מוזיקה ופעימות הלב
 
זו האסתטיקה שמכה בך ראשונה. תמונות יפהפיות מתחלפות כמו הבזקי אור. דימויים יהפכו לזיכרון ויישלפו בימים לבוא. זה מתחיל בפסנתר. אדם מול עצמו, מול הרוח, פסיק על במת ענק שתבלע אותו. ואז שורות שורות של אנשים נגלות מעבר למסך אחורי ומתפזרות לכל עבר כמו נקודות שחורות. ומסיבת חתונה צוהלת מדי, ונסיעה פרועה אל תוך לילה כמו סרט ישן של דויד לינץ' שייגמר רע, כמו החיים העוברים מול עיניו של אדם שנגזר דינו. ומנצח שמשקיף מלמעלה כמו אלוהי התדרים, זה שמפעיל את תיבת הנגינה המרגיעה את תהודת הנפש. ופסל ענק של אישה מפורקת – חלקי גוף לבנים, אדירי מימדים, מזדקרים מתוך השְחוֹר של הבמה תדרים-תדרים של מוזיקה ופעימות הלב.
 
זו האופרה של גלוק, "אורפיאו ואאורידיצ'ה" - 90 דקות של גן עדן וגיהינום, עולמות של מעלה ומטה - שמקבלת צורה חדשה בבית האופרה הישראלית. יחזקאל לזרוב מביים לראשונה באופרה ומביא לכדי מימוש שכבות של עשייה ורסטילית, כעת גם באמנות שבהגדרתה מכנסת בתוכה את כל תחומי הידע של המופע הבימתי. זה לא סיפור אהבה. זהו מסע מעגלי, שלכאורה מתחיל ומסתיים באותה הנקודה, אבל רק לכאורה. מסע לשאול ובחזרה של אמן בעקבות המוזה שלו, סיפור על אובדן והיאחזות עיקשת ביצר, אמנות ואהבה כקונספט אפקטיבי.

אורפיאו ואאורידיצ'ה, צילום: יוסי צבקר


מזה כמה שנים שבמגירת שולחן העבודה העמוסה של לזרוב מונחת ההצעה לביים באופרה. מזה כמה שנים שהוא מתלבט ומשהה את ההחלטה. "זה ז'אנר שמאוד פחדתי להיכנס אליו מאלף סיבות", הוא אומר. "לא הייתי ילד אופרה. זה לא היה בתרבות שלי בשום צורה. אצלנו שמעו חיים משה ושירים מהסיקסטיז. יש משהו בפאתוס, באפס עד מאה הזה, בג'סטות הגדולות ובכלל בַּשירה שהרחיק אותי, קצת כמו ז'אנר מחזות הזמר שאני לא מתחבר אליו על אף שחונכתי לזה. נדמה היה לי שזו גרסה קלאסית של מיוזיקל ולא ראיתי איך בתקופה הזו, אני מצליח לחבר את הסיפור הקלאסי לשפה המודרנית". 


אורפיאו ואאורידיצ'ה, צילום: יוסי צבקר
 
"אני מת על מגבלות"
 
זו לא הסיבה היחידה. את לזרוב, שברזומה שלו כבמאי יש אי אילו קלאסיקות שפרק והרכיב מחדש בשפתו בעיקר - עיבודים ליצירות מופת כמו "אליס" בהשראת ספרי לואיס קרול, "אבות ובנים" מאת טורגנייב, "אובלומוב" המופתי מאת איוון גונצ'רוב, "לוליטה", "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד – הטרידה השאלה על גבולות הגזרה וחופש הפעולה שמאפשר ז'אנר בו הבימוי אינו ראשון בהיררכיה ובליברטו, כלומר בסיפור, אי אפשר לגעת, לשנות, לערוך. "אתה לגמרי חסר שליטה בכל הנוגע להחלטות על הסיפור והמוזיקה. החבילה הזו מגיעה מובנית, מאורגנת, סדורה".

אז למה בכל זאת?

"אני מת על מגבלות והסיפור הזה נגע לי ללב מיד, חיבר אותי למקום של פרידה וגעגוע, רצון לעשות תיקון בכל מחיר בלי להביט לאחור כדי לא ליפול שוב לתוך הכאוס. כשאתה מפשט לרגע את הקשר המיתולוגי הזה, אותי זה מחבר לבסיס – למערכת היחסים ביני לבין אשתי, לאמן שנמצא בלופ סיזיפי של הרס ובנייה, מקום שבו הייתי המון שנים".

במרכז הסיפור המיתולוגי, אם לפשט, גבר נרקיסיסט ואישה שתוקה. הוא – מוזיקאי מחונן עם קול שגורם גם לכוחות הטבע לעצור ולהקשיב. היא – ובכן, מיהי אותה אאורידיצ'ה אמורפית מלבד מושא אהבתו ותשוקתו? מה מניע אותה? מה היא רוצה? לא ידוע. אין ספק שאורפיאו כרוך אחרי אאורידיצ'ה. והיא? שם. בערב חתונתם אאורידיצ'ה מתה. בגרסת המקור מנשיכת נחש, בגרסה של לזרוב בתאונת דרכים. אורפיאו מסרב לקבל את האובדן וסוגר עסקה מפוקפקת עם האלים. בזכות קולו המכשף ונגינתו, המהלכים קסם, מאפשרים לו האלים לרדת אל השאול ולהחזיר את אהובתו לארץ החיים בתנאי שלא יביט בפניה לאורך כל הדרך חזרה. אם יפר את התנאי, יאבד אותה לנצח. 


אורפיאו ואאורידיצ'ה, צילום: יוסי צבקר
 
האמנות כמושיע
 
"הבנתי שמה שמעניין אותי בסיפור זו השאלה האם יש לאמנות יכולת לרפא ולהחיות? העסיקו אותי ההרס והבנייה, הסיזיפיות והטוטאליות של אמן שמוכן להקריב את חייו למען הדבר הזה שמניע אותו. להשתמש באמנות כדי לשנות מציאות גם אם זה סוריאליסטי".

האמנות כמושיע?

"כן. כמרפא. מהיום שאני זוכר את עצמי, אני מתעסק באמנות. אני לא מכיר משהו אחר. ולאורך הדרך אתה שואל את עצמך מה המשמעות של מה שאתה עושה? כמה אתה משפיע במה שאתה עושה? מעולם לא התייחסתי לאמנות כאמצעי תרפויטי, אבל אני חושב שהיא מצילת חיים. היא הצילה אותי. היא גם הייתה הגורם המחולל להרס. לאט לאט אתה מתחיל להבין שיש לדבר הזה שני קצוות: היא מצילה ומחייה אבל יש לזה מחיר. השאלות האלה מאוד רלוונטיות לתקופה".

כלומר?

"בקורונה איבדנו באופן מיידי וטוטאלי את זכות הקיום. הגדירו אותנו: 'לא חיוניים'. זה מפגיש אותך עם אותן השאלות. ואז פורצת המלחמה ב-7 באוקטובר וכמו במלחמות שקדמו, אמנים יוצאים לקרב על הנפש, הרוח, החיים. המילה 'לבדר' מקבלת פתאום משמעות אחרת. אני פוגש את השאלות האלה כל יום גם בסטודיו אנקורי ובסמינר. כשאנשים מאבדים חברות וחברים שנרצחים להם מול העיניים, הם שואלים למה צריך בכלל את מה שאנחנו עושים? מה זה נותן? במציאות הנוכחית, התמות והדימויים שאני עוסק בהם באופרה הזו - מעגלי הרס ובניה, חיים ומוות – מקבלים הדהוד מאוד עוצמתי.

"פתאום אתה מבין שההצגה חייבת להימשך זה לא רק ביטוי, זה עוגן וקרש הצלה ואיזו זכות שיש לנו את השריר הזה שמאפשר לנו להחיות את האחר ואת עצמנו גם אם זה תוך הדחקה, גם כשאתה מרוסק מבפנים. יצירה והדחקה הם קרובי משפחה מקרבת דם ראשונה. אז נכון, אנחנו לא נלחמים בשדה קרב אמיתי, אבל זה שדה הקרב שלנו".



אורפיאו ואאורידיצ'ה, צילום: יוסי צבקר

"חווית הלמידה וההזנה לא פוסקת"
 
קשה לחשוב על מישהו בשדה האמנות בישראל שעוסק בפועל בכל כך הרבה תחומים במקביל. רב תחומיות אצלו אינו רק סגנון, אלא תפישת עולם ודרך חיים. רקדן לשעבר בבת שבע, שחקן בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, כוריאוגרף ומעצב תנועה לתיאטרון, במאי, מעצב חלל, אמן, אוצר תערוכות, מנהלו האמנותי של בית הספר וחטיבת הביניים, סטודיו אנקורי לאמנות רב תחומית, חשיבה יצירתית ויזמות (בית ספר יחיד מסוגו בישראל שייסד בשיתוף עם אסנת הבר קוטון, מנכ"לית רשת אנקורי) ובשנתיים האחרונות גם ראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים.

"זו לא התפזרות, לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאני לא חייב לבחור. שכמו בקונסולה שבכל פעם אתה מעלה תדר אחר, כך גם אני מאגר אחד של ידע וכל מה שאני עושה נובע ממקום אחד, הכל מחובר. זו תובנה שהצילה אותי כי כשאתה חושב שאתה צריך לבחור, אתה כל הזמן בתחושת תסכול נוראית של החמצה ופספוס. אני יודע היום בוודאות ששפת התיאטרון שלי היא תולדה של כל מה שעשיתי, צילום, ריקוד, כוריאוגרפיה, פיסול, אוצרות. מעולם לא קיבלתי קרדיט על עשרה פסטיבלים שאצרתי, לא התייחסו אליי ברצינות בתחום הזה למרות שהצגתי את מיטב האמנים, אבל אני יודע שבזכות זה אני יכול היום לנהל את בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר. אלו שרירים שאתה מפתח עם הזמן והם עוזרים לך לצאת מאותה תחושה כבולה אל חופש אינסופי".  

צריך לומר שגם ניתנו ההזדמנויות. אמנויות הבמה וגם ניהול תלויים במקבלי החלטות. היו מי שפתחו לך דלת

"חד משמעית. נכנסתי לתיאטרון גשר כשחקן ומהחזרה הראשונה הייתי גם כוריאוגרף הבית. ישבתי לצדו של יבגני אריה ולמדתי ממנו להיות אמן סיפור שיודע לשנות צורה ולא משרת את הסיפור. למדתי ממנו גם על אמנות טוטאלית ועל מעגלי הרס ובניה. ואז עזבתי את התיאטרון וחזרתי אחרי שמונה שנים לעזור לו עם 'הדיבוק'. הוא הציע לי לביים את 'נופל מחוץ לזמן' וסגר בשבילי את התיאטרון לכמה חודשים כדי שאצור. אבל ההזדמנות הזו התבססה על קשר של כמעט 15 שנה שהיה בו הכל. אני חייב לו המון.

"לא רק לו. אני מדבר על אוהד נהרין שפתח בפניי את העולם העצמתי של המופשט והלא נודע. ההפקה הראשונה שנכנסתי אליה הייתה 'אנאפאזה' ומיד אחריה 'זינה' באופרה הישראלית. 30 שנה בדיוק אחרי, אני מביים הפקת אופרה על אותה הבמה. אני מדבר גם על עדנה מז"יא ועמרי ניצן, אנשים שהייתה לי הזכות הגדולה לעבוד איתם הרבה מאוד שנים בתקופות מעצבות בהן התפתחתי כפרפורמר וכיוצר. חווית הלמידה וההזנה לא פוסקת". 


אורפיאו ואאורידיצ'ה, צילום: יוסי צבקר
 
כל פעולה מייצרת אדוות
 
אם כבר למידה, איך משלבים בכל העשייה המטורפת הזו ניהול בסטודיו ובסמינר?

"אני רץ בבוקר לראות עבודות ופרזנטציות של תלמידים וסטודנטים, יושב בישיבות מורים ומרצים, מלווה פדגוגית ואוצר תערוכות בסטודיו שחוגג עשור. בסמינר מלווה אותי דיקן הפקולטה לאמנויות, אבנר פיינגלרנט, איש אהוב במיוחד שמנווט ומוביל למקום שבתפיסתו רב תחומי, כך שזה היה רק מתבקש שאצטרף".

אם לחזור לאופרה, אתה לא רק האמן, אתה גם המנצח.

"למנהל יש תפקיד מאוד משמעותי. כל פעולה שאתה עושה מייצרת אדוות וגרורות. יש לתפקיד הזה השפעה ישירה ומיידית. ניהול רע, יכול להזיק. אני מבין את מגבלות הכוח. בנוגע למנצח, יש לו בהפקה הזו תפקיד מאוד משמעותי. הוא אל האהבה שנמצא באופן אבסורדי לבד על הפודיום. הוא הסנדלר היחף. הוא זה שמייצר את האדוות וגם זה שעליו מוטלת האחריות על הרמוניה ודיסהרמוניה".

בתוך שלל הדברים שאתה דוחס לתוך 24 שעות ביממה, יש עוד דברים שאתה חולם להגשים?

"פתחתי השנה עמותה, קבוצת תיאטרון 'מיצ'ה פיגה'. זו הגשמת חלום שנתקע לי בראש בתחילת הדרך ולא הרפה. זה לא הגיוני בשום צורה, בטח לא בתקופה הנוכחית, ואני יודע שייקח לזה כמה שנים לצמוח ולהפוך לפלטפורמה שתתן במה לכל מיני אמנים. אני אוהב אמנים ואוהב מאוד להציג אותם. למעשה, אני אוהב לעבוד על קונספט יותר מאשר לביים ואת חדר החזרות יותר מאשר את האירוע הבימתי עצמו. זה התהליך שמושך אותי, יצירת עולם יש מאין, שמדברים בו כל מיני שפות. זה העולם שלי". 



יחזקאל לזרוב, צילום: שי פרנקו
 
האופרה הישראלית