מחול - עולים השבוע: "נשארים לחג" ועוד

"נשארים לחג", סרטו של אלכסנדר פיין עם פול ג'יאמטי, דומיניק ססה, "המנצחים", סרטו של אלירן פלד, עם יעל שטולמן, דניאל ליטמן ועוד

"נשארים לחג" (ארה"ב 2023) ****

דרמה. סרטו של אלכסנדר פיין. העלילה מתרחשת בניו אינגלנד שבחוף המזרחי של ארה"ב ב-1970. פול הונהם (פול ג'יאמטי) הוא פרופסור במכינה מובחרת. אלא שלא כל עמיתיו מכבדים אותו. חלק מהסגל ומרבית הסטודנטים אותם הוא מלמד מתקשים להשלים עם האג'נדה הקשוחה שלו ועם אופיו הנרגז. באין לו משפחה או מקום בו יוכל לחגוג את כריסמס, נאלץ פול, ואולי בעצם מעדיף, להישאר בקמפוס במהלך חופשת חג המולד כדי לשמור על קומץ תלמידים שאין להם היכן לבלות את החג. אחד מהם הוא אנגוס (דומיניק ססה) בן ה-18, טראבל-מייקר שפול מתנגח איתו לא אחת. בנסיבות שנוצרו מתפתח אט אט קשר מפתיע ולא מובן מאליו בין הפרופסור והתלמיד בעל קשיי ההתנהגות. ויש גם צלע שלישית בתמונה, מארי (דאווין ג'וי רנדולף), הטבחית הראשית של המוסד, שאיבדה לאחרונה בן במלחמה בווייטנאם. 133 דקות. נשארים לחג

נשארים לחג, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

לדומיניק ססה בן ה-21 לא היה בכלל ניסיון במשחק לפני הסרט הזה, ורק תודות למאמציו של פול ג'יאמטי זכה להתייצב לאודישן בפני הבמאי אלכסנדר פיין ובסופו של דבר אף נבחר לגלם את אנגוס. אגב, הוא לא ידע איך משתמשים בטלפון ציבורי (מה שהתחייב עבור אחת הסצנות) והיה צריך ללמד אותו. ככה זה כשנולדת הרבה אחרי שנת 1970, בה מתרחש הסרט. מבחינת המורשת הקולנועית, מדובר בעוד מעשיית כריסמס נוסטלגית, אלא שהיא מעין נגטיב לסרטי חג המולד הקלאסיים, המשפחתיים-מלוקקים-נוטפי הקיטש שאנחנו מכירים. שלוש הדמויות המובילות כאן - פרופסור הונהם, תלמידו אנגוס והטבחית מארי – אלה הן נפשות קצת אבודות, הנושאות צלקות גלויות וסמויות. הפרופסור כמעט התחתן פעם אבל מאז ויתר והתמכר לבדידות חברתית מזהרת כשמדובר בקשר עם נשים. חוץ מזה יש לו אישיו מתקופת לימודיו שהוא מסתיר. אנגוס הוא סוג של טראבל-מייקר, תלמיד סורר שהונהם מנסה בכל דרך להטיל עליו משמעת, אך ללא הועיל. אנגוס טוען שאביו מת, אבל האמת קצת שונה. מארי איבדה את בנה שנהרג במלחמת וייטנאם, והדבר מעיב על חייה, אף שהיא מנסה לעבור הלאה. הבמאי אלכסנדר פיין זכור לטוב מלא מעט סרטים, מ"החברות של רות" ו"אודות שמידט" ועד "דרכים צדדיות", "היורשים" ו"נברסקה". מה שמאפיין אותו תמיד אלה ההתמקדות במערכות היחסים בין הנפשות הפועלות, פסיכולוגיית אנוש ורגישות לניואנסים. הוא לא היה מעורב בכתיבת התסריט של "נשארים לחג" (חתום עליו דייוויד המינגסון) אבל טיפולו בסיפור ובדמויות תואם לגמרי את האופן בו ביים את סרטיו הקודמים. העבודה הקולנועית הזו שלו משקפת את האווירה ואורח החיים בחוף המזרחי של ארה"ב בשנות ה-70, מה גם שסופת שלג שפקדה את אזור הצילומים שבפיירהייבן, מסצ'וסטס, בפברואר 2022, תרמה לטמפרטורה האותנטית של הסרט, שצולם כל כולו באתרים טבעיים ולא באולפנים. שחזור התקופה והצילום המוקפד עליו חתום אייגיל ברילד עושים את העבודה באופן נהדר. ובאשר לשחקנים, פול ג'יאמטי ממגנט את המסך בדמות הפרופסור הנרגן. ראינו אותו בתפקידים מעולים בים של סרטים, מ"להציל את טוראי ראיין", "המופע של טרומן" ו"איש על הירח" ועד "משחקי שלטון", "12 שנים של עבדות", "אמן האשליות", "דרכים צדדיות" ו"דוני בראסקו". כעת הוא מוסיף עוד טייטל ראוי לאוסף. דאווין ג'וי רנדולף מוכרת בעיקר מסדרות טלוויזיה וכן מהסרטים "העיר האבודה", "מסיבת השנה", "האיש הכי כועס בברוקלין" ועוד. ממליץ לכם מאוד לצפות בסרט הזה.

"לאהוב פשוט" (קנדה-צרפת 2023) ***
דרמה. סרטה של מוניה שוקרי. סופיה (מגאלי לפין-בלונדו) היא בת למשפחה עשירה ובעלת רקע אינטלקטואלי ממונטריאול. היא מרצה לפילוסופיה בשנות ה-40 לחייה, ומנהלת זוגיות יציבה עם בעלה, קסבייה. עבודת ההוראה שלה חושפת אותה לאורח חיים מפנק אך ריטואלי שחוזר על עצמו שוב ושוב: פתיחות חגיגיות של גלריות וארוחות ערב עם אושיות חברתיות. סופיה וקסבייה לא מרגישים שחלפו כבר עשר שנים מאז השיקו את זוגיותם, ולמעשה הם כבר משועממים בחיי הנישואין שלהם. ואז מגיע סילבן (פייר איב-קרדינל), גבר צעיר, נאה ומחוספס, שנשכר כדי לשפץ את הבית החדש של בני הזוג. לא חולף זמן רב וסופיה מוצאת עצמה נכרכת אחריו טוטאלית. והוא בכלל לא רגיל להתאהב. נראה כי הרומן הלוהט מטלטל את שניהם. אלא שבניגוד לרקע האקדמי שלה ולמעמד הגבוה ממנו באה, הוא חסר השכלה ומגיע ממשפחה פשוטה ורעשנית. ובכל זאת זה עובד ביניהם, אף שהיא נשואה ובוגדת בבעלה בלי נקיפות מצפון. סופיה מתייחסת לפערים בינה ובין סילבן בסלחנות, כל עוד היא נמשכת אליו והסקס המושלם איתו משלהב אותה. היא אפילו נכונה לוותר בשבילו על הקשר עם קסבייה. אומרים שהפכים נמשכים זה לזה, אבל השאלה הגדולה היא האם קשר כזה יוכל לשרוד לאורך זמן? 111 דקות. לאהוב פשוט

לאהוב פשוט, תמונה באדיבות קולנוע חדש

לא ספרתי אבל נראה לי שבז'אנר Boy Meets Girl, יותר נכון גבר פוגש אישה, ולהפך, נעשו המוני סרטים. אולי יותר מאשר בכל ז'אנר אחר. השאלה היא האם עדיין אפשר לחדש בתחום. הבמאית-שחקנית מוניה שוקרי (שם המשפחה הוא מהרקע הטוניסאי של אביה) בחרה לבחון בסרטה כיצד עובדת - או לא - מערכת יחסים אי-שוויונית מבחינה אינטלקטואלית ומעמדית והאם ואיך זה עלול להשתבש. היא מרכיבה לגיבוריה מערכת יחסים יצרית וסוחפת שקשה שלא להיעתר לה. הבעיה היא שאם מדובר ביחסים שאמורים לשרוד גם מחוץ למיטה, אזי שבפני בני הזוג עומד מבחן לא פשוט. תחילה ההרמוניה בין השניים נמשכת גם כשהם מתנסים בחיים עצמם. היא מנסה לתקן את שפתו ולחנך אותו בקטנה והוא נענה לעניין. אבל הוא לא מוותר על הבילויים שלו בברים, והיא נלווית אליו ונחשפת ל"צד האחר" שלו, היותר וולגרי וגס. וגם המפגש שלה עם בני משפחתו חושף בפניה צד אנתרופולוגי שלו שלא כל כך היה מוכר לה. ובעקבות טוויסטים קיצוניים בעלילה ובסיפור האהבה של השניים, מתעוררת השאלה האם הם באמת מתאימים זה לזה לכל החיים. סרטה של שוקרי לא מחדש הרבה בנושא מפגש נפיץ בין בני זוג מרקעים השונים מאוד זה מזה. הכל בו נראה צפוי למדי, בכלל זה הסוגייה אותה מנסה הבמאית לבחון, שנראית קלישאית ומובנת מאליה, מאז "רומיאו ויוליה", "סיפור הפרברים" ועוד עשרות דוגמאות חדשות הרבה יותר. יחד עם זאת, יש למגאלי לפין-בלונדו ולפייר איב-קרדינל כמה סצנות אינטימיות טובות המוכיחות על הכימייה הנהדרת שנוצרה ביניהם, ובסופו של דבר הם עושים עבודה טובה. למרבה הצער זה לא מספיק כדי להפוך את הסרט הזה לכוהרנטי.

"המנצחים" (ישראל 2023) ***

מיוזיקל. סרטו של אלירן פלד. ישראל, 1967. העלילה נפתחת בקיבוץ נצר סירני בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. נטע (יעל שטולמן), צעירה בת הקיבוץ, חולמת להגיע לעיר הגדולה כדי לממש את חלומה: להפוך לשחקנית. אחרי הניצחון הסנסציוני וההרואי היא אכן מתקבלת להיות השחקנית הראשית בהפקה בימתית חדשה של המיוזיקל "הליידי והצנחן", של המפיק הגדול ובעל המוניטין גודיק. אלא שבמקביל מתחיל צל כבד להעיב על חייה. עליה גם להתמודד עם הלם הקרב שאתו חזר בעלה עמוס (דניאל ליטמן) משדה הקרב. זוג נוסף שבמרכז הסיפור כאן אלה הם חברתה הטובה של נטע, יעל (עמית פרקש) ובעלה שלמה (ידין גלמן). שתי החברות הולכות ומתרחקות זו מזו על רקע הטרגדיה שפקדה את יעל, שבעלה נהרג במלחמה, בעוד נטע עושה קריירה בימתית מזהירה. עם יואב רוטמן, אורנה כץ, שרון אלכסנדר, נועם שנהב, יותם קושניר, יון תומרקין. 119 דקות. מנצחים

המנצחים, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: סער מזרחי

הסרט הזה הוא יצור כלאיים משונה. לטוב ולרע. אין ספק שליצור מחזמר העוסק בישראל של אותה תקופה, קצת לפני בזמן ואחרי מלחמת ששת הימים – זו או הברקה, או הזיה מטורפת. לוקח זמן להתרגל לקונספט ולעכל שבעלילה שזורים 14 שירים מקוריים, המובילים את הנראטיב. חלק גדול מצילומי הסרט נערכו בקייב, אוקראינה, שלפני המלחמה עם רוסיה, ולכן רחובות תל-אביב, קולנוע אופיר ואולם אלהמברה שבסרט אינם דומים למקור, אבל אולי מתאימים לפנטזיה הבדיונית שרקמו הבמאי אלירן פלד והתסריטאי שכתב איתו יונתן בלומנפלד. מצד אחד זוהי קו-פרדוקציה בעלת חזות צבעונית, ססגונית (מוזיקלית כבר אמרנו?) נוצצת ובעלת פרודקשן-וליו מרשים. ומצד שני, יש בה חוסר אחידות משווע. קודם כל ברמת השירים (חלקם טובים, חלקם הרבה פחות) ולאחר מכן במסר. לא ממש ברור מה היצירה הזו רצתה להגיד. היא מנסה להיות קצת סרט מחאה, עם מחווה לחנוך לוין ול"את, אני והמלחמה הבאה", אבל לא עד הסוף. ואולי היא מנסה לומר משהו על עולם התרבות האסקפיסטי גם בימי מלחמה (מה שרלוונטי להיום, מבלי שיוצרי הסרט התכוונו לכך, כמובן). מה שכן, הסרט מציג גלריה של שחקנים צעירים מוכשרים, שעשויים להיות (חלקם כבר) נותני הטון בקולנוע ובטלוויזיה בשנים הבאות. בשורה התחתונה, זהו פיילוט מעניין לסרט שאם היה יותר מוגדר ומדויק בז'אנר שלו ובמטרותיו, היה יכול להיות פנטזיה ניאו-ריאליסטית מגובשת.