מעבר לכל מחמאה שניתן לתת בעקבות הבכורה במשכן לאמנויות הבמה יש להכיר תודה לפרנסי האופרה הישראלית על כך שהציבו לקהל שוחרי האופרה בארץ את הרף הגבוה הזה ששמו "מלאך האש", מתוצרתם המשותפת של בית האופרה מרינסקי (קירוב) בסט. פטרסבורג ושל בית האופרה המלכותית קובנט גארדן בלונדון.
אפשר רק לקוות שההמשך יעמוד במבחן ההישג הזה, המצטרף להישגים כמו אלה של "פיטר גרימס", "בילי באד" ו"דון ג`ובאני" שבהם, כמו גם הפעם, הבמה שירתה את היצירה המוזיקלית ולא את האגו הפרטי של הבמאים.
כמה טוב לשוב ולקדם את אמני בית האופרה הרוסי הנהדר בביקורם הרביעי במסגרת הסדרות למנויים של האופרה הישראלית. אבל הפעם, יותר מבהפקותיו הקודמות שהוצגו כאן, מראה לנו בית האופרה הפטרבורגי, מהו סודה של הפקה אופראית שלמה. כן, זה מצב נדיר באמנות המורכבת הזאת שהורגלה מזה יובל שנים כמעט להעמיד בראש הפירמידה הרפתקות בימתיות – רבות בהן מרשימות ביותר – אך מנותקות בעליל מהאופרות שאותן הן אמורות לשרת.
הפעם זכה סרגיי פרוקופייב בראש וראשונה לשירות מסור ונאמן של המנצח ולרי גרגייב, של התזמורת הנהדרת שלו, המקהלות – שלו וגם מקהלת הגברים "זמרי הפילהרמוניה" שלנו – והסולנים המצוינים (בצוות הראשון מבין השלושה ששרים את התפקידים הראשיים).
היצירה, שהיא מעין יער עבות מוזיקלי, כוללת קטעים סימפוניים נפלאים (שאותם שילב פרוקופייב גם בסימפוניה השלישית שלו), התייחסויות למצלולים מגוונים ולתורות מוזיקליות שונות, וקטעי זמרה מרתקים. אלה הופכים לדרמה רבת עוצמה את סיפור המלאך שנכנס כדיבוק לרוחה, תודעתה, נשמתה וגופה של ילדה בת שש – שהנה היא, עם פתיחת האופרה, כבר בוגרת ומחפשת את התיקון האמיתי לטירופה.
רוחב היריעה של "מלאך האש" מאפשר שפע פרשנויות, והעובדה שיש בה כעין הופעת אורחים של פאוסט ומפיסטופלס, מחברת אותה לעולם המיתולוגי של גיתה לא פחות משהיא מעוגנת בעולמם של כשפים, שדים ורוחות.
ואם לא די בכך, לא יכולתי שלא לחשוב שהנה לפנינו אגדה נבואית על רוסיה עצמה, שבילדותה הקומוניסטית נכנס בה שד המהפכה בדמותו של המלאך סטלין ובהגיעה לגיל פריחת הנעורים - הוא החל במלאכת האינוס שלה. אולי בגלל שפרוקופייב מת ביום מותו של סטלין, אולי משום שביצועה המלא הראשון של האופרה היה אחרי מות המלחין (ואף מחוץ לגבולות מולדתו).
השירות החשוב האחר שזכה לו המלחין הוא זה של הבמאי האנגלי דייוויד פרימן, שתזמר עבורו הצגה מרתקת שכל כולה מכוונת אל מה שהמוזיקה שואפת אליו.
הבמה, שעוצבה בפשטות מרשימה על ידי דייוויד רוג`ר, אוכלסה במרכזה החסכוני על ידי הסולנים. עיקרה של התפאורה היו שלושה קירות גבוהים שסגרו את הבמה משלושת עבריה, והיו זירת הפעילות של כעשרה שדים לבנים, ערומים כמעט כליל. אלה, עלו וירדו, נצמתו ללא תנועה, או רק הניעו כף יד או ראש לעבר הסולנים ועטפו אותם בתנועות של משיכה או דחייה, בלי לגעת בהם. עשרת השדים היוו מעין תזמורת הבימתית המקבילה לתזמורת המוזיקלית הגדולה, וכשם שנגניה הרבים של זו, בבור שבקדמת הבמה, היו נגנים וירטואוזים כך גם תזמורת השדים הייתה קבוצה של וירטואוזים של משחק-תנועה.
מדרך הטבע כל העיניים היו נשואות לעבר התמונה האחרונה, תמונת האורגיה במנזר, שהשמועה עליה ועל נועזותה עברה מפה לאוזן ובתקשורת המקדימה. אינני בטוח שהיא ענתה על כל הציפיות של המציצנים (רק 6 שחקניות עירומות לחלוטין שנבלעו רוב הזמן בקרב עשרות זמרי המקהלה) אבל היא הייתה סיום דרמטי-מוזיקלי-בימתי נדיר בעוצמתו שהבטיח כי את הערב האופראי הזה לא יהיה אפשר לשכוח.
עוד על "מלאך האש"
צבי גורן
25/02/2004
:תאריך יצירה
|