מחול - פותח קופה – מי יפצה את המפיקים ואמנים?

הלחימה בגבול הצפון מחזירה את תעשיית הבידור המקומית ואת אמני ישראל 15 שנים לאחור, לימיה הקודרים של מלחמת המפרץ הראשונה. ימים בהם העורף הישראלי - כאז כן עתה - ישב במרחבים מוגנים, במקלטים ובממ"דים, והבידור הישראלי נאלץ לחשוק שיניים, לסבול ולהיאבק על קיומו.

לבידור הישראלי אין כתובת לפיצויים

כבר לאחר הימים הראשונים של הלחימה -שלא לדבר על עשרת ימי התשובה לחיזבאללה - היה ברור שמגזרים שונים של המשק הישראלי ישלמו על המאמץ הבטחוני-מלחמתי בחוסנם הכלכלי. אך בעוד לתעשייני הצפון, שמפעליהם משותקים, יש כתובת ברורה להתדיינות על פיצויים עתידיים - משרד התעשייה, לחקלאים, שפירות הקיץ במטעיהם המטופחים נרקבים על העצים, יש מסדרון הידברות במשרד החקלאות, וגם לתיירנים, בעלי הצימרים, בתי הארחה ומלונות, יש מליצי יושר ושתדלנים במשרד התיירות, לפעילים בבידור הישראלי - ממופעי פופ וסטנד-אפ, דרך הצגות בידור ועד פסטיבלי קיץ למיניהם - אין כתובת ולא אבא להגיש בפניהם את טענותיהם הצודקות לפיצויים על נזקים והפסדים בגלל הלחימה.

העניין הוא שבימים כתיקונם, בהם מצב הביטחון סביר, כשהייצור המקומי משגשג והייבוא מחו"ל חוגג, כמעט אף אחד לא חושב על ימים קשים. בכירים ומנהיגים בענף - שמתעקש מזה שנים לקבל מעמד של תעשיה, לפחות בזכות עשרות אלפי המשפחות שהוא מפרנס ישירות ובעקיפין - לא מצליחים או לא מתפנים לניהול מערכה חד-משמעית ובלתי מתפשרת מול הממסד, על הכרה ועל קביעת קריטריונים בני-הגנה ומניבי-פיצוי בעיתות מלחמה. בין היתר בגלל הפיצול בשורותיו, בתחום בו מפיק למפיק זאב, והעיסוק בו חופשי ועצמאי, מבלי שהחוק יתבע או יתנה את האמרגנות וההפקה ברישוי.

אולם, כל אימת שמתערער המצב המדיני ונפגע הבטחון האישי של הפרט, שוקעת תעשיית הבידור בתיסכול. כי להבדיל מהתיאטרון הציבורי, וגופי תרבות נתמכים אחרים, שהמדינה תישא בהפסדיהם, בהמשך תשלום משכורותיהם ותסייע להם לאורך זמן להתמודד עם המצב, הבידור הפרטי-המסחרי נותר חסר-אונים. הוא הראשון להיפגע מהמצב ומהאווירה. ביטולים מיידיים וגורפים של הופעות ולא רק בגזרות הלחימה (למשל ההופעה בחיפה של "`ויה קון דיאס", אך גם מופע הבכורה של נורית גלרון ב"צוותא"), דחיות של אירועים ופסטיבלים (ממחול בכרמיאל וט"ו באב באכזיב, דרך מגוון היוזמות של תל-אביב ועד לכפר המוזיקה בניצנים ולעיר האדומה באילת) והשהיית הזמנות עתידיות (כנסי מתגייסים, למשל). ועתה יותר מתמיד, כי אנו בעיצומה של עונת הקיץ, התקופה היפה ביותר בשנה לרוק`נרול.

ההופעות מתבטלות אך האמנים מופעים, בהתנדבות

במגזר הבידור הפרטי, בו חיים על הזמנות, חוזים והתחייבויות, אף אחד לא יתעקש לקיים התקשרות משפטית הכי סטנדרטית ככתבה וכלשונה אם התנאים אינם מאפשרים הופעה ראויה. עניין זה חשוב, כי מתוך הבנה לבעיות של הרגע והזמן וגם בשל אי היכולת להתמודד עם כוח עליון וגזירת-גורל, נאלצים ספקי התוכנה הבידורית (קרי מפיקים ואמרגנים) לספוג את הביטולים ואת ההפסדים הכספיים הכרוכים בהם. העובדה שסביב כל הופעה שנקבעה, סביב כל בדרן, זמר או אמן, יש מערכת התחייבות כספית ענפה ומסועפת - מתשלומים לספקים ועד להלוואת מהבנקים, על החשבון - לא מעניינת איש. אבל היא מכניסה את המערכת ללחצים, מטלטלת אותה ומערערת את יסודותיה הכספיים, כי תזרים מזומנים מעוות (של היעדר הכנסות מול נשיאה בהוצאות- מתשלומי משכורות לעובדים ועד לנותני שירותים חיצוניים, פירסום למשל) עלול להצמית את קיומה.

במאמר מוסגר ייאמר, כי למצב זה יש היבט אירוני: ההופעות מבוטלות אבל האמנים מופיעים. בהתנדבות כמובן. מצד אחד, זה הזמן להשיב אהבה, לתחזק אותה ולהשתתף במאמץ הבטחוני. מצד שני, עם הופעות בהתנדבות אי אפשר ללכת למכולת, לבנק ולהפקת האלבום הבא.

למדינה יש אינטרס בהופעות בינלאומיות

ההפסדים המיידיים על אובדן הכנסה נאמדים במאות אלפי שקלים, והם עוד עלולים לתפוח למיליונים. קחו למשל את האירוע המרכזי של הקיץ, המופע של "דפש מוד" בפארק הירקון. אמנם חברי הלהקה ומנהליה מתעקשים להגיע ומרגיעים את רבבות המעריצים שכבר רכשו כרטיסים לאירוע. אבל אי אפשר וגם לא מומלץ להיכנס לנעליהם של המפיקים והמשקיעים. הפירסום שהושקע עד כה נאמד במאות אלפי שקלים שלא יוחזרו, אם חלילה, תשנה הלהקה את דעתה. הקמת הבמה אמורה להתחיל השבוע. רק מהמחשבות ומהחששות אפשר להשתגע.

זה מחזיר אותנו לדחייה-ביטול של הופעת "רד הוט צ`ילי פפרז" במהלך האינתיפאדה. המפיקים הפכו אז עולמות בניסיון להרגיע ולקיים את הקונצרט ויהי-מה. בין היתר ניסו לגייס את "ענבל", החברה הממשלתית לביטוח, לבטח את ההפקה ולהבטיח את קיומה. אלא שסירוב מצידה הבהיר כי בממשלה ובמסדרונותיה לא מכירים ביוזמה אמרגנית, פרטית או מאורגנת, כיישות רשמית בת-הגנה, שראויה לחסות תחת כנפי המדינה ומוסדותיה. ועד כה לא צלח שום ניסיון ליצור זיקה ולמסד קשר בין המדינה לתעשיית הבידור.

העוול במקרה זה כפול. כי מעבר להענקת מטרייה הכספית, מפסידה המדינה את התדמית ואת המוניטין הבינלאומיים שנילווים להצלחת ביקור שכזה. רוג`ר ווטרס למשל, הגיע עוין, ספקן וחשדן, ויצא שגריר נלהב - בזכות ההופעה, הקהל והביקור. חייב להיות למדינה אינטרס בהבטחת קיומם של אירועים מסוג זה, כמעודדי תיירות בימי שלום ודווקא בעיתות משבר, במיוחד אם הם תלויים כחוט השערה רק בעלויות ביטוח.

דרושה תמיכה ציבורית

מראשית הלחימה הבהירו דוברים של מגזרים שונים במשק, שבכוונתם לדרוש מהממשלה לבוא לקראתם. לא רק תעשיינים, חקלאים ותיירנים. גם ערוצי הטלוויזיה המסחריים, למשל. הם וגופים משדרים אחרים (כמו תחנות רדיו אזוריות) יצליחו להוכיח הפסדים ופגיעה בהכנסות בפרסום כתוצאה מהמצב וסביר שמועצת הרשות השנייה תבוא לקראתם ותפחית מדמי הזיכיון (ה"ביד") שהם יעבירו השנה למדינה. הם יעשו זאת גם על סמך הוכחת חשיבותם הציבורית, בקיום ערוצי תקשורת והודעות אל הציבור.

ומה הכתובת לאמנים, שגם הם משרת ציבור חשוב לא פחות, וממונים על תיחזוק המורל גם של העורף וגם של הלוחמים בחזית? האם זה משרד התעשייה או משרד התרבות (ופגישה במטרה לקדם עניין זה תתקיים בשבוע הבא עם מנכ"ל המשרד)? ואולי המשרד לבטחון פנים? או איכות הסביבה? ושמא בכלל, זה משרד האוצר? ואולי יחברו נציגי הבידור, ליוזמה עליה נתבשרנו השבוע, של צוות בכיר של משפטנים ורואי חשבון, שמתעתד להגיש תביעת פיצויים על גרימת הנזקים וההפסדים לממשלת לבנון?

ימים יגידו, אם בכלל. העתיד גם ילמד על מידת הנחישות של נציגי תעשיית הבידור לא להרפות הפעם ובכלל. תמיכה ציבורית לא תזיק למאבק צודק שכזה.