בכל מיני מקומות. איכשהו הדברים נשכחים ועוברים הלאה, וזה קורה שוב ושוב. תראה מה קרה לישראל. אמרו לעולם לא עוד, אבל התנהגו לא בסדר. התנהגו ביהירות, לא קיבלו את ההחלטות הנכונות. אמרו שאנחנו חזקים. שישראל אימפריה. אני לא חושב שישראל אימפריה. על המפה אתה בקושי רואה אותה. דבר כזה לוקח ומטלטל אומה שלמה, מדינה שלמה ועם שלם. זה חלום שהחזיק מעמד תקופה מסוימת ועכשיו זה מתערער. יש שאומרים שאם לא יעצרו בזמן ולא יחליפו דיסקט בזמן, המוזיקה שנשמעה פעם תישמע גם היום". 
 
 הסרט יוקרן ביום ו' 26 בינואר בשעה 12:00 בסינמטק תל אביב     

לרכישת כרטיסים