"הקדירה" (צרפת 2023) ****

דרמה. סרטו של אן הונג טראן. הסרט מתרחש בתפר שבין המאה ה-19 והמאה ה-20. יוז'יני (ז'ולייט בינוש) היא טבחית מוכשרת שעבדה במשך 20 שנה בשביל דודין (בנואה מג'ימל), מאסטר-שף מדופלם ומוערך. עם הזמן הופכת מערכת היחסים בין השניים לרומנטית ונדמה שגם האוכל של יוז'יני הולך ונעשה יותר יצירתי, מיוחד ומפתיע. השניים מאכילים את אליטת החברה הצרפתית הגברית המתקבצת בביתם. יוז'יני לא ממש בקו הבריאות. היא מתעלפת מדי פעם, אבל מהר מאוד חוזרת לעשתונותיה. בשלב מסוים פונה דודין לאשה המדהימה הזו שעובדת לצידו ומבקש שהיא תינשא לו. אלא שהוא נתקל בבעיה: יוז'יני אמנם אוהבת אותו אבל אוהבת עוד יותר את החופש האישי שלה, וגם כשיש גבר שאיתו היא מקיימת מערכת יחסים אינטימית, זה לא אומר שהיא מעוניינת להינשא לו. "מה רע לנו ככה?", היא אומרת לו. דודין מבין שהוא צריך למצוא דרך ללבה ויש רק דרך פעולה אחת שיכולה לדעתו לשנות את דעתה: שהוא יבשל, במיוחד בשבילה. אולי תבשיליו המופלאים, שיוצאים מהלב, ירככו אותה. 134 דקות. הקדירה


הקדירה, תמונה באדיבות בתי קולנוי לב

על הסרט חתום הבמאי ממוצא וייטנאמי אן הונג טראן ("יער נורבגי"). ויש משהו מהאופי, הסבלנות, העידון והנימוס של התרבות הדרום-מזרח אסייתית, שמחלחל לסרט הקולינרי המובהק הזה. היצירה המאוד מגובשת הזו נוגעת בקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין האוכל כאמנות טהורה ואהבה עמוקה. אני רחוק מלהיות מומחה לקולינריה, אבל גם כך לא קשה לי לאבחן שכל הריטואלים האיטיים של הכנת הארוחות כאן, על כל מרכיבי המזון התואמים, הם מלאי עומק, הנאה ותשוקה.

יוז'יני – ז'ולייט בינוש בעוד תפקיד מכונן – שוקדת ללא לאות על הכנת תבשילים טעימים לחיך. היא עובדת המון ובמסירות שאין שנייה לה. עוברת ממנה למנה, והכל אצלה חייב להיות מושלם, אבל היא אוהבת כל רגע. מה גם שבלילה, פוקד את יצועה מעת לעת הבוס שלה אותו היא אוהבת אבל מתעקשת שהיחסים ביניהם יישארו אינטימיים ללא התחייבות חוקית. כלומר, ללא נישואין. וברקע המחלה שלה, הלא מאובחנת, שגורמת לה לאבד את ההכרה מדי פעם. וכשהיא מתמידה בסירובה להינשא לדודין, הוא משתמש בכלי האחרון שעומד לרשותו – יכולת הבישול המאסטר-שפית האדירה שלו (במקור נקרא הסרט "התשוקה של דודין בופאן"), כדי לפנק את יוז'יני אהובתו ולגרום לה שלא להתנגד לנישואיהם. "הקדירה" הוא לא סרט לכל אחד. אבל מי שיתחבר ליופי, לעידון ולמבחר העשיר והמגוון של מראות וטעמי מאכלים (ש"הארומות" שלהם כמעט יוצאות מהמסך) יזכה בארוחה קולנועית מלאה.   
  




"Back to Black" (אנגליה-צרפת-ארה"ב 2024) *** וחצי

דרמה-מוזיקלי. סרטה של סאם טיילור-ג'ונסון. מנערותה ברחובות קמדן של הנערה היהודייה, גילוי כשרונה הנדיר כזמרת, כותבת ומלחינה, איימי וויינהאוס (מריסה אבלה) צומחת מהר לפסגות המוזיקה הבינלאומית. הנערה חובבת הרטרו, שקיבלה השראה לכך מסבתה סינתיה (לסלי מנוויל), מחוברת גם להוריה הפרודים, אביה נהג המונית מיטש (אדי מרסן) ואמה ג'אניס (ג'ולייט קוואן). היא כבר זמרת מוכרת בדרך לפסגה כשהיא פוגשת בבלייק (ג'ק אוקונל), אהובה הנצחי והבלתי מעורער, ואז חייה משתנים לחלוטין. היא מכורה לו לא פחות מלסמים הקשים שהוא מלעיט אותה בהם. והטלטלה של היחסים ביניהם מלווה את הקריירה המהירה והמזהירה שלה, עד הסוף המר. 122 דקות.  Back to Black



איימי וויינהאוס: בק טו בלאק, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

בתחילת הסרט יש סצנה נהדרת בה נראית איימי התיכוניסטית נכנסת לסלון בית משפחתה, בה נחגג איזה אירוע יהודי מסורתי, ושרה א-קאפלה את "Fly me to the Moon". אחר כך היא מצטרפת לריקוד עם אביה מיטש. אז עוד הייתה לי תקווה שהסרט יצבור תנופה וייקח למקומות טובים. אלא שלמרבה הצער הוא רק הולך ומאבד כיוון. הבמאית טיילור-ג'ונסון חתומה על "50 גוונים של אפור", אבל גם על "הילד משומקום" הלא רע בכלל, על נערותו של ג'ון לנון, מה שאומר שיש לה גישה לאמני מוזיקה ולהבנה בתחום. כאן היא כאילו מלווה את איימי וויינהאוס באישית--לוחצת. מצמידה את המצלמה אליה, לאינטימיות שלה וכמעט לא פותחת עדשה לחיים שמסביב.

יש כאן מקבץ תמונות מחיי וויינהאוס, שמי שלא מכיר את הביוגרפיה שלה יתקשה לחבר יחד את פיסות המידע שהוא מקבל. מעין וויינהאוס למיטיבי לכת. הנה איימי בפאב השכונתי. הנה איימי בורחת מחתימה על חוזה בחברת תקליטים ואומרת בבוז שהיא לא "ספייס גירל". הנה איימי בשכונת מגוריה כשאנחנו יודעים שהיא כבר זכתה בפרסי המוזיקה הבריטית הראשונים שלה, ולא מבינים איך בדיוק זה קרה. אין כאן תהליך, וזו אחת הבעיות העיקרויות של הסרט. אבל יש גם כמה סצנות שמסבירות דברים. למשל, את הקטע של האהבה שלה לג'אז ולרטרו, אותה ספגה בעיקר מסבתה שגידלה אותה על להקות הבנות של הסיקסטיז "שאנגרי-לאס" ו"הרונטס". ויש גם אותה עם בלייק על שולחן הביליארד, שם החלה היכרותם הרת הגורל. והנה איימי בניו-יורק, מחפשת לעצמה שווקים חדשים. והנה היא זוכה בחמישה פרסי גראמי על האלבום השני שלה, שהסרט נקרא על שמו, "Back to Black", ומגיבה על קבלת הפרס בשידור לוויין מאיזו כנסייה בבריטניה, כשאמה לצידה.

קשה להבין מהסרט עד כמה הפרסום והתהילה שלה היו חוצי יבשות ועולמיים, עד כמה היא הפכה מהברבורה היהודייה מרחובות קמדן לכוכבת בינלאומית זוהרת. סצנות בסרט שבהן כמה צלמי פפראצי מטרידים אותה, לא חושפות את הסיפור כולו. הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר אודותיה "איימי" (2015) היה הרבה יותר מדויק, הרבה יותר מרגש, הרבה יותר סוחף. טוב, אסור לשכוח שהוא גם נעשה הרבה יותר קרוב למותה, ביולי 2011. מה שכן, השחקנית המגלמת אותה מריסה אבלה עושה עבודה נהדרת. רואים שהיא עשתה עליה דוקטורט. על הלוק, וגם על המניירות, גם על סגנון הדיבור הנמרח וכמובן שגם על השירה (היא מבצעת בעצמה את כל השירים שנכנסו לסרט ועושה זאת מצוין). לקחה את זה כפרויקט חיים. בדיוק כמו אנדרה דיי ב"ארצות הברית נגד בילי הולידיי". אני מניח שרבים ממעריציה של וויינהאוס (גם אני בהם, כמובן) עשויים ליהנות מהסרט הזה. אבל מבחינתי זוהי יצירה קולנועית בחצי כוח.

"קרב אוויר" (ישראל 2023) ***

אקשן. סרטו של רועי הורנשטיין. לאחר שהפיל 6 מיגים מצריים בקרב אוויר, נשפט על מעלליו ויצא על תנאי, סרן רן נשר (מאור שווייצר) מקבל משימה חדשה: לפקד על טייסת קרב של מטוסי מיראז' שזה מכבר מפקדה, שהיה נערץ על פיקודיו, נהרג בפעילות מבצעית. סגן מפקד הטייסת, סגן איתן רום (דניאל ליטמן), מאוים מהופעתו של מפקדו החדש, אותו הוא מוצא חסר ניסיון וכמי שמזלזל בפיקודיו. מאבק הכוחות שהתפתח ביניהם גרם לתפקוד לקוי של הטייסת. כשהשניים מתרסקים ביחד בשטח אויב, הם נאלצים ללמוד לשתף פעולה בכדי לשרוד. עם שובם לטייסת ופרוץ מלחמת ששת הימים, עומדים השניים בפני קרב מכריע ומבינים כי רק באמצעות שיתוף פעולה יצליחו להוביל את הטייסת לניצחון. כמו כן, איתן לומד מיריבו רן איך להתגבר על חששותיו ולהצליח. עם ליהי קורנובסקי, גילי איזיקוביץ', גל אמיתי. 106 דקות. קרב אוויר



קרב אוויר, תמונה באדיבות טופיה תקשורת

זה כמעט סרט תעמולה כחול-לבן ואין הרבה כאלה. על פי מה שנאמר בוויקיפדיה הפקת הסרט – שהבמאי שלו רועי הורנשטיין ("המקלט") החל לעבוד עליו כבר ב-2007 - סורבה תחילה ולא זכתה במימון בסך 3 מיליון ש"ח אותו ביקשה מקרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ'. לאחר התערבות השרה מירי רגב התקבל מימון מקרן רבינוביץ' ומקרן שומרון. העליונות הצבאית הישראלית באזורנו ובכלל בזכות חיל האוויר באה כאן לידי ביטוי שחצני יהיר. וזה משהו ששייך לימים של אחרי מלחמת ששת הימים, אז הטייסים הישראלים היו סוג של אליטה בלתי מעורערת בחברה הישראלית. משפטים מאז כמו "הטובים לטייס והטובות לטייסים" היו שכיחים ונפוצים. נכון שזו הייתה המנטליות וההתנהלות אז. מדי חיל אוויר ומשקפי השמש של הטייסים מסוג רייבאן או אמריקן אופטיקל היו אז פריטים אופנתיים נחשקים. עד כאן הכל טוב ויפה.

ציונות ופטריוטיזם אף פעם לא אמורים להיות סיבה להעברת ביקורת על סרט. אלא שכאן כל מרכיביו לוקים בחסר. תסריטו כתוב כמו סקיצה מרושלת ומכיל המון רפליקות קלישאיות, שלפחות בי ממש לא נגעו. מטען הפצצות והחימושים של המטוסים כבד, אבל מבחינה רגשית הסרט הוא במשקל נוצה. לא הייתה בו שורה אחת שריגשה אותי. גם לא כל התבלינים ה"נכונים" שאמורים לנפח את החזה בגאווה ישראלית. נכון שגם הסרטים "אהבה בשחקים" והמשכונו "מאווריק" – אם להיתלות באילנות גבוהים – בנויים על נוסחה דומה של אקשן קרבות אוויר עם קורטוב של רומנטיקה. מיינסטרים מובהק שלא מנסה אפילו להיות ריאליסטי. אבל מסרט ישראלי המבוסס על מבצע "מוקד", בו השמיד חיל האוויר את מרבית מטוסי מצרים, סוריה וירדן, הייתי מצפה להרבה יותר עומק. ואם עוסקים בסרטי מלחמה כחול-לבן בכלל, הרי ש"המזח" עשה את זה הרבה יותר טוב. אבל טכנית, "קרב אוויר" עומד בסטנדרטים גבוהים, לא מעט בזכות איש האפקטים הוויזואליים ירון ישינסקי. קרבות האוויר נראים נהדר. 






"מכסחי השדים: אימפריה קפואה" (ארה"ב 2024)
קומדיה. סרטו של גיל קינן. משפחת ספנגלר חוזרת למקום הפשע. יותר נכון, למקום בו הכול התחיל – תחנת כיבוי האש האייקונית בניו יורק. הם ייפגשו שם עם מכסחי השדים המקוריים, שפתחו מעבדת מחקר סודית במטרה לקחת את כיסוח השדים לשלב הבא. אך כאשר מתגלה חפץ עתיק המשחרר לעולם כוח מרושע, מכסחי השדים החדשים והישנים יצטרכו לאחד כוחות כדי להגן על הבית ולהציל את העולם מפני עידן קרח שני.עם דן אקרויד, ביל מורי, קארי קון, מקנה גרייס, אני פוטס, פול ראד, וויליאם ארתרטון. 116 דקות.  מכסחי השדים





"סיפור ברווזים" (ארה"ב-צרפת-קנדה 2023)

אנימציה. סרטו של בנג'מין רנר. משפחת הברווזים מלרד לא יצאה לחופשה משפחתית מעולם, וזאת משום שאביהם המגונן יתר על המידה מסרב לקחת את הסיכון ולנדוד בעולם כמו יותר הברווזים. לאחר שמסע השכנועים של צאצאיו עובד, יוצאת המשפחה לראשונה לחופשה משפחתית לג'מייקה. אלא שבגלל מספר טעויות ניווט הם מגיעים לעיר ניו-יורק ועכשיו הם צריכים למצוא את דרכם החוצה מהעיר שהיא הכל חוץ מגן עדן לברווזים. 83 דקות.  סיפור ברווזים




"צוות ג'ונגל מטריפים ת'עולם" (ארה"ב 2023)

אנימציה. סרטו של לורן ברו.  קצף ורוד מוזר מתפשט על פני הג'ונגל, ברגע שהוא בא במגע עם מים הוא גורם לפיצוץ ומחריב את האזור. עונת הגשמים בדרך והצוות נקרא להציל את הג'ונגל. עליהם למצוא את אלברט הממציא שיצור נוגדן. הדרך היחידה למוצאו היא איתור בתו קמילה. החבורה אורזת פקלאות ויוצאת למסע חוצה גלובוס, אוקיאנוסים, הרים ומדבריות. בני החבורה המטורללת תצטרך לצלוח את הטירוף והשיגעונות של עצמם: ממשבר חיבת הבננות של מיגל הקוף ועד לצורך של גילברט לפתור בעיות זוגיות של אחרים. 89 דקות. צוות ג'ונגל מטריפים ת'עולם





"אוינק" (הולנד-בלגיה 2022)

אנימציה. סרטה של מאשה הלברסטד. לבבס בת ה-9 יש בית חם אוהב וטבעוני, וחבר טוב איתו היא מבלה מדי יום. רק דבר אחד חסר לה: כלבלב שאותו תוכל לאמץ ולאהוב. לדאבונה, הוריה אינם נעתרים לבקשתה. כשסבה האמריקאי של בבס מגיע לביקור פתע בביתם, הוא מעניק לה מתנה מיוחדת במינה: חזרזירון ורדרד מתוק, לו היא קוראת - אוינק. אוינק המופרע יצטרך לעבור סדנת אילוף כדי שהוריה של בבס יסכימו להשאירו בבית. וחוץ מזה, בבס לא יודעת, אבל מישהו קרוב אליה זומם לעשות מאוינק נקניקייה מנצחת בתחרות מלך הנקניקיות שתיערך ממש בקרוב. 72 דקות. אוינק