מעשייה אמריקאית, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

לכאורה זהו סרט אפרו-אמריקני טיפוסי הדן בבעיות זהות של בעלי העור השחור החיים באמריקה. אבל בעצם מדובר ביצירה חכמה המהווה נייר לקמוס ואבן בוחן לחברה האמריקנית כולה ולתודעה האוניברסלית בכלל. אפשר לראות במצגת המשפחתית של מונק, אותה פורש הבמאי-תסריטאי קורד ג'פרסון, אנלוגיה לטיעונו של הגיבור בדבר הדמויות הסטריאוטיפיות בעלות הסיפורים הטראגיים הקלישאיים שמאכלסים ספרים של כותבים שחורים רבים. הוא פרופסור וסופר מתוסכל. יש לו אמא המפתחת אלצהיימר, אחות רופאה שלוקה בהתקף לב ומתה כמעט לנגד עיניו, ואח, מנתח פלסטי, שנזרק מביתו אחרי שרעייתו מגלה שהוא הומו. ממש טלנובלה שחורה. ב"גארדיאן" הבריטי הגדירו את הסרט כ"ג'ורדן פיל מגניב בקבוק של פלפל שחור לארוחת חג ההודיה של אלכסנדר פיין" (המייצג את    ה-,WASP  הלבנים כמובן, שסרטו "נשארים לחג" מוקרן כעת על מסכינו). מה שלא אופייני בכלל הוא שמדובר במשפחה אפרו-אמריקנית מהמעמד הבינוני-גבוה, משהו שרואים בסרטים פחות, וזו עוד קלישאה: להנציח בקולנוע בדרך כלל – לא תמיד – את השחורים כבני שכבות חברתיות נמוכות. קורד בורח במכוון מהדימוי הזה (שאפשר לראותו על מסכינו כעת ב"הצבע ארגמן"). וזה מצטרף לאנומליות אחרות בהתבוננות של החברה השחורה על עצמה, בהן עוסק ג'פרסון, תסריטאי טלוויזיה מחונן שחתום בין היתר על הסדרות "היורשים" ו"מומחה לכלום".

ג'פרי רייט במשחק מצוין (מועמד לאוסקר על תפקידו זה) בדרמה האקזיסטנציאליסטית הזאת שבמרכזה סופר שחש בלתי נראה, אך יחד עם זאת הוא לא מספיק רגיש כדי לגרום לאנשים לראות אותו באמת. בשורה התחתונה, אם מפשיטים את העבודה הקולנועית הזו מהמעטפת של סרט אפרו-אמריקני, אנחנו מקבלים דיון מרתק בנושא של איכות היצירה וההתייחסות אליה, וכן על זיקה לתרבות ולאמנות של מעמדות סוציו-אקונומיים שונים. לרוב כשעבודה אמנותית, במקרה שלפנינו ספר אבל זה מתייחס לכל האמנויות – היא טובה, אינטליגנטית ואינטלקטואלית, רוב הסיכויים שיאהבו אותה מעט אנשים יחסית ממעמד סוציו-אקונומי נמוך-עד בינוני. וכשהיצירה רגשנית, מלאה בסטריאוטיפים ועטופה בקלישאות, קרוב לוודאי שתהפוך ללהיט, או לספר רב מכר, במקרה שלנו.    

כולנו זרים, תמונה באדיבות TLVFEST

"הנוקם" (ארה"ב 2022)

דרמה-אקשן. סרטו של רנדל אמט. שלבי (ג'ק יוסטון) הוא אזרח מהשורה, שיוצא למסע נקמה ברשת מבריחי הסמים שגרמו למותה של בת זוגו, רובי (ווילה פיטצג'רלד). שניהם היו מכורים לסמים קשים והתנקו במאמץ רב, בין היתר בתמיכת הרועה הרוחני שלהם, פיטר (ג'ון מלקוביץ'). בעקבותיו שלבי דולקים חברו הטוב קצין המשטרה צ'רץ' (רוברט דה נירו), סגניתו הבלשית זפ (מידוו וויליאמס) ואנשיהם. חמוש ומצויד בזעם בלתי נשלט, שלבי מחסל את חברי הכנופיה, שהיו מעורבים ברשת מכירת והפצת הסמים. הוא מגיע למקומות המסתור שלהם ומחסל אותם, אחד אחר השני, בכל אמצעי שעומד לרשותו ומשאיר את העיירה כשדה קרב. צ'רץ' חייב לעצור אותו לפני שיגיע למנהיג הכנופייה ואנשיו יהפכו את העיירה השקטה לאזור אסון. 101 דקות. הנוקם

ביקורת
את הסיפור הזה - בוורסיה כזו או אחרת - כבר ראינו כמה וכמה פעמים בקולנוע. גבר שבת זוגו מוצאת את מותה יוצא למסע צייד של כל שרשרת המזון של האחראים לפגיעה בה. זה הולך ככה: גבר ואישה, צעירים ויפים אלא מה? מכורים לסמים קשים. ואז הם פוצחים במסע אישי של התנקות מהנרקוטיקה הממכרת. בלי תרופות מסייעות, בלי סדנאות של מכורים אנונימיים. בלי כלום. אבל הפלא ופלא, הם מצליחים להשתחרר לבד מעול החומרים הממכרים והם כבר לא ג'אנקיז. הבחורה מרגישה קרבה לכנסייה ומחליטה לעבור מחדש הטבלה נוצרית בנהר, ואז השניים יוכלו להינשא כשהם נקיים וטהורים. אבל לפני שזה קורה, הפושר הקבוע לשעבר של השניים עובד עליה, משקר ומספר לה שבן זוגה לקח ממנו חומר בחשאי. ואז מעניק לה מנה בחינם גם. כשהבחור שלה מגיע לביתם, היא כבר לא איתנו. לקחה מנה מופרזת, שהרגה אותה. מרגע זה הסיפור הופך לסרט ויג'ילנטי (נקמה) טיפוסי. ממורשת "משאלת מוות" של צ'רלס ברונסון, המשכוניו, וצפונה. זהו סרטו השני כבמאי והוא הולך כאן על נראטיב נוסחתי פשוט וחסר כל יומרה. השחקן הראשי שלו ג'ק יוסטון סתמי למדי ולא מצליח להרים את הפרויקט לגובה סביר. גם הכוכבים עטורי הקבלות שכאן, לא מצילים את המצב. רוברט דה נירו, שמפלרטט יותר מדי שנים בין תפקידים מהפנטים ביצירות חשובות לבין גילום טיפוסים חיוורים בעבודות דלוחות וירודות. הוא עבד כאן כנראה רק בשביל הצ'ק. וגם ג'ון מלקוביץ', שבעבר נחשב לשחקן בעל איכויות משחק מעולות, מתבזבז על פרויקט נטול כל חשיבות וערך.       

"מלכודת למתנקשים" (ארה"ב-קנדה 2023)

אקשן. סרטו של קווין גרבו. שנה לאחר שאיבד את אישתו בתקרית טרגית מנסה מרקוס גארן (אליין מוסי), סוכן ממשלה לשעבר ורוצח שכיר בינלאומי, להחזיר את חייו למסלולם. הוא נשבע להתנתק מעולם ההרג, אבל כשבתו היחידה לוקה במחלה קשה הוא נאלץ להתחייב לעבודה אחרונה שעשויה להכניס לכיסו 10 מיליון דולר, אם יצליח לחסל את דראקוס (פרנק גרילו), הידוע כמתנקש הקטלני בעולם. גארן טס לטוקיו לפגוש את מעסיקו החדש ולהפתעתו מוצא עצמו עם חבורת רוצחים מנוסים. מתברר כי הוא לא היחיד שנשכר למשימה. כל אחד מהרוצחים השכירים בטוח שהצלחתו תעניק לו כבוד עצום בעולם הריגול ותציב אותו בראש רשימת המתנקשים המבוקשים והמצליחים בעולם. אלא שזוהי תחרות שבה הציידים הם ניצודים. האדם שעליהם להרוג מכריז על משחק שהוא מסע צייד על חייהם. או שיהרגו זה את זה ואותו, או שימותו בניסיון לעשות זאת. 92 דקות. מלכודת למתנקשים

ביקורת
זוהי עבודת הבימוי-תסריט-הפקה-משחק בתפקיד משנה ראשונה של קווין גרבו, והיא משכנעת רק בדבר אחד: שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. מדובר בסרט אקשן מודולרי דל, עם מעט מאוד ערך מוסף. יש כאן לא מעט סצנות אקשן, אבל למה רובן חשוכות? אפילו אלה שצולמו באור יום לא בהירות דיין. העלילה מוכרת, קלישאית וגנרית בז'אנר הזה. גארן, שכבר פרש מהשירות, נאלץ לקבל על עצמו משימה אחרונה, בעקבות מחלת בתו. וזה הקונפליקט היחיד שיש כאן, המסביר למה לכאורה יש כאן סדרה של קרבות שאפילו הכוריאוגרפיה שלהם נראית חלולה, למעט אולי כמה סצנות לקראת הסוף. רוב התסריט רפטיטיבי וחסר השראה, ואפילו שחקן האקשן פרנק גרילו ("קפטן אמריקה: חייל החורף", "שטח פראי", "הטיהור 2"), לא מרשים כאן באלמנט שלו. בלשון המעטה.