"יוני 0" (ישראל 2022) *****

דרמה. סרטו של ג'ק פאלטרו, בהשראת אירועים אמיתיים. יוני 1962. אלה הם הימים שלפני מתן גזר דינו של אדולף אייכמן וביצועו. שלומי זבקו (צחי גראד) בעל מפעל לייצור תנורים, מקבל הזמנה לייצור תנור מיוחד. לא מזמן הוא קיבל לעבודה את הנער דוד סעדה (נועם עובדיה) ומטיל עליו לסייע בייצור התנור. איש שירות הביטחון  חיים אמזלג (יואב לוי) מתמנה כאיש שידאג לכך שאיש לא ינסה לחסל את אייכמן לפני הוצאתו להורג על ידי המדינה. יאנק הרש (עמי סמולרצ'יק), ניצול אושוויץ, חוזר עוד פעם אחת לפולין ורוקם קשר עם אשת הסוכנות היהודית (ג'וי ריגר). כל סיפורים האלה מתנקזים לכדי רגע מכונן אחד בתולדות המדינה הצעירה. 102 דקות. יוני אפס


יוני אפס, תמונה באדיבות מטרו תקשורת ויונייטד קינג


ותחילה, מה זה "יוני 0"? זהו יום הוצאתו להורג של אייכמן. יום מותו של הצורר לא היה אמור להיות מסומן בלוח השנה. הוא הוצא להורג ב-31.5.1962 ולא חווה יום אחד של חיים בחודש יוני. הסרט הזה הוא מעין המשך (וירטואלית, לפחות) לסרט "התליין", של נטעלי בראון ואביגיל שפרבר. הוא הביא את סיפורו של שלום נגר, הסוהר שהוציא להורג את אייכמן.

ב"יוני 0" העיסוק הוא באבטחתו המלאה לפני ביצוע גזר הדין, ולאחריו בשריפת הגופה והטלת האפר בים, מחוץ למיים הטריטוריאליים של ישראל. אבל הסרט עוסק בחברה הישראלית המתהווה ומציג כיצד קיבוץ הגלויות מותיר חותם כמעט על כל דבר. ברצינות תהומית, באירוניה ואפילו בהומור ממש. הנער דוד ואביו הם ממוצא לובי ונהנים מכך שבוס אשכנזי קשוח, זבקו-גראד מוכן להעסיק אותם. לאיש שירותי הביטחון אמזלג-לוי, שתפקידו המחייב מגיר ממנו זיעה נון-סטופ, יש את הבעיה ההפוכה. עליו לדאוג שניצולי שואה, דהיינו אשכנזים, לא יתקרבו לאייכמן, שמא יבצעו בו פיגוע נקמה. ולכן, כאשר הוא מזהה מספר על זרועו של הספר שעובד על ראשו של הצורר (שאת פניו נמנעים מלהראות על המסך), הוא מגרש אותו לכל הרוחות. בהיסטריה. לא סתם.

ועוד אירוניה. מאחר שבמפעל התנורים של זבקו עדיין לא הצטבר הידוע הדרוש להפעלת תנור שישרוף כל מה שמוכנס לתוכו עד אפר, ניתנת הנחייה להשתמש בידע הגרמני הנרכש בנושא. וכך יוצא שנעשה שימוש בתנור גרמני מסדרת הקרמטוריומים, לשריפת גופתו של הנאצי. .   

ג'ייק פאלטרו האמריקני ביים לפני כן שני סרטים, "הלילה הטוב" ו"הצעירים", וכן יצר כמה סדרות טלוויזיה. את הזיקה, על גבול האובססיה, לעניין היהודי, הוא ספג מאביו, ברוס פאלטרו, מפיק ובמאי שהלך לעולמו מסרטן בגיל צעיר, 58. משפחת ה"אצולה" הקולנועית ממנה בא ג'ק כוללת גם את אחותו הכוכבת זוכת האוסקר גווינת' פאלטרו, המבוגרת ממנו, ואת אמו, בליית' דאנר, אף היא שחקנית, כידוע. ולמרות שאינו יהודי ואינו דובר עברית ידע ג'ק פאלטרו לגייס את האיש הנכון לכתיבת התסריט, הבמאי טום שובל ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם") ולשיתוף הפעולה בכלל על הסרט. והתוצאה הסופית (במקור ניתן לפרויקט השם "התנור", מסיבות מובנות) נראית ונשמעת נהדר על המסך.

בכלל, זהו סרט מרתק - בכלל לא בז'אנר השואה, אף שהוא יוצא למסכים בסמוך ליום השואה) שיש בו את כל גווני הרגש. המשחק של כל הצוות (כולל בית היתר גם את רותם קינן, יעקוב זאדה דניאל, אדם גבאי, שרון אלכסנדר, אלון נוימן ועוד)  מצוין, שחזורי התקופה פנטסטיים והצילום המעולה של ירון שרף עוטף באווירה הנכונה את ההפקה המיוחדת הזו.






"המנצחת" **** וחצי

דרמה. סרטה של מארי-קסטי מנטון-שר המבוסס על סיפור אמיתי. חלומה של זאיה זאוני (אוליה אממרה) בת ה-17 הוא להפוך למנצחת על תזמורת סימפונית. אחותה התאומה פטומה (לינה אל ערבי) היא צ'לנית מוכשרת. כבר מגיל צעיר הן גדלו על מורשת המוסיקה הקלאסית באמצעות אביהן וכל חלומן הוא להביא אותה לקהל רחב ככל האפשר. אבל זה היה בלתי אפשרי בשנת 1995 כשאת נערה צעירה ממוצא אלג'יראי המתגוררת בפרבר הנידח והמוזנח סן דני. אבל זאיה לא מרימה ידיים, חותרת בעקשנות להגשמת חלומה, למרות הציניות בה היא נתקלת, מצד גברים בעיקר. אבל היא חדורת נחישות, תשוקה, כישרון ואומץ, וכשאחותה התאומה עומדת לצידה הן יעשו הכל כדי להקים את התזמורת המיוחדת העצמאית שלהן, "דיברטימנטו". זאיה זאוני מנהלת כבר יותר מ-20 שנה את "דיברטמנטו", המציעה למאזיני הקונצרטים שלה מנעד רחב של סגנונות מוזיקליים. ממוזיקה קלאסית ועד ג'אז ומוזיקה בת זמננו. 110 דקות. המנצחת


המנצחת, תמונה באדיבות עדן סינמה


סיפורה של זאיה זאוני בהחלט מיוחד ומעורר השראה. לראות את הילדה שכבר בגיל שבע, ב-1985, נכנסת לסלון ביתה בה משודר בטלוויזיה קונצרט. היא מוזמנת על ידי אביה לצפות בו וכמכושפת עוקבת אחר תנועות ידיו, שרביטו, פניו ושפת הגוף של המנצח סרג'יו צ'יליבידקה (נילס ארסטרופ), כשהתזמורת מבצעת את הבולרו של רוול. והיא מחקה את תנועת ידו המנצחת. אחר כך כבר רואים אותה בכיתת המוזיקה עם הויולה שלה והודעתה שהיא מכוונת למקצוע הניצוח. מכאן ואילך נפתח המסע הלא פשוט שלה למימוש המטרה. הוא עובר דרך סטודנטים עמיתים עשירים ציניקנים, ומורים שמאמינים בה, בהם צ'יליבידקה, שאף הם לא עושים לה חיים קלים. ורגעי שבירה בהם אחותה עומדת לצידה, תומכת בה ומעודדת אותה להמשיך בדרכה.

הבמאית מצליחה להמחיש לנו, הצופים, מה עומד מאחורי כל תנועה של השרביט, כל מחוות פנים, כל אקט של שפת גוף. איך המנצח יכול להפיח רוח חיים ולרומם את האנרגיות של התזמורת שלו. סרטים כמו "טארה המנצחת" ו"מאסטרו" לא הצליחו להמחיש לי את התורה הבסיסית הזו כמו הסרט הזה. באופן טבעי זה גם סיפורה, בעל הסממנים הסטריאוטיפיים, של בת המהגרים מצפון אפריקה, הנערה מהשכונה הנחשלת ומהמעמד החברתי ה"לא נכון". ואת כל התמהיל הזה מבשלת הבמאית מארי-קסטי מנטון-שר בכישרון רב, תוך דילוג מעל המכשולים שלכאורה היו  עלולים להפוך את הסרט למניפסט חברתי שטחי. אלא שהעבודה הזו משדרת כנות טבעית, אותנטיות והיא בעיקר יצירת קולנוע רגשית אמיתית. קשה שלא להתרגש, ולא רק פעם אחת, במהלך הצפייה בסרט המרגש, סוחף שכולו ניצחון. ומעבר לניצחונה של זאיה זאוני, זהו גם ניצחון המוזיקה.          


    
 
"ימים מושלמים" (יפן-גרמניה 2024) *** וחצי

דרמה. סרטו של וים ונדרס. היראימה (קוז'י יאקושו) מנהל שיגרת חיים יומית רפטיטיבית. הוא קם בבוקר, מתארגן לקראת עבודתו כמנקה שירותים ציבוריים בטוקיו, חוזר מעבודתו ומתארגן ליום שאחרי, שייראה פחות או יותר אותו הדבר. בתוך הריטואל הלא משתנה הזה מוצא היראימה זמן להקשיב לאוסף קלטות המוסיקה המערבית שלו כשהוא נמצא בדרכים, לצלם את צמרות העצים של העיר, לאכול במסעדת הראמן הקבועה שלו ולקרוא ספר לפני השינה. הוא אדם שתקן שכמעט לא מדבר, למעט במפגשים אקראיים עם אנשים החולפים בדרכו. כשאחייניתו ניקו (אריסה נקאנו) נוחתת בביתו, נראה כי משהו עומד אולי להשתנות  .123 דקות.  ימים מושלמים


ימים מושלמים, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ותחילה טריוויה. תשעת מתקני השירותים הציבוריים הנראים בסרט נבנו כדי לספק את צרכיהם של התיירים שתוכננו להגיע לאולימפיאדה שנערכה בטוקיו ב-2020. אלא שהקורונה פגעה קשות באירוע ובתיירות בעיר והרשויות החליטו להציע מעין מכרז ליצירת סרט דוקומנטרי על השירותים האלה. הבמאי הגרמני וים ונדרס הרים את הכפפה, אבל יצר את הסרט העלילתי באורך מלא שלפנינו. ונדרס עתיר הישגים וסרטים נפלאים. די אם נציין את "ידיד אמריקאי", "מלאכים בשמי ברלין", "פריס טקסס", "אליס בערים" והדוקומנטריים שלו "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", "פינה" ו"מלח הארץ".

אלא שכאן הוא לא מצליח להתעלות. הפעילות היומיומית החוזרת על עצמה של גיבורו היראימה משמימה כשצופים בה שוב ושוב ואפילו משעממת. לא הצלחתי לפענח או לאתר הסרט איזו סיבה נסתרת להרכבת נראטיב שכזה. אנחנו מבינים שהיראימה "חי בעבר". יש לו ברכב העבודה שלו טייפ ומלאי קסטות של מוזיקה מערבית. מ"בית השמש העולם" של אריק ברדון ו"החיות" ועד "יושב על המזח במפרץ", של אוטיס רדינג. מ"אחר צהריים שטוף שמש", של "הקינקס" ועד "יום מושלם", של לו ריד, המתכתב עם שם הסרט ומשמש כמוטיב חוזר בו. הוא גם מצלם סטילס בפילם, במצלמה שלה היינו קוראים פעם "אגפא פוקט", או בשל המיקום הגיאוגרפי "פוג'י פוקט", במקרה זה.

היראימה הוא גם גבר משכיל הטורח לקרוא ספר לפני השינה. זה חינני לחיות את "העולם הקודם", אבל זה לא מלמד דבר מעבר לכך על הגיבור הנאיבי שחי את העבר, על המוטיבציה שלו ובכלל על מטרותיו בחיים, אם יש כאלה. האם ימיו הם אכן "ימים מושלמים"? האם הסתפקות במועט ועבודה בניקוי שירותים ציבוריים מספקות אותו? הסרט מספק תמונת מצב סטטית, צילומים נהדרים של טוקיו, האורבנית וזו של פינות החמד הטבעיות שלה, שהופכת את הצופה לתייר מזדמן משתאה בה, אבל לא הרבה מעבר לכך. הרגשתי שוונדרס, אשף בניית אווירה ותיאורי מצב אותנטיים, פספס כאן הזדמנות לאמירה חזקה הרבה יותר.        




     

"טארוט" (ארה"ב 2024)

אימה. סרטו של ספנסר כהן. כאשר קבוצת חברים מפרה את הכלל הקדוש בקריאת טארוט שהוא: לעולם אל תשתמש בחפיסה של מישהו אחר – הם משחררים מבלי ידיעתם רוע טהור אשר היה כלוא בין הקלפים. בזה אחר זה הם מתעמתים עם גורלם ונמצאים במרוץ נגד המוות על מנת לברוח מהעתיד שחזו להם הקלפים. 92 דקות. טארוט

"האינסטינקט האימהי" (ארה"ב 2024)

דרמה. סרטו של בנואה דלום. אליס (ג'סיקה צ'סטיין) וסלין (אן התאוויי) הן חברות טובות. לשתיהן בעלים מוצלחים ובנים קטנים באותו גיל. תאונה טרגית מנפצת את בועת חייהן ההרמוניים, ותחושות של אשמה, פרנויה וחשד הופכות אותן לאויבות מרות. 94 דקות.  אינסטינקט אימהי