מחול - עולים השבוע: "הפשע כולו שלי" ועוד

"הפשע כולו שלי" דרמה. סרטו של פרנסואה אוזון, "השועל" דרמה. סרטו של אדריאן גויגינר ועוד

"הפשע כולו שלי" (צרפת 2024) **** וחצי

דרמה. סרטו של פרנסואה אוזון, על פי מחזהו של ז'ורז' בר. במרכז העלילה שתי שותפות לדירה בשכירות בפריז של שנות ה-30 של המאה הקודמת. האחת היא מדלן (נדיה טרזקוויץ), שחקנית בינונית שמנסה לפלס דרך לתפקידים משמעותיים בקולנוע ובתיאטרון. שותפתה-חברתה פולין (רבקה מרדר) היא עורכת דין בראשית דרכה. באחד הימים חוזרת מדלן מפגישה עם מפיק ומספרת לפולין שהוא ניסה לאנוס אותה. זמן לא רב לאחר מכן נכנסים שוטרים לדירה ועוצרים את מדלן באשמת רצח. מתברר שהמפיק אצלו ביקרה נורה מכדור אקדח ומת. ובעת שטבעת החנק מתהדקת סביב צווארה של מדלן, כשאין לה אליבי שיסתור את ההאשמה, הוגות פולין והיא רעיון מבריק. מדלן תודה באשמת הרצח אותו לא ביצעה ותטען להגנה עצמית. פולין תהייה הסנגורית שלה במשפט ושתי החברות יזכו בפרסום עצום, שעשוי להזניק אותן לסטטוס אישי וחברתי גבוה. עם איזבל הופר, אנדרה דוסולייה, דני בון. 102 דקות. הפשע כולו שלי

הפשע כולו שלי, תמונה באדיבות קולנוע חדש

ביקורת

ז'ורז' בר, שחיבר את המחזה עליו מבוסס תסריט "הפשע כולו שלי", פעל בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. הוא היה מחזאי ובמאי, והלך לעולמו בשנת 1942. אלא שהמחזה שהותיר, בעיבודו המבריק של פרנסואה אוזון, נראה גם היום רענן, אקטואלי ורלוונטי. במרכז הסיפור שתי נשים צעירות מרוששות למדי כאמור, המנסות לשרוד בפריז היקרה של המאה הקודמת. הנסיבות מובילות לכך ששתיהן תתייצבנה בבית המשפט. האחת כנאשמת, שחקנית מתחילה המודה באשמת רצח שלא ביצעה, והשנייה, עורכת דין מתחילה, שתאפשר לה להוכיח שכישוריה כשחקנית גבוהים בהרבה מהקרדיט שניתן לה. עורכת הדין תיתן גם לעצמה את הבמה ואת רשות הדיבור, שכן גם סנגורים הם שחקנים לרגע כשעליהם לייצג את לקוחותיהם ולשכנע את המושבעים בצדקת טיעוניהם.

אוזון ושותפו לכתיבה בחלק מהפרויקטים שלו פיליפ פיאזו ("פרנץ", "הכל עבר בשלום", "מאהב כפול") עדכנו את המחזה המקורי בדיאלוגים משעשעים ומפולפלים. בקומדיה השנונה והמושחזת הזו הם לא שכחו לרגע שכל העולם במה וכולנו שחקנים בו. כך שהמשל והנמשל מתערבבים כאן זה בזה בצורה מושלמת.

בקאסט תמצאו כאמור שחקני משנה נהדרים, בהם אנדרה דוסולייה ודני בון. אבל דומה כי אוזון עושה כאן מחווה מיוחדת לאיזבל הופר. היא הגיעה כבר מזמן למעמד אייקוני בקולנוע בכלל ובזה הצרפתי בפרט, וככזאת היא זכתה כאן בתפקיד משנה מורחב, על תקן כוכבת מתקופת הסרט האילם, שזוכה לעדנה מחודשת. ללקק את השפתיים.

אוזון הוא במאי ורסטילי שבפילמוגרפיה שלו (20 סרטים באורך מלא) אפשר למצוא הכל מהכל. די אם נזכיר את "בריכת שחייה", "8 נשים", "מתחת לחול", "בתוך הבית", "צעירה ויפה". בראייתי הם שונים מאוד זה מזה וכל אחד מהם חושף טפח נוסף באישיותו המורכבת של אוזון. "הפשע כולו שלי", סרט אירוני, מצחיק, סרקסטי – אבל כזה שעושה טוב לקהל - הוא עוד חוליה נהדרת במסכת היצירה שלו.

"השועל" (גרמניה 2022) **** וחצי

דרמה. סרטו של אדריאן גויגינר, המבוסס על מקרה אמיתי. פרנץ גדל באזור כפרי באוסטריה בחיק הטבע האידילי והפסטורלי. אבל הוא חי בחסך רגשי בהיות הוריו אנשים קרים ומנוכרים. הם קשי יום, ממעטים בדיבור, עובדים בפרך לכלכלת הבית ורותמים אותו לעבודה הקשה. בילדותו הם מחליטים למסור אותו לאימוץ תמורת תשלום בניגוד לרצונו, והוא לא מצליח להתחבר למשפחתו המאמצת. בגיל העשרה המתקדם פרנץ (סימון מורזה) עובד כשליח ומגויס לצבא הגרמני בתחילת מלחמת העולם השנייה. כשהוא נודד ביערות עם יחידתו נתקל פרנץ בגור שועלים פצוע. הוא עוזר לו להחלים, מאמץ אותו ולוקח אותו איתו לדרכים. הקשר שלו עם השועל הקטן מעניק לו תקווה ומשמעות בחיים, כשמסביב משתוללת מלחמה. כשהשניים מגיעים לצרפת הכבושה מפתח פרנץ קשר עם אישה צרפתייה, מה שמכניס את חייו לקונפליקט. 117 דקות.  השועל

השועל, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

הסרט מבוסס כאמור על סיפור אמיתי, זה של פרנץ שטרייטברגר, סבא-רבא של הבמאי גויגינר, ששימש כשליח על אופנוע בשירות הצבא האוסטרי. הוא צורף לוורמכט לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה.

אחד הדברים הבולטים בסרט "השועל" זהו הניגוד הקיצוני שבין הטבע הפסטורלי שפרנץ גדל לתוכו, ואחר כך שב אליו כשהוא מאתר את השועל הפצוע ביער, ובין הטבע האנושי האטום והאכזר שמקיף אותו. אווירת הסרט והרקע ההיסטורי שלו הזכירו לי את "חיים נסתרים", יצירתו המצוינת של טרנס מאליק. בשניהם אי אפשר לחמוק מהקונטרסט הקיצוני: יופיו של הטבע מצד אחד, ומנגד, ההיפך המוחלט, מציאות המיליטריסטית הכאוטית.

דבר אחד ברור מעל לכל ספק: גור השועלים שפרנץ מוצא ומאמץ הוא תחליף לבית שלא היה לו. הגור שהוא מאמץ אל חיקו מספק לו את החום הפיזי והרגשי אותם לא קיבל בבית הוריו הביולוגיים הבוגדניים. פרנץ מוצא בשועל החמוד את אותה אהבה בלתי מותנית בדבר, שכל כך חסרה לו כל השנים. אפילו כשמזדמנת לפתח ליבו אהבת אישה, הוא מעדיף את זו של השועל. זה המקום הבטוח שלו, שתמיד יישאר כזה. שתמיד יהיה מדובר בנאמנות אולטימטיבית. קולות התותחים שמסביב הם רק רעשי רקע. פרנץ הוא חייל מצטיין, אבל כדי לטפל בשועל שלו הוא מוכן להיעלם מיחידתו, ואף להישפט על כך ולשבת בכלא. ועדיין, הוא כותב מכתב לאביו הביולוגי, אותו אינו שולח. ויש בו את אותה כמיהה לבית ילדותו בהרים הציוריים, ולהוריו הביולוגיים, שהשועל הצליח לשמש להם כתחליף. "השועל" הוא סרט על נאמנות טוטאלית, אהבה ללא תנאי ותחושה של ביתיות אמיתית.

"לונגלגס" (ארה"ב 2024) ****

אימה. סרטו של אוסגוד פרקינס. העלילה ממוקמת בשנות ה-90, ובמרכזה עומדת סוכנת ה-FBI לי הארקר (מאיקה מונרו). מדובר בסוכנת שתקנית למדי, לא מתקשרת עם סביבתה יותר מדי, אבל בעלת אינטליגנציה גבוהה. בזכות כישוריה היא מתמנה לטפל בתיק חקירת פרשת לונגלגס (ניקולס קייג'), רוצח סדרתי שפועל כבר שנים רבות אבל איש לא עלה עד עתה על עקבותיו. במהלך החקירה עולים רמזים עבים מאוד על קשר עבר מסתורי בין הסוכנת ובין הרוצח הפסיכופת שרוצח משפחות שלמות מבלי שייתפס ויובא לדין. לונגלגס

לונגלגס, תמונה באדיבות פורום פילם

ביקורת

באופן טבעי הסרט הזה מהדהד ל"שתיקת הכבשים", גם שם כידוע בלשית FBI מתחקה אחר רוצח סדרתי אכזר ואל-אנושי. ניקולס קייג' מצרף כאן דמות פסיכופתית אייקונית לגלריית התפקידים העשירה שלו. לסוכנת המנסה ללכוד אותו על חם, לי הרקר, יש עניין לא פתור איתו כבר מילדותה, 25 שנה לפני האירועים העכשוויים בעלילה. יום לפני היותה בת 9 לי (לורן אקלה) נתקלת במרצח לראשונה ומאז הוא מופיע בסיוטים שלה.

הבמאי פרקינס משתמש בתחבולה קולנועית ידועה, של סדרת מראות חטופים של הרוצח, שמשאירים חיזיון ויזואלי חקוק בתודעה, לא משהו המאפשר להרכיב את התמונה שלו כולה. מה שכן מטריד זהו קול הפלצט המקפיא שלו, שמתעתע בך גם בכל הקשור לקביעת מינו. מצד אחד יש כאן אלמנטים גנריים השייכים לז'אנר האימה, אבל במקביל הסרט משחק בראש, בעורף התודעה, והתוצאה היא מותחן פסיכולוגי מרתק. פרט טריוויה רלוונטי: הבמאי אוסגוד פרקינס הוא בנו של השחקן אנתוני פרקינס, שכידוע גילם את הרוצח הפסיכופט בסרט האימה המיתולוגי של אלפרד היצ'קוק, "פסיכו".

"קח אותי לירח" (ארה"ב 2024) *** וחצי

דרמה. סרטו של גרג ברלנטי. השנה היא 1969. בנאס"א מתכוננים בקדחתנות לשיגורה של אפולו 11, החללית המאוישת הראשונה שאמורה לנחות על פני הירח. במקביל למיזם השאפתני הזה הוגים בסוכנות החלל האמריקנית גם תוכנית גיבוי, למקרה שמשהו ישתבש. נשכרים שירותיה של קלי ג'ונס (סקרלט ג'והנסון), אשת יחסי ציבור מבריקה, ובאמצעותה מתכננים לצלם נחיתה מדומה באולפן, כדי להמחיש שהכל עבד כשורה. זאת למקרה שהנחיתה בפועל לא תושלם כמתוכנן. ג'ונס מתוודעת לקול דייוויס (טאטום צ'נינג), מנהל השיגור, המתדרך אותה בנוגע למבצע, וקשר רומנטי מהוסס מתחיל להירקם ביניהם. מו ברקוס (וודי הרלסון) הוא איש הצללים מטעם הבית הלבן, המפקח על כל המבצע. 132 דקות. קח אותי לירח

קח אותי לירח, תמונה באדיבות פורום פילם

ביקורת

נחיתת האדם הראשון על הירח הייתה ללא ספק צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות, כדברי האסטרונאוט ניל ארמסטרונג. האירוע הזה זכה כבר לסדרה של תיעודים וסיקורים מכל כיוון אפשרי, כולל תיאוריות קונספירציה שונות, הטוענות שהאירוע צולם באולפן הוליוודי וכלל לא התרחש. מהלך שנעשה לכאורה כדי להדביק משמעותית את ברית המועצות במרוץ לחלל.

"קח אותי לירח" זוהי קומדיה קלילה וחביבה. היא עשויה היטב טכנית, לא ממש מצחיקה בטירוף אבל די משעשעת פה ושם. היא עוסקת באירוע עצמו ובתוכנית החליפית לכאורה למקרה שהנחיתה לא תתרחש.
סקרלט ג'והנסון נהדרת כתמיד, מרשימה וכריזמתית כאשת היח"צ שדבר לא יעמוד בדרכה להשלמת משימתה. טאטום צ'נינג נראה כמו בסרטים אחרים בכיכובו – סוג של עב"מ. די תלוש ולא מחובר, וקשה להבין מה הוא רוצה מאיתנו. ולעומתו וודי הרלסון המרשים נראה כאילו יצא מסצנה של איזה פילם-נואר מסוגנן. הוא גברי, מחוספס, כריזמתי ומסתורי. והרי לכם על רגל אחת את כל מרכיבי התבלין של הטיסה הראשונה לירח, כפי שהי משתקפת בקומדיה הלא מזיקה הזאת.