להחזיק קהל במתח במשך כתשעים דקות, כשכל מה שיש לך על הבמה זה זמר אופרה מתחיל הנדרש לתמיכת מאמן קולי (coach) - זה עסק לא פשוט. ג`ואן דרונמן מתמחה בזה כבר עשרים שנה, והקהל שבוי.
סודות ממטבח האופרה
את מה שמחוללת ג`ואן דורנמן זו השנה העשרים (פחות אחת) בקיץ התל-אביבי, לא נכון למדוד רק בסרגלים מוזיקליים. מדובר במוזיקאית עתירת ניסיון וידע מעוררי קנאה, המחלקת את אוצרותיה עם זמרים צעירים ועם פסנתרנים שמתמחים בעבודה עם זמרים.
לשיטתה תחומי העיסוק שלה מתחילים ומסתיימים בעבודה אישית עם זמרים. "בשביל זה משלמים לי" כמו שהיא אוהבת לומר כשהיא מדברת על ועם זמרים. אבל לצד זאת, היא הופכת את השיעורים שבהם נוכח קהל למופע שנע בין סטנד-אפ צרוף, לשיתוף הקהל בחוויית הזמרה האופראית מבפנים, אימוץ מאזיניה אל סודות המטבח, מתוך תקווה שאולי בבואם לצפות במופע אופראי, אבני הבוחן שלהם ישתנו.
מחוץ לאולם המרכזי של מרכז המוזיקה היפואי, היא בוחרת את ההפקות שתעלינה מדי שנה, מצוותת אותן בזמרים, מנצחים, במאים, ממיינת את הזמרים שישתתפו בסדנה, מלמדת בשיעורים אישיים, מחפשת מוקדי פעולה חדשים להופעות המשתתפים גם באתרים שמחוץ ליפו, מפעילה צוות תומכים וסייעים מתנדבים שנמנים על פי רוב, עם האלפיון העליון ומוכנים לעשות כל שתבקש ו עומדת בראש מסע הפרסום, קידום המכירות והשיווק של הסדנה, בכל רגע נתון.
כך משמרת דורנמן את מעמדה יוצא הדופן של הסדנה כמיזם צמרת במבחר הפעולות הקבועות של מחלקת המופעים של עיריית תל-אביב יפו, ומהווה בכך סמן ימני למאות אנשים, שהיו זה כבר לקהלה השבוי. בבסיס יש מוזיקה אבל במעטפת, כל מפגש עם דורנמן נוגע בתחומי פסיכולוגיית השיווק, יחסי הציבור, בהיבטים הכלכליים של המיזם, פוליטיקה פנימית וחיצונית וחושף כושר מנהיגות וסמכותיות שקשה לערער עליהם.
הצופה יכול לשנוא כל רגע, ולומר "די עם ההתקשקשות האמריקנית הזאת!", אבל אחרי כעשרים שנה כאשר העין והאוזן לומדות לסנן את האמריקניזמים ההתנהגותיים, את מערכות השיווק וכל הדברים שהם חלק בלתי נפרד מאישיותה בהקשרים האלה, נשאר עדיין הרבה מאוד בתחום טיפוח הקול והזמרה, שמעורר הערכה מתמדת.
לתמלל את אמנות המופשט
להחזיק קהל במתח במשך כתשעים דקות, כשכל מה שיש לך על הבמה הוא זמר מתחיל או זמר מתקדם שזקוק לתמיכת המאמן (coach), ולהדרכתו [ובמאמר מוסגר ניתן לומר כאן שכל זמר, גם הגדולים והמפורסמים שבעולם זקוקים תמיד לתמיכה], פסנתרן שלפעמים גם הוא עושה את צעדיו הראשונים, והמאמן עצמו, זהו בפירוש עסק מאוד לא פשוט. ובמהלך עשרות השנים שצפיתי בכיתות אמן בתחומי המוזיקה השונים כבר נתקלתי בשיעורים משעממים, שאולי נתנו משהו לאמן הצעיר, אבל לבטח לא מלאו את הגומחה שהופכת את כיתות האמן למופע.
מוזיקה, כל מוזיקה, גם זו המנוגנת וגם זו המושרת, היא אמנות המופשט המוחלט. כל מוזיקאי עוסק בפיסול בזמן. יצירת רגע שנקלט באוזן, מפוענח באונה אחת של המוח, מתויק בזיכרון במקום אחר במוח בשברירי שניות ונעלם. זוהי תמצית החוויה המוזיקלית הצרופה.
המופשטות הזו יוצרת בעיה לכל מי שמדברים על ועושים מוזיקה, מחסור מתמיד בשפת מונחים שיבהירו את החוויה. עצם הצורך להשתמש בשפת המלים כדי להסביר אמנות מופשטת, שכל המינוחים שלה אינם אלא הוראות ביצוע, מתכון ותו לא, יוצרת מראש נכות שעליה יש להתגבר. כאן נכנס הדמיון העצום של מי שמלמדים בכיתות אמן מול קהל.
אייזק שטרן בשעתו נזקק למערכת דימויים ששאבה מעולמות הקולינריה והספורט, בעזרתם הצליח לגרום לנגנים הצעירים להבין את רצונו ולשדרג את נגינתם, מקסים ונגרוב הצעיר, משתמש במימיקה. הוא משחק על הבמה דמויות שונות כדי להסביר את רצונותיו. לג`ואן דורנמן יש יתרון אחד, או נקודה אחת שמקלה עליה, יש לה שפה מילולית, זמרים שרים טקסטים, הבנת הטקסט מקלה מאד על עבודתה עם מדיית הזמן ולכאן אנחנו נכנסים.
לשיר בלי חיינדלעך
ביום רביעי האחרון לקחו חלק במופע חמישה זמרים צעירים שהביאו אתם דוגמיות של אריות ופסנתרנית אחת רבקה פצ`קו, שעוד מהדסת בזהירות רבה בתחום העבודה עם הזמרים.
ביניהם ניצבת, יושבת, הולכת, מדברת ג`ואן. היא צריכה לתת לאמנים הצעירים את כל התמיכה הנפשית כדי שיוציאו את המיטב מתוכם ולכן כל זמר מקבל כבר מייד עם תום שירתו, לפני השיעור עצמו מחמאות וחיזוקים. אחרי שהוא מתייצב ונרגע אפשר לעבוד על התיקונים. זה מתחיל מעצם ההכרזה של כל זמר לפני הקהל "ערב טוב, שמי כזה וכזה ואני אשיר לכם את האריה הזאת והזאת". כבר במלים הבודדות הללו, מתחיל השיעור. מעמד ההנכחה על הבמה. "אתם שוכחים שאתם על הבמה והבמה שלכם" הוא מוטו שיחזור במהלך השיעור בכמה וכמה צורות.
ראשונת הזמרות הייתה אניה וולווסקי (לשעבר מוסקבה, היום ניו יורק), ששרה את האריה של ליו, המשרתת ב"טורנדוט" של פוצ`יני. לוולווסקי בינתיים קול קטן אבל היא מחפה עליו בנוכחות. ג`ואן מתעמתת עם דפוסי התנהגות שככל הנראה באו עוד מרוסיה, פלירטוט עם הקהל על חשבון המוזיקה.
ההתנהגות הזאת היא הרמה להנחתה, ג`ואן לא מפספסת. היא מציגה לקהלה המגיב ברעמי צחוק את העמידה הקלאסית של זמרות סופרן, זמרי טנור וזמרי בס ובאחת היא משנה את התנוחה, משחררת. היא מצליחה לגרום לאניה, לחשוב מה היא בדיוק רוצה, לשיר בעוצמה, כדי שיעבור מסר של אהבת ליו המשרתת, לנסיך הטטרי שבסך הכל חייך אליה פעם אחד והעלה אותה ממעמד של עובד זר שקוף ליצור אנושי, כל זה באריה של חמש דקות של פוצ`יני, כאשר לפסנתר כמעט אין תפקיד והכל על שכמי הזמרת. עוד נקודה ועוד נקודה, כבר לא צריך לעשות חיינדלאך לקהל, המוזיקה עושה את זה לבד. אניה כבר משתפרת. צעד קטן בדרך ארוכה.
הליחה של דומינגו
אנחל רוז, טנור מקסיקני, עם קול בעל נטיות מתכתיות, שר אריה אחת. כאן ג`ואן מחליטה לשתף את הקהל בחווית האודיציות, המבחנים שזמר צריך לעבור לקראת קבלת תפקיד. היא משחקת את צוות הבוחנים ומבקשת ממנו מייד אריה נוספת, מתוך המבחר שהוא מציע, היא בוחרת את הלהיט "דמעה נסתרת אחת" מתוך "שיקוי האהבה" של דוניצטי. היא מראה לו שבחירת האריה הראשונה במבחן קבלה, חייבת לעמוד במבחן פופולריות וכיבוש קהל. בעיה אחרת שהיא חולקת עם הקהל היא היווצרות עודפי ליחה במיתרי הקול והניסיון הנצחיים להיפטר ממנה, גם אצל ענקים כמו דומינגו שכבר ניסה הכל, אבל ללא הצלחה. עודפים שמשווים לקולו גוון מחוספס. אבל הקהל אוהב אותו וזה מה שחשוב.
אחריו עולה סטיבן לונג, צעיר בן 22 מטקסס, שנראה לובש את החליפה של אבא, "חנוּן" אמיתי. "בפעם הראשונה בסדנה", היא אומרת. הוא שר אריה מתוך "סימון בוקנגרה" של ורדי. "זה ההמנון הלאומי של זמרי הבס", מסבירה דורנמן, "לומדים אותה בגיל 20, חוזרים אליה כעבור עשור ושוב כעבור עשור. הבעיה של זמרים בגיל הזה שכל האריות לקול הזה, בס, אינן מתאימות לו. הוא לא בשל לכך עדיין. אפילו מוצרט שנראה קל הוא קשה ביותר". ואז היא פונה אליו ומבקשת שיסביר לה מה הוא רוצה באריה. "משמעות", הוא עונה. "עזוב אותך ממשמעות. מה על יופי של קול? מה על בהירות המלים?" הוא מנסה שוב. הקהל מעריך את הגיל, את ההתנסות ו"כולנו מצפים לשוב ולשמוע אותך כאן בשנה הבאה" מסכמת ג`ואן. אגב כך מייצרת קהל עתידי, נאמנות למוצר, וגירוי החושים של הקהל שאולי יגיד בעוד עשרים שנה, "שמעתי את לונג ביפו כשהוא רק התחיל".
ג`ואן והטנורים
ג`סיקה באוורס מסיאטל שרה את כרמן. זמרת מצו גדולה בממדיה, עם עצמות לחיים גבוהות שמאפשרות לג`ואן להפליג למחוזות של קנאה נשית צרופה, "גם אני רציתי גוף של בלרינה, פעם" היא מתוודה, לקולות צחוק מהקהל, "אבל לומדים לחיות עם מה שיש!" - עוד פעלול שכובש את הקהל.
ג`סיקה שרה את אריית הקלפים של כרמן ואנו נחשפים לבעיות השירה בצרפתית. ההנחיות של דורנמן לזמרת הן: "ראשית, אמרי את המשפט באנגלית כדי שכולנו וגם נבין את התוכן היטב, עכשיו חזרי עליו בצרפתית, נסי לקרוא אותו כאילו הוא חרוט בקיר שלידך ועכשיו אחרי שעשית את כל אלה שובי אל השירה". ג`ואן משתפת את הקהל בקושי העצום שמעמיד תפקיד כרמן לפני כל זמרת. "דמות מורכבת מסתורית תמיד. שום דבר אצלה הוא לא חד משמעי. היא מורדת בחברה, אבל בתוכה שומרת על מסורת שבטית, הקלפים כדוגמה", ההפלגה בתיאור הדמות מחדדת את הקשבת הקהל ואגב כך משדרגת את שירתה של ג`סיקה. זמרת שעוד תגיע רחוק.
את הצימוק שימרה ג`ואן לזמר האחרון. גם זו מלאכה חשובה לבדוק מי ראשון ומי אחרון. "האם אני שומעת טנור באופק?" הקהל השבוי, יודע עד כמה קשה למצוא זמרי טנור וטנורים טובים, על אחת כמה וכמה.
לבמה מתגלגל בניחותא חואן-קרלוס רודריגז, מפוארטו ריקו, ששר בקול טנורי גדול את האריה הראשונה של דה גרייה מתוך "מנון לסקו" של פוצ`יני. אריית ההתאהבות שלו במנון. חואן-קרלוס כובש את הקהל מייד ובצדק, יש לו את זה.
כאן השיעור גולש למערכת היחסים בין נשים לבין טנורים. ג`ואן לקהל: "טוב שהוא נשוי. אני יכולה להגיד לכם מניסיון". אומרת, מחייכת בפה מלא ומשאירה את הקהל משתאה ומפנטז על יחסי ג`ואן עם כל הטנורים הגדולים שאיתם היא עבדה, והיא באמת עבדה עם כולם.
אבל בינתיים יש לנו את חואן-קרלוס, שדורש רק גיהוץ קל, פה ושם הברה, הקפדה על היגוי, ובעיקר חשיבה מחודשת על הרגע הדרמטי "תחשוב על מישהו או מישהי שהכרת והתאהבתָ, בו או בה, באותו רגע. את זה אנחנו רוצים כאן!" רוצים ומקבלים. הקהל המסופק ישוב גם מחר ומחרתיים ובעוד שנה. ג`ואן דורנמן מגישה שוב נוסחה מנצחת.
לפרטים נוספים
21/07/2006
:תאריך יצירה
|