"מסכנים שכאלה" (ארה"ב 2023) *****

דרמה. סרטו של יורגוס לנטימוס. העלילה מתרחשת בלונדון בתקופה הוויקטוריאנית. צעירה אבודה (אמה סטון) שנכנסה להריון קופצת מגשר אל מותה. אלא שהיא לא נהרגת. רק מוחה מפסיק לעבוד והמדען המבריק, הנועז ובעל האג'נדה האקספרימנטלית ד"ר גודווין בקסטר (ווילפ דפו), מביא את גופה למעבדתו ושותל בקודקודה את המוח של התינוק שהיא עתידה ללדת. כשהיא מתעוררת, אמה בקסטר מתחילה לעשות את צעדיה הראשונים בעולם כשהיא סקרנית ומשתוקקת לבלוע את החיים. היא אמנם משתדכת לבחור הטוב, מקס מקנדלס (רמי יוסף), האסיסטנט של ד"ר בקסטר, אבל התחושה הפנימית שלה שהיא מחמיצה את כל האקשן החדש שסביבה גורמת לבלה להיצמד דווקא לבחור החתרן וההרפתקן דנקן וודרברן (מארק רופאלו). במחיצתו היא תצלח את החוויה המינית הראשונה שלה, וכשתראה כי טוב תרצה לעשות את זה עוד ועוד. יחד עם דנקן היא תצא למסע ברחבי אירופה, שיהיה רצוף בגילויים אישיים חדשים ובתפניות מרתקות בעלילה. 142 דקות. מסכנים שכאלה



מסכנים שכאלה, תמונת יחסי ציבור 
             
אני מכיר היטב חלק גדול מעבודותיו של הבמאי היווני המצוין והיצירתי יורגוס לנטימוס. את "שיני כלב", "להרוג אייל קדוש", "אלפס", "הלובסטר", "המועדפת" וכעת "מסכנים שכאלה". מה שמרתק אותי אצלו זוהי העובדה שתמיד הוא חותר אל הלא קונבנציונלי, אל החתרני, אל הביזאר. בסרטיו הוא מטלטל את המציאות המוכרת, משנה סדרי עולם ומאתגר את צופיו כל פעם מחדש באמצעות משוואה חברתית חריגה, שלוקח זמן לעכל אותה. את גיבוריו הוא ממקם בדרך כלל בצד האפל של ההוויה הקיומית, לא בזה המואר. בכל סרט חדש שלו מזמן לנטימוס, יוצר קולנוע מבריק וגאוני, הפתעה מעוררת השראה.

ב"מסכנים שכאלה" מתייחס לנטימוס ז'אנריסטית למעשיות פרנקנשטיין למיניהן ולדורותיהן. הגיבורה שלו בלה, צעירה שזכתה במוח חדש, של התינוק שלה שלא נולד, מתחילה לגלות את העולם בדרכה הילדותית הנאיבית. ויש בגישה שלה לגילוי העולם לא רק תמימות טהורה ומזוככת אלא גם חוכמה של מישהי שלא "התלכלכה" בהבלי העולם הזה, ובגילוייה את סודות ויפי היקום היא בעצם חושפת את ערוותה וצביעותה של האנושות, בעודה מגלה בין היתר את חדוות הסקס. וזה המקום לציין שהתסריט, שנכתב על ידי טוני מקנמרה, מבוסס על ספרו של אלסדייר גריי הסקוטי, שהלך לעולמו ב-2019. הסופר פגש את הבמאי ב-2009 ואף הציג לו את המקומות בגלזגו ששימשו לו השראה לסיפור, אבל בפועל לו הייתה לו נגיעה לעיבוד הקולנועי פורץ הדרך שנעשה ליצירתו.

לנטימוס גם משרטט כאן עולם ויזואלי צבעוני וססגוני במיוחד, שכאילו לקוח מהאגדות או מפנטזיות של משתמש בסמי הזיה. כל תמונה, כל פריים, כל קומפוזיציה, כל סצנה מעוצבים להפליא ברוח התקופה ודמיונו וחזונו המיוחדים של הבמאי. הסרט צולם בפילם 35 מ"מ, שחברת קודאק ייצרה במיוחד עבור ההפקה, שניתן להעבירו בתהליך עיבוד לריוורסל ולשלוט בכל הצבעים, כולל בסצנות בשחור/ לבן – כך לדברי הצלם המעולה רובי ראיין. לדברי לנטימוס כוונתו הייתה לעצב את הסרט בסגנון הוליווד הישנה, באווירת צבעי הטכניקולור הזוהרים של פעם, ולכן גם נעשה שימוש בסטים צבועים. והתוצאה מרהיבה ומהפנטת. ומעבר לעושר הוויזואלי, לנטימוס - שזהו לדעתי סרטו הטוב ביותר עד כה - גם משתמש כאן באפקטיביות בצילום הפנורמי ובעדשות הרחבות החביבים עליו.

ואמה סטון? זוכת גלובוס הזהב, ולדעתי תקטוף גם את פסלון האוסקר, היא אופרה אחרת כאן. חד-פעמית. היא כבר שיחקה אצל לנטימוס ב"המועדפת", וכאן היא משמשת גם כמפיקה. אין סופרלטיבים שיכולים לתאר את המחויבות שלה לפרויקט כשחקנית. היא מרתקת, נועזת, הולכת עד הסוף וממש מעוררת השתאות והתפעמות על האופן שבו היא לבשה על עצמה את דמותה המורכבת של בלה בקסטר. והיא כבר הצטלמה - בתפקיד הנשי הראשי - לסרטו הבא של לנטימוס, "סוג של חסד".     

יומני הזן, תמונה באדיבות סינמטק ירושלים


אף שזוהי יצירה שביסודה היא בעלת היבטים רוחניים הקשורים בתרבות המזרח, אפשר גם לקטלג את הסרט הזה כחבר במשפחת הסרטים הקולינריים (שמתחת ומעל לפני השטח עוסקים גם בנושאים אחרים) שהגיעו אליו לאורך השנים מדרום מזרח אסיה. נציין את "טמפופו", "אוכל, שתייה, גבר אישה", "דוכן הראמן" ו"זהות זרה". הסרט שלפנינו "יומני הזן" מתנהל מצד אחד כמו סרט קולינרי טיםוסי, כלומר מציג בפני הצופה את הרכיבים הטבעיים ואת האופן בו מבשלים אותם. אבל מאידך הוא ספוג באווירה שבאה לידי ביטוי בצילומי טבע עוצרי נשימה, בקצב סבלני מדוד, שגם משרת את כתיבתו של טסוטומו, והם מכתיבים את אופיו של הסרט. ככל שהוא מתקדם, יש בו גם עיסוק בנושאים קיומיים, מחלות, חיים ומוות, והבמאי נקאה מעלה אותם בדרכו החכמה, היצירתית והמפוכחת, שלוכדת את הראש והנשמה גם יחד. הסרט נוגע בין היתר בדרך בה רצוי לחיות את החיים במלוא חיוניותם ובדרך שבה כדאי בבוא היום להיפרד מהם. אבל הוא חוגג את החיים, את ההרמוניה עם הטבע ועם ההנאות הקולינריות שהוא מספק לנו.  

הכוורן, תמונה באדיבות RED CAPE


אמרתם ג'ייסון סטיית'האם אמרתם אקשן. השחקן הבריטי החל את פעילותו הקולנועית בסרטיו של גאי ריצ'י "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'". אבל אם שני אלה ייצגו "אקשן איכותי משובח", אם אפשר לכנות כך את סרטי הפשע של ריצ'י, בהמשך הפך סטיית'האם לכוכב פעולה להשכיר גם בסרטים שטחיים וירודים. ברשימתו בין היתר סדרת "המשלח", "קראנק", "מחסל פראי", "מרוץ המוות" ו"המכונאי". הוא גם השתלב בתפקידי אנסמבל בסרטי אקשן עם קולקציית גיבורים, כמו "הג'וב הבריטי"  ו"הבלתי נשכחים".

שובו של