האיש שהיה גדול מהחיים

ספק אם השם אריך וייס מצלצל לכם מוכר, אך יש להניח שאת שם הבמה שלו – הודיני, אתם מכירים היטב. מלך האשליות, אמן ההימלטות, הארי הודיני, הסעיר את דמיונם של מיליוני צופים וממשיך להלך קסמים גם כיום. בחודש שעבר מלאו 150 שנה להולדתו של הודיני ובמקרה או שלא במקרה, מציגה להקת בלט ירושלים בימים אלה בכורה עולמית לבלט המספר את סיפורו של האיש שהיה גדול מהחיים.

זו לא הפעם הראשונה שהביוגרפיה המרתקת של הודיני הופכת לחומר גלם בידי יוצרים מתחומים שונים. סיפור חייו עובד לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה (נכנסו לנעליו, בין היתר, טוני קרטיס ואדריאן ברודי). שמו של האייקון, שהפך למיתוס, הפך לאחד הסינגלים המושמעים ביותר אשתקד של הזמרת הבריטית, דואה ליפה (יותר מ-100 מיליון צפיות ביוטיוב ופי שלוש בספוטיפיי). אך זו הפעם הראשונה בה הופך סיפורו של האיש שקרא תיגר על המוות, ליצירת בלט.

מה גרם להודיני לסכן את חייו שוב ושוב באמצעות פעולה חוזרת ונשנית של קשירה ושחרור? מה היו הכבלים האמיתיים מהם ביקש לברוח כדי להמציא את עצמו מחדש? אלו השאלות המרכזיות שהעסיקו את נדיה טימופייבה, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של בלט ירושלים.

הודיני - בלט ירושלים, צילום: ליאוניד חרומצ'נקו




נפש מורכבת ושסועה
 
יצירות בלט ביוגרפיות אינן רווחות, אך גם לא כה נדירות כפי שניתן לחשוב. לאורך השנים נוצרו לא מעט מופעי מחול מסוג זה, בהן עבודות של ג'ון נוימאייר ומרקו גקה בעקבות ניז'ינסקי, "נורייב" של יורי פוסוחוב, יצירה של בוריס אייפמן על הפסל אוגוסט רודן והפסלת והציירת קאמי קלודל, "כנפיים שבורות" של אנבל לופז אוצ'ואה על פרידה קאלו או "ויקטוריה" של קאתי מרסטון על מלכת אנגליה. ובכל זאת, איך מתרגמים ביוגרפיה של אגדה לבלט?ובכן, כל אחד בדרכו.

טימופייבה, על כל פנים, בחרה בזווית ספציפית, פחות מוכרת לקהל הרחב, הקשורה ביהדותו, בהגירה מהונגריה וההיטמעות באמריקה, בקשר הסימביוטי עם אמו, ססיל, הדמות הדומיננטית בחייו ובמערכת היחסים עם אביו, הרב מאיר שמואל וייס, שהילכה עליו כצל.

הסיפור מאורגן ככרונולוגיה רופפת שסוגרת צמצם על הדמויות המרכזיות בחייו – אמו, אביו, האימפרסריו מרטין בק שלקח אותו תחת חסותו והוביל אותו לגדולה, אשתו ושותפתו בס הודיני ובמובן מסוים גם המוות, שמקבל כאן גוף. זהו מטבע הדברים, מבט סובייקטיבי, אבל יש בו מהלך מסקרן שמציג נפש מורכבת, שסועה, רבת סתירות, רב ממדית. 
 



כאבי פנטום
 
טימופייבה לוקחת על עצמה אתגרים לא מבוטלים ולא בפעם הראשונה. זו גם לא הפעם הראשונה שהסנטימנט היהודי והציוני מהדהד ברפרטואר של בלט ירושלים ("כנר על הגג", "הוא הלך בשדות" וגם "ממנטו" על הבלרינה היהודית, פרנצ'סקה מאן, שנספתה באושוויץ) אבל איכשהו מצליחה טימופייבה, בדרכה המיוחדת, להפשיט מהמילים הגדולות הללו - יהדות וציונות - את מה שעלול להיתפס כאינדוקטרינציה ומחפשת את הסימנים שהן משאירות על הנפש.

שלשלאות הן מוטיב חוזר בעבודה במובן הממשי והסימבולי והן שם מתחילתה עד סופה. זהו אלמנט שעל פניו מגביל את התנועה, אך מתוך המגבלה שולח את היוצר, הרקדן והגוף לחיפוש אחר אפשרויות חדשות. לעתים מדובר בפתרונות נהדרים כמו בתחילת העבודה בה דמויות מרכזיות בחייו כופתות את ידיו ורגליו של הרקדן מיכאל בוצוק, בתפקיד הודיני, ומנענעות בעצמה את שלשלאות הברזל.

הוא כבול, אך התנועה הגלית-מעגלית של השלשלאות שמרעידה את הבמה, מחרישת אוזניים ומעלה אסוציאציה של מכות חשמל, מעוררת את גופו ומטעינה אותו. לעתים השימוש בשלשלאות שנמתח יתר על המידה, ממצה את עצמו והאפקט דוהה גם אם הסצנה הזו נחרטת. בהמשך הכבלים יוסרו, אך על אף שאינם נראים לעין הם מתקיימים בגוף ובתנועה, כמו זיכרון מהדהד, כמו הדמויות שנכנסות ויוצאות מחיינו, כמו כאבי פנטום. 
 


הודיני - בלט ירושלים, צילום: ליאוניד חרומצ'נקו



ביצוע מוקפד
 
כמו בהרצה לאחור, מבט רטרוספקטיבי, מגלגלת טימופייבה את סרט חייו של הודיני אל ילדותו בהונגריה. זהו בית רב-משקל ומחבק שהותיר חותם עמוק. אלכסנדר שבצוב, בתפקיד אביו של הודיני הרב מאיר שמול וייס, ואורין יוחנן בתפקיד אמו, ססיל, הם רקדנים מצוינים מבחינה טכנית, ולא פחות מכך מבחינת הנוכחית הדרמטית שלהם על הבמה והנדיבות בפרטנריות שנותנת עומק לשני התפקידים.
 
יש הרבה מחשבה מאחורי עיצוב הדמויות ובאופן כללי התפיסה העיצובית של הבמה והתנועה – תלבושת המדמה קפוטה אך בניגוד למעיל היהודי, הסוגר על הגוף ומגביל, מאפשרת תנועה. תפילין כנגזרת של פריט בתפאורה. יש גם נגיעות של תנועות, ככתמי צבע, הלקוחות מתוך העולם החסידי. הפירוק של הטריו היפהפה למקטעי סולו ודואטים, נותן מקום מובחן לכל אחד משלושת הרקדנים בכוריאוגרפיה שיש בה דיוק של כוונות וניכרת בה הִַכְוונה דרמטורגית והקפדה יתרה על ביצוע.
 
ניתן היה לוותר על ניגון "א-יידישע מאמע" שברקע ולסמוך על הניואנסים העדינים שיעשו את העבודה. גם השיר "let my people go", ששובץ בסצנת ההגירה של המשפחה מהונגריה לאמריקה, כמותו, מסבירני, מפורש מדי, מלודרמטי ובמידה מסוימת קלישאתי. לפעמים פחות זה יותר. על אלה מכסים ביצוע מצוין של רקדני נשמה ורעיונות פנטסטיים, כמו לתת גוף למלאך המוות, בדמותה הגבעולית של הרקדנית הצעירה אנסטסיה קורנייב, שמבליחה ונעלמת, ארוכה ויפה כמו חיזיון על קצות אצבעות.  

הודיני, הבלט הישראלי, צילום: ליאוניד חרומצ'נקו


כריזמה סוחפת וחדוות יצירה
 
לכל אחד מהסולנים בהפקה שמור בבחירות הכוריאוגרפיות מקום של כבוד שנותן בולטות לחוזקותיהם. לכל אחד מהם ניתנת ההזדמנות, שמתממשת, לזהור. אך הבכורה ביצירה הבלטית הזו שמורה, מטבע הדברים, להודיני. מיכאל בוצוק הוא רקדן עם טכניקה ונתונים פיזיים מרשימים אך יותר מכך כריזמה סוחפת שלא ניתן ללמד.

ניכר שהוא, כמו הרקדנית הנהדרת ענאל זטייקין בתפקיד אשתו, בס הודיני, נהנים מכל רגע וזה מהדהד היטב מהבמה אל האולם. זטייקין מלבבת, היא רקדנית שגונבת בקלילות את ההצגה בחן אין סופי, בחדוות יצירה, בגמישות מחשבה ובביצוע מושלם שלא ניכר בו כלל המאמץ.

וזה אולי הסוד. מאחורי ההפקה "הודיני" עומדת להקת בלט שעצם קיומה בזירת המחול הישראלית הוא נס. המיקום הגיאוגרפי הרחק מהמרכז, המאבק על שימור הקיים בתקציב שלא רק שאינו גדל אלא מצטמצם מדי שנה, דורשים מאמץ אדיר ויצירתיות. אך המאמץ נעצר בפתח האולם. "הודיני" של בלט ירושלים, אם לתמצת לשורה תחתונה, מהלך קסמים ומעורר מחשבה עד כמה רחוק יכולה הלהקה הקטנה הזו להגיע אם רק יעמדו לרשותה האמצעים הראויים לה.