בלי להביט לאחור

בקיטוב ובשסעים שנפערו בתוכנו, בליבת הפצעים, באזורי העיוורון, בריחוק ובהתבצרות, ברעש, בתופת, במשאות ובמטענים וגם ביפי האדם וטיפשותו, בְאמונה עמוקה ביכולתנו לשנות ולהשפיע, לגשר בין הקיים לאופטימלי, ליצור יש גם מכמעט אין, בכל אלה, בין היתר, עסוק אורי וידיסלבסקי - אופטימיסט, חולם, יוצר.

לפני שמונה שנים קיפל את ענייניו בתל אביב ועזב בלי להביט לאחור, את מה שהיה מוכר ונהיר לו. בכלל זה, עבודה נוחה ומתגמלת כמוזיקאי, מהמובילים, המגוונים, המקוריים והפוריים בצנטרום של עולם הבמה הישראלי. הוא נגע בכל - תיאטרון, מחול, קרקס וגם קולנוע, ויש גם את השיר ההוא שהפך להמנון מחאה מכווץ קרביים, רלוונטי תמיד והיום במיוחד - "חורף שנת 73'", שהלחין למילים של שמואל הספרי.

ובכל זאת, משהו היה חסר. החיים, כך חשב, הם במקום אחר. אחרי שליווה את מעשה הרקמה של אינספור הצגות מופת, הפקות מחול שהפכו לציוני דרך בכרוניקה של המחול הישראלי וגם כתב, וביים בעצמו, מיני אירועי במה, זה היה רק עניין של זמן עד שכל הנקודות יתחברו לעשייה חדשה. 
 


מאז ולעולם, תמונה באדיבות תיאטרון דימונה

ניפוץ תקרת הזכוכית
 
לא מעט גבות הורמו כשנבחר לנהל אמנותית את תיאטרון דימונה, מעבדת תרבות, אחת משמונה, שהקימה מועצת הפיס לתרבות ולאמנות במטרה להצמיח עשייה אמנותית מקומית בפריפריה. על פניו מה למוזיקאי ולניהול תיאטרון? ובכן, בדיעבד הוכיח המינוי שמה שנדרש, אולי יותר מכל, זה יכולת הנעה של תהליכי עומק, הבנת המרחב על כל היבטיו ויתרונותיו, היטמעות, סבלנות ומעוף. להתערבב ולא להיבלע, להיטמע ולהטמיע מתוך יצירה רגישה של הקשרים רחבים, להתכתב מבלי להכתיב וכישרון, תועפות של כישרון.

וידיסלבסקי נכנס לוואקום ניהולי אחרי עזיבתה של קודמתו בתפקיד, נועה רבן, ולמעשה הקים תיאטרון מבראשית עם קבוצת שחקנים, המורכבת בעיקרה מאנשי הדרום ובכלל זה דימונה. יחד עם שותפתו לחיים וליצירה, השחקנית והדרמטורגית נעמה שפירא, נכתבו ופותחו, בין היתר, הפקות מופתיות כמו "הבשורה" ו"הנסיך הקטן", פניני תיאטרון שצמחו מהמדבר והתגבשו לכדי שפה נהדרת.

את מרבית ההצגות ביים. אחרי שמונה שנים בתפקיד, אורי וידיסלבסקי הצליח להוכיח בעשייה שטוב מביא טוב וכך, נגד כל הסיכויים, ניפץ את תקרת הזכוכית של סל התמיכות במשרד התרבות ומהשנה קבוצת הפרינג' בדימונה, הפכה לתיאטרון רפרטוארי קטן. 
 

מאז ולעולם, תמונה באדיבות תיאטרון דימונה

זהות, התכחשות וחזרה הביתה
 
"יש לנו מלא חלומות, ואולי זה שהפכנו כעת לתיאטרון קטן יאפשר לנו להגשים לפחות את חלקם", הוא אומר בראיון שהתירוץ לקיומו - ההצגה, "מאז ולעולם", מחזה דרמטי ראשון שכתב בהזמנתו ובעידודו תאיר סיבוני, מוזיקאי בוגר רימון שנולד וגדל בדימונה. קודם לכן הצטלבו דרכיהם בחזרות על "דימונה אהובתי", מופע מוזיקלי שרקם שירים מאת יושבי המקום למארג סיפורי של פיסות מחשבה על העיר דימונה, על דימונאיות, על חיים. סיבוני היה בין כותבי השירים שוידיסלבסקי הזמין לקחת חלק בהפקה.

"בעולם גרפומני רב-ערוצי, גיליתי פתאום מישהו שכותב את הדבר עצמו. לא מדווח על, אלא מבין וחי את מה שהוא כותב. זו מבחינתי, סיבת הקיום של התיאטרון – לכתוב את סיפור המקום בלי מסיכות ופילטרים. זו גם הדרך היחידה לייצר מחזות משמעותיים", הוא אומר. "תאיר הוא בן הדור השלישי לפריפריה. הוא נולד בדימונה, נדד ממנה, אבל היא בתוכו. עניין אותי מה מייצר הריחוק מהמקורות או הבחירה להישאר קרוב אליהם. מה המחיר. ביקשתי ממנו שיכתוב את השבר".

תאיר כתב על זהות, התכחשות לזהות, חזרה הביתה לשורש וגם על הקו, לכאורה סמוי מעין, שנמתח בין דימונה לגבעתיים שם קוד. זה מחזה ריאליסטי על שתי אחיות. האחת, גדלה בבית אמה הביולוגית. השנייה, נמסרה לאחותה העקרה של האם כדי לשמור על נישואיה. האחת, בת למשפחה דלת אמצעים ומרובת ילדים, נלחמת בשיניים בעבודות דחק שהיא שונאת כדי לפרנס ילד מחוץ לנישואין ואם חולה. השנייה, גדלה בגבעתיים בצמר גפן, בת יחידה למשפחה בורגנית אמידה, שעשתה את כל המסלול ה"נכון" עד לדוקטורט ומעבר לו. קשר השתיקה סביב הסוד המשפחתי של מסירת הילדה, נפרם ומתגלה לאחיות רק לאחר מותה של האם המאמצת, שביקשה בצוואתה להיקבר במקום בו נולדה וממנו התנתקה.

מאז ולעולם, תמונה באדיבות תיאטרון דימונה

"תיאטרון חייב להיות קשור למה שקורה סביבו"

"הדרמה שתאיר כתב יוצאת מתוך הסיפור האישי שלו, אבל יצירת אמנות, גם אם נשענת על ביוגרפיה, נכתבת מתוך התת מודע. לא מעניין אותה כלום, את היצירה, היא מישירה מבט אל המקומות הכי עמוקים. וכך, מבעד לסיפור השתוק על מסירת ילדים, שקשה לנו מאד להבין אותו, נכתבה תחושת החוסר והריקנות שמקיפה, מלווה ומפעילה את גבורות המחזה. קשה לביים או לשחק תחושת חסר. היא אמורפית, שקופה, סמויה מעין, אבל היא שם כמו כאבי פנטום או צללים שייעלמו רק מתוך חיבור מחדש", אומר וידיסלבסקי וצולל פנימה: "תאיר הוא חלק מדור של פליטים שלא חיים במציאות שלהם. הם מגיעים לדימונה לאכול ארוחת שבת אצל אמא וחוזרים למשפחות שלהם, או

שהם חיים פה ולא מעזים לצאת, רק חולמים שיום אחד אולי משהו יקרה.
"תאיר עשה את זה. הדרמה יוצאת מתוך הסיפור שלו אבל מדברת מאות אלפים אחרים. הורים דוחפים את הילדים שלהם לעוף מפה כי אין להם עתיד בדימונה. העתיד נמצא במקום אחר שלא סופר אותם. בשבילם כל מי שברח מפה הוא הצלחה גם אם הוא כלומניק בתל אביב. זו דרך ארוכה לייצר מחזות משמעותיים. אני חושב שאנחנו בדרך לשם".

ובכל זאת יש שבחרו להישאר ומצליחים במה שהם עושים. יש לך שחקנים כאלה בתיאטרון

"השאלה האם היו בוחרים להישאר בדימונה אם לא היה פה תיאטרון. זו בחירה כשיש, לא כשאין. לא חוכמה להגיע למקום ולעשות את המעשה של החלוציות הפלמ"חניקית – לפתוח תיאטרון שמתקיים בעולם משלו כדי לתרבת את הילידים. זה חייב להיות תיאטרון שקשור למה שקורה סביבו. יש לתיאטרון תפקיד בקהילה ולכן השאלה היא מה כל אלה שחושבים מחוץ לקופסא והיו רוצים למשוך את דימונה בשערות ראשה למעלה, היו בוחרים אם זה לא היה מתקיים פה. מה שקורה עם תיאטרון דימונה נדיר. זה לא קורה במקומות אחרים וצריך לשאול למה.

ישראל מתכווצת וזה לא רק כעת, עם הפליטים מצפון ומדרום שמתכנסים למרכז. המדינה הזו כל הזמן הולכת פנימה והמרכז עסוק בעצמו עד כדי התאבדות. לתרבות יש יכולת אדירה לעשות שינוי ושם צריך להשקיע. הייתי מפזר בכל הארץ את טובי האמנים, במאים, כוריאוגרפים ונותן להם לנהל מרכזים שיעקרו את המרכז מהיכולת שלו ויתנו לכישרון לעשות את שלו. לא היה קורה כלום אם בית ליסין והקאמרי והבימה לא היו מתרוצצים בכל רחבי הארץ ומתרכזים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות. בסוף זה עול ויש לו מחיר. שיניידו 2-3 הפקות מצטיינות אבל ההשתלטות על כל המרחב, מעקרת כל ניסיון לייצר אמנות גבוהה מקומית". 
 



"זקוקים לרוח גבית"
 
לתיאטרון יש תפקיד בהצגה הזו שקוראים לה: חברה. וידיסלבסקי אומר את זה במילים, בעשייה ובבחירות הרפרטואריות. מעבר לאקט ההצהרתי, המעבר לדימונה וההשתקעות בעיר הם חלק מאג'נדה חברתית מנוסחת היטב, פעולת התנגדות להחלשת הפריפריה מול התחזקות המרכז שבולע הכל. לא בכדי עוסקות הצגות הרפרטואר של התיאטרון, רובן ככולן, במדבר – הגיאוגרפי, הפיזי, הנפשי וגם בחיבור ובנתק בין שכבות ההיררכיה החברתית, בין קצוות הארץ – מרכז ופריפריה, בין עולם הדמיון והיצירה החופשיים וקרקע המציאות הכובלת, בריבוי זהויות ובנקודות המפגש.

"אנשים כבר מבינים מה תרבות אמורה לעשות ואיך מגיל צעיר חשיפה לתרבות בונה מערך עולמות שלם של אסתטיקה, הבנה ותפישה. אז איך עדיין הכל מצטמצם ל-או שתבוא למרכז לראות הצגה, או שלא תראה כלום".

מה הפתרון?

"מביאים לילדים בגן משהו קרוב שאפשר לגעת, לחוש ולהריח אותו, צורה אמנותית שמכבדת את עצמה ולא שרלטנות. כזו שנוגעת בפנים, עמוק, לוקחת מנקודה אחת לאחרת ובדרך מחברת אותם לשרשרת ובונה להם פירמידה בתת מודע. לכל אחד מאתנו יש סרט, הצגה, שיר, שלעולם לא נשכח. זו תמיד יצירה מאד גבוהה שנגעה בנו ושינתה משהו בפנים. לשנות בפנים, זה כל הסיפור. אם אין לך גננת שיודעת לשיר שירים, להסביר אותם ולחבר לערכים אמיתיים בעיניה, נקבל ילדים שגדלים סתם בר בשטח. הגננת הזו זקוקה לרוח גבית.

"זה בעיני התפקיד של מוסד תרבות בעיר – לחתור כמה שיותר למגע עם כל השכבות ולתת מענה בשפה מוכרת, קרובה. התיאטרון שלנו חי בתוך העולם הזה ובשביל אנשים שכשהם ייכנסו בשעריו יוכלו למצוא בו את עצמם. הייתי מאד נרגש מהתגובות האמוציונאליות העוצמתיות להצגה. זה לא מה שמכתיב קו בתיאטרון, אבל כן יש פה ניסיון לבנות רפרטואר בצורה אחרת. לשרטט מנעד אחר שיש בו מצד אחד הצגות כמו 'הבשורה', מצד שני את 'מאז ולעולם' ובאמצע קברט מטורף על סוף העולם וקומדיה, כשהקו הקושר ביניהם זה הדרום. זה קשה ובמובן מסוים נגד כל הסיכויים. בלי רוח גבית ותמיכה של הרשות המקומית, לא היה תיאטרון. אם אני לא שם את כל כולי, נשמתי וגופי, ומתאבד על התיאטרון, זה לא היה חי כי המנטליות המקומית היא לא להיאבק אלא לקבל עליך את הדין". 
 

מאז ולעולם, תמונה באדיבות תיאטרון דימונה


"בין הקטבים נמצאת בריאות הנפש"
 
בעצם אם מפרקים את כל זה, ההתעקשות שלך היא על יצירת מפגש, חיבור מחדש וטעינה

"אם אני חוזר להצגה, היה לי חשוב לבודד מהקשר הפוליטי את שני הכוחות הפועלים בה - זה השומר על הקיים וזה הרוצה לפרוץ את גבולות עצמו ולגלות עולמות חדשים. קל להדביק עליהם אג'נדה של שמאל וימין, אשכנזים ומזרחים, פריפריה ומרכז, אבל בעיניי זו הצגה על ההבנה העמוקה ששני הכוחות האלה יחד, יכולים ליצור תנועה אחת אינסופית.

"רציתי שההצגה תדבר את הפרפטום מובילה הזה, את הגעגוע העצום של אנשים להיות משהו אחר. המדינה היא מבנה של ערכים קבועים ומצד שני, יש לה יכולת להיות פורצת דרך ולערער על כך. התנועה הדו כיוונית הזו היא התשובה, ברמה האישית, החברתית והפוליטית. אני מאמין שגם אנחנו צריכים לשאוף אחד לכיוון השני, ללמוד אחד מהשני, לא להסכים ולהתווכח, אבל לאפשר לנרטיבים השונים להתקיים במקביל. להמשיך כל הזמן, בלי לוותר, לחתור למגע. בחיבור הזה, בין מה שנדמה לנו כקטבים, נמצאת בריאות הנפש. אם נדע לעשות את זה, ניגאל".

פתאום הצימוד "ביחד ננצח" מקבל משמעות

"נכון. כי משהו קרה והיום, אנשים מרגישים שמתחת לכל ההתניות האלה שלמדנו לחיות בתוכן, יש תנועה אינסופית שרוחשת בעומק של הדברים ומחייבת חיבור מחדש. החיבור הזה יכול להעיף אותנו למקומות מאד רחוקים. ההצגה, מבחינתי, היא ביטוי של הצורך לביחד הזה. אני אומר שכל החברה הישראלית תיתן לעצמה את ההזדמנות שניתנה למיכל ולרונה לגעת בעדינות זה בזה, להתארח אחד אצל השני, ללמוד להכיר, מותר לכעוס ולריב, אבל להבין שאנחנו אחים".
 
יצירה בזמן מלחמה

אפשר כבר לדבר במושגים של הצלחה?

"הצלחה בעיני זה לעבוד מתוך המקום עם יוצרים מפה, לתת להם במה ורוח גבית, לעטוף אותם ולא לוותר על הקולות האלה שהולכים לאיבוד כי אין להם יכולת להתגבש, כי האופציה הזו קיימת רק במקומות חזקים. אם מגיע היום יוצר מזרחי שרוצה לצעוק צעקה גדולה, מוכשר ככל שיהיה, לא ימצא לזה מקום בתל אביב אלא אם יסנן ויעביר אותה דרך פילטר. אני לא מדבר על פלקט או פמפלט, אלא על יצירה עמוקה שמבטאת מאות אלפי אנשים. יש מעט דוגמאות לאנשים שכן עשו את זה ואני אומר שהתרבות הזו חשובה וצריך לצעוק אותה".

ואם כבר צעקה, מה זה אומר, מבחינתך, ליצור בזמן מלחמה?

"יצירה בזמן מלחמה מזכירה שלכל הדבר הזה שנקרא תיאטרון, יש פג תוקף מהיר ובאותה נשימה, שהתיאטרון, לוחם בחזית אחרת על השפיות. נכנסנו לחדר החזרות וכל פעולה קיבלה לפתע משמעות כמעט הרת גורל, כל משפט קיבל פרספקטיבה רחבה.

"יצירה בזמן מלחמה נחצבת לאט ובקושי ויש בה רעד, אבל בפרקטיקה עצמה, המורכבת מאינספור פריטים אפורים, יש גם אפשרות לריפוי ולמפגש ושיח עם עצמנו במצב שבו המציאות משתקת. זה נכון לגבי שחקנים ויוצרים וגם לגבי הקהל כי יש בתיאטרון הזדמנות להשאיר את העולם בחוץ ולהתכנס באיזה אינטימיות עם עצמנו".
 
  מעבדת תרבות דימונה