סיפור על עיתונאי ליברל

הסרט "טור פרידה" אקטואלי ורלוונטי היום, אף שצולם בזמן הקורונה ועוסק בתקופה ההיא. הבמאי שחתום עליו רוני ניניו מספר איך התגבש הרעיון לסרט הטעון, כיצד התנהלה הפקת הגרילה המינימליסטית שלו ואיך צירף לפרויקט האישי את התסריטאי-שחקן דרור קרן.

כששואלים את רוני ניניו מה שלומו בימים אלה, הוא משיב: "פה ושם בארץ ישראל". וזו לא רק ערגה לעמוס עוז וכתביו, אלא לישראל הישנה והטובה של פעם, שהייתה ואיננה עוד. סרטו החדש המצוין, "טור פרידה", הוא בין היתר קינה לאותה מדינה אבודה.

ניניו: "'טור פרידה' זה סיפור על עיתונאי ליברל בשם כרמי (דרור קרן), פובליציסט שכותב בין היתר נגד הממשלה, ובעקבות משהו שהוא כותב נגד נתניהו, בתקופת הקורונה, הוא מתחיל לקבל הודעות מפחידות, קללות ואיומים גם עליו וגם על משפחתו. במקביל, הסרט מתחיל בזה שהוא עזב את הבית, לא יודע בדיוק למה, אבל הוא לקח איזו דירת Airbnb, כי הוא מרגיש רעש גדול מסביב והוא צריך שקט. הסרט מלווה אותו במשך 24 שעות, בהן הוא רוצה ללכת עם אשתו-פרודתו דפנה (אילנית בן יעקב) להביא את הבן שלהם מהוסטל, ולא נותנים להם כי מישהו שם נדבק בקורונה. הבת שלהם נוסעת לבלפור, שם היא הולכת להיות הפגנה אלימה והם נוסעים לחפש אותה.

"בעצם זה סרט על מישהו שמרגיש שהמשפחה שלו מתפרקת, מה שבעצם מהדהד את ההתפרקות של כל המקום הזה. והוא מנסה איכשהו לחבר את פיסות הנייר המפוזרות. זה משהו שאומרים על האוטיסט שמרגיש שפיסות נייר מתעופפות בחדר והוא מרגיש שהחיים שלו מתפרקים. כרמל בין משחקת את הבת ואדם גבאי בתפקיד קטן אבל מאוד משמעותי, משחק את הבן האוטיסט. יהושע סובול וג'יטה מונטה מגלמים את הוריו".

איך התעורר אצלך הצורך לעסוק בנושא כל כך רלוונטי?

"הימים הם ימי הקורונה, לקראת סגר שני. היו כבר אז איומים על עיתונאים, אלימות בהפגנות בבלפור, והתחילו לדבר על זה שיש מצב שהאלימות תצא מקונטרול, וזה הוציא אותי מדעתי. אמרתי, איך יכול להיות שאנחנו כבני אנוש רואים שהולך להיות משהו מאוד גרוע, ומסביב תחושה של אובדן דרך של הממשלה והעומד בראשה שלא בהכרח עובדים למען האזרחים. המון המון פוליטיקה, ואנחנו לא מסוגלים לעצור את זה. זה הכניס אותי לפחד וגם מאוד כעסתי. כך התחיל הרעיון לנבוט בתוכי. החלטתי שאני הולך לצלם. הרגשתי שיהיה משהו עם החיים והאמנות הקולנועית, שהם יהדהדו אחד את השני. אפילו לא היה תסריט אז. היה סינופסיס". 




טור פרידה, תמונה באדיבות טרנספקס, צילום: עופר ינוב


החיים שלנו לא בדיוק צבעוניים

"פניתי לדרור קרן. היה ברור לי שהוא צריך להיות כרמי העיתונאי, והוא כל כך הזדהה עם מה שסיפרתי לו, עם התחושות שלי, שהוא אמר לי - אני מאוד רוצה להשתתף בכתיבה. ומשם יצאנו לדרך. ליהקתי במקביל את שאר השחקנים בלי אודישנים, בהחלטות שאני חושב שהיו מאוד מדויקות. היה כאן חיבור בין החיים ובין איזו יצירה קולנועית שדרכה רצינו לבטא איזו תחושה של אימה ואובדן דרך".

הסרט, כפי שאתה אומר, צולם בתקופת הקורונה בשחור-לבן. כך גם חווית את החיים אז?

"הצלם הנפלא שלי עופר ינוב אומר שצילם בשחור-שחור. היה לי ברור שנלך על שחור-לבן. קודם כל, בתקופה ההיא הייתה לי הרגשה, ולאחר מכן גם בזמן ההפגנות הגדולות בקפלן, אחרי שממשלת בנט-לפיד נפלה, ושוב חזרנו לנתניהו, שהחיים שלנו לא בדיוק צבעוניים. ואני חושב שהשחור-לבן גם נתן איזושהי תחושה דוקומנטרית. וגם איזושהי הרחקה. סיפור משפחתי מאוד-מאוד מרגש שקורה בין הגיבור ובין אשתו והילדים, וכל המשבר האישי והאנושי שהם עוברים, ויחד עם זה זו הסתכלות דרך פילטר שאומר, אנחנו מנסים לתת איזה מבט עם טיפה פרספקטיבה על איפה היינו. ואז הגיע ה-7 באוקטובר, שאף אחד לא ציפה לזה והסרט הפך להיות ממש נבואי".

עשיתם קידום מכירות מוקדם מאוד מוצלח לסרט.

"עשינו הקרנות טרום בכורה בהן דרור ינוב ואני מתחלקים בהקרנות ועושים שיחה עם הקהל. ההקרנות היו מלאות והקהל הגיב באופן כל כך חזק ומרגש. אנשים בטלטלה מאוד גדולה, חלק מהם חושבים שהסרט צולם עכשיו ומרגישים שנתנו להם איזו הצצה ללב שלהם ולתחושות שלהם דרך הסיפור של המשפחה הזאת. הוא מספר עלינו דרך סיפור נורא מרגש. תפס אותי מישהו אחרי הקרנה בפתח תקווה. ניגשו אליי הוא ואשתו, דרום אמריקאים במוצאם, ואמר לי, הסרט הזה הוא אני ועליי. אני לא עיתונאי ואני לא יכול להביע את תודתי יותר ממה שאני אומר לך עכשיו. אז הסרט הזה נהייה פתאום אירוע".



טור פרידה, תמונה באדיבות טרנספקס, צילום: עופר ינוב



במובנים מסוימים דרור קרן נראה כאילו הוא בן דמותך. זה היה מכוון?

"ממש לא. זו הפעם הראשונה שאני עובד איתו. הכרנו קודם כי בסך הכל אנחנו קולגות מהתיאטרון. יש בו איזה אי שקט, איזו אנרגיה בלתי פוסקת. משהו אצלו עובד כל הזמן. ראיתי את האיש הזה על מהלך רביעי, וזה מה שקורה בסרט. הוא רץ לפרודתו, להורים שלו, למצוא את הבת. והוא מביא למסך רגישות כל כך גדולה. עכשיו כשאתה שואל אותי, אז יכול להיות שהוא באמת באיזשהו אופן מייצג גם אותי, כי התחושות שלי דומות לשלו. אני יכול להעיד שכאשר סיפרתי לו את הסינופסיס הראשוני, שאחר כך המשכנו לפתח אותו יחד, הוא אמר לי שהוא מרגיש בדיוק כמוני. אז אולי משהו חלחל".

רציתי לקחת את זה עד הקצה

באחת הסצנות נראים כרמי ודפנה כשהם נעים ברכבם ומבחוץ נשקפת כרזה ובה תמונותיהם של אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר וכרמי-קרן. יש צורך באישור הנפשות הפועלות למהלך כזה?

"אני חשבתי שכן אז צלצלתי לאמנון, סיפרתי לו על מה הסרט והוא אמר, אין שום בעיה. אחר כך צלצלתי לדרוקר ושאלתי גם אותו, אז הוא אמר שנייה, אני רוצה לחשוב על זה. אז אמרתי לו שאין זמן כי אנחנו כבר בפוסט-פרודקשן. הוא שאל מה אמנון אמר, אז השבתי לו שאמנון אמר כן, אז הוא אמר שגם הוא מאשר. במקור היה בתכנון גם גיא פלג. הרי היה קמפיין נגד עיתונאים אבל לפני זה היה קמפיין שהיו בו גם שחקנים ואנשי תרבות אחרים. רציתי לקחת את זה עד הקצה ולכן הרגשתי שערבוב - שיש בו אנשים אמיתיים ואת כרמי - יכול לעבוד. אני חושב שהקהל שצופה בסרט מתחבר לדמויות האלה קודם כל ברמה העלילתית. ואני חושב שכולנו, לא משנה אם אנחנו שמאל או ימין, שומעים את הרעש הבלתי פוסק הזה. אנחנו שנים חיים ככה".

מאיגרא רמא לבירה עמיקתא

ניניו, 69, נולד בניו-יורק לאשת הרדיו, המחזאית, התסריטאית והמתרגמת חנה לב ארי ולאיש תיאטרון הבימה, הבמאי והשחקן אברהם ניניו. יש לו אחות, דורלי. הוא גדל בתל-אביב, וכילד וכנער השתתף בתסכיתי רדיו. כשאמו יצאה לשליחות בניו-יורק הוא הצטרף לנסיעה וכך יצא לו לסיים תיכון שם ואף להתחיל את לימודי הקולנוע שלו בהאנטר קולג'. אחר כך חזר לארץ כדי להתגייס ובצבא שירת ביחידה האורקולית של חיל האוויר, בה עסק בהכנת תוכניות הדרכה לחיל האוויר. בהמשך שב לניו-יורק וסיים לימודי קולנוע ב-NYU.

גם לפני ובמיוחד אחרי הוא החל להיות פעיל מאוד כבמאי בכל המדיות האפשריות. הרזומה המקצועי שלו כולל המון עבודות. בתיאטרון, בין היתר: "אירמה לה דוס", "בית הקפה של ירח אוגוסט", "איש הגשם", "השמים הם הגבול", "דני והים הכחול", ועוד רבים. בטלוויזיה ביים את הסדרות "מרחק נגיעה", "עבודה ערבית", "לתפוס את השמיים", "כבודו" ועבודות נוספות. ובקולנוע יש לו כאמור  ברקורד עד עתה ארבעה סרטים באורך מלא. ונראה שגם במדיה הזו יש לו עוד הרבה מה לומר.

כמי שיוצר בתחומי התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע, בטח שואלים אותך איפה אתה מתרגש הכי הרבה?

"שואלים אותי המון. ותמיד אני אומר שאני מתרגש הכי הרבה בפרויקט הנוכחי בו אני עובד. אני חושב שיש פלוסים בכל מדיום. ובמקרה שלי יש לדעתי איזה שימוש בניסיון שלי בתחום הקולנועי-טלוויזיוני לבמה, והפוך. הסיפור הזה שהגיתי, ואחר כך פיתחתי עם דרור קרן, אם הייתי חושב שהוא מתאים לבמה, הייתי עושה הצגה. כל פעם השאלה היא לאיזה מדיום מתאים הסיפור שאתה רוצה לספר ומה שאתה רוצה לומר. וכשזה מתחבר אני ממש מאושר".

ניניו חתום על ארבעה סרטים. הקודמים היו "המחצבה" (1990), "שחקנים" (1995) ו"היו לילות" (2010), שנגע בסיפור המשפחתי האישי המורכב שלו, שעסק בהאשמת אביו אברהם ניניו במעילה בכספי תיאטרון הבימה. "זה סרט אוטוביוגרפי שיצרתי בו הרחקה. במקום שזה יהיה אני הסיפור עבר דרך נערה, ילדה. זה סרט מאוד אישי, מאוד פיוטי".


רוני ניניו, צילום: דורלי ניניו


הוא פתר לך משהו? הקל עליך באיזשהו אופן?

"אני מעריך ככה. זה סיפור שמאוד רציתי לספר, על מה קורה במשפחה שבה האב נאשם בניסיון מעילה, והוא בעצם נופל מאיגרא רמא לבירה עמיקתא. ואיך זה משפיע לא רק עליו אלא גם על הסביבה הקרובה שלו. על אשתו ובתו, ובמקרה הזה נוצר אחר כך משהו שאי אפשר היה לכתוב אותו. את אשתו שיחקה דודינה אבל אותו שיחק איבגי. דאנה (איבגי) שיחקה את הבת. וקרה מה שקרה לפני כמה שנים (ההסתבכות של איבגי – נ.מ)".