"המשלחת" (ישראל 2023) *** וחצי

דרמה. סרטו של אסף סבן. לקראת סוף כיתה י"א יוצאת חבורה של בנות ובני מחזור בית ספר תיכון למסע לפולין. עם המשלחת נמנים פריש (יואב בבלי), שהביא את סבו ניצול השואה יוסף (עזרא דגן), על מנת שיחלוק את חוויות עברו הטראומתי מהתקופה האפלה ההיא עם התלמידים, ניצן (נעמי הררי) ועידו (לייב לב לוין). הם נוסעים למחנות הריכוז בפולין, למסע המסורתי שעוברים מדי שנה עשרות אלפי צעירות וצעירים ישראלים. שם, בשיאו של גיל ההתבגרות המטלטל ובהיותם יחד עם חבריהם לכיתה, יתמודדו השלושה עם העבר ועם הזיכרון, אבל גם עם רטט של אהבות ראשונות, ועם הזהות המתעצבת שלהם. 95 דקות.  המשלחת

קשה היום שלא להגיב באירוניה כששומעים באחת הסצנות בסרט תלמיד שיצא מסיור באושוויץ, אומר: "זה היה קשה אבל זה יצר אצלי גאווה. כי היום יש לנו את המדינה שלנו ואת הצבא שלנו ואנחנו חזקים, והיום זה לא יכול לקרות לנו יותר". הסרט צולם כבר לפני כשלוש שנים, ואיש כמובן לא חלם אז על הסיוט המתמשך אותו אנו ממשיכים לחוות גם כעת.

הרעיון לסרט עלילתי על משלחת בית ספר תיכון שיוצאת לאושוויץ ולמיידנק הוא טוב וראוי. אנחנו רואים מדי שנה את זה בלייב ממצעדי החיים ביום השואה. "המשלחת" מנסה לקלף את שכבות השומן של הסיפור ההיסטורי החוזר על עצמו ולתת הצצה לפולקלור של התלמידים, שנמצאים בשיא הלבלוב ההורמונלי של נעוריהם ובאופן טבעי מנצלים את המסע הטעון גם לרגעים של התפרקות ורומנטיקה.

בסרט הביכורים שלו, "בית בגליל" (2017), שהיה צנוע ואינטימי, הבמאי אסף סבן עשה את זה נהדר. כאן זהו סרט אנסמבל גדול, אבל כל המכלול קצת מאבד כיוון. הבעיה העיקרית כאן היא שסבן כתב תסריט והרכיב עלילה שהולכת לרוחב ואין לה כמעט חוט שדרה מוביל. אין שפיץ. ואם יש, אז הוא מאוד מינורי. וזוהי לדעתי החולייה החלשה של הסרט. החוויות של החבורה, הכוללת גם את המדריכה הממונה עינת (אלמה דישי), שסופרת ראשים, משליטה משמעת ומנסה לפתור בעיות חברתיות, מתפזרות לכל מיני כיוונים. יש כאן אמנם הוויי של חבר'ה, שמגיעים לאתר שבו הושמדו יהודים בסיטונות, וזה משא כבד, אבל לא שוכחים שהם גם בני נוער שכמהים לבילויים כשיוצא להם להגיע לחו"ל. יש כאן את יוסף, סבו של פריש, ניצול שואה כאמור, המנסה להשמיע את סיפורו, בהמשכים, אבל זה לא כל כך הולך לו. ויש כאן עוד מיני אינטראקציות חברתיות, של החבר'ה בינם ובין עצמם, ועם פולנים. אבל איכשהו, כל הפאזל הזה לא מתכנס ליצירה עקבית ומגובשת אלא הופך לאוסף של סיטואציות שמפספסות נראטיב מוצק. בגדול, השימוש בשחקנים אנונימיים - בהחלט מתאים כאן. הוא יוצר אווירה של טיול כיתה אותנטי, לא מהונדס ולא מלאכותי. אבל כאמור, זה מעט מדי לטעמי. הרגשתי שמחומרי הגלם האלה ניתן היה להוציא הרבה יותר.    





"המטבח השתגע" (ספרד 2022)

קומדיה. סרטו של חואקין מייזון.  מיקל (אנריק אוקוור), שף צעיר ושאפתן, מנסה להשיג את כוכב המישלן השלישי שלו. החיים הזוהרים של שף מצליח הם לא מה שנראה מבחוץ. אמנם הוא חי בדירת פאר אך העבודה הקשה של ניהול המסעדה גורמת לו להיות בודד בפסגה. יום אחד, כשהוא בדרכו הביתה, דלת אמבולנס הנוסע לפניו נפתחת וממנה מגיח אביו, חואן (קארה אלחלדה), שנעלם לפני 30 שנה. האב, שהיה שף מפורסם ומצליח, נראה כחסר בית, לבוש בבגדים מרופטים ומאמין שהזמן עצר מלכת לפני 30 שנה. הוא גם לא מאמין שמיקל הוא בנו  ומודיע לו שהבן שלו בן 7. כשבוקר אחד חואן מחליט להגיע למסעדה, הבלגן מתחיל ועובדי המקום לא יודעים איך לטפל באתגר החדש. ביום קריטי עבור עתיד המסעדה, מיקל חייב לקחת אחריות על חואן המטורף והבלתי צפוי, יום שיאתגר את כל הרעיונות שלו על בישול ועל החיים. 92 דקות. המטבח השתגע






"חברים דמיוניים" (ארה"ב 2024)
אנימציה. סרטו של ג'ון קרסינסקי. סיפורה של ילדה המגלה שיש לה את היכולת לראות את החברים הדמיוניים של כולם. היא מחליטה לצאת להרפתקה קסומה על מנת לנסות ולאחד מחדש בין הילדים לחבריהם הדמיוניים אותם הם שכחו מזמן. 104 דקות. חברים דמיוניים