"טאבו: עמוס גוטמן" - סרטו של שאולי מלמד, "הקיץ האחרון" - סרטה של קתרין ברייה ועוד
"טאבו: עמוס גוטמן" (ישראל 2024)
****
דוקומנטרי. סרטו של שאולי מלמד. שרטוט דיוקנו של הבמאי עמוס גוטמן שפעילותו הקולנועית הקצרה (מדי) השתרעה על פני כמעט עשור (בין 1983 ו-1992) וכללה ארבעה סרטים באורך מלא. בהיותו גם חלוץ הקולנוע הקווירי בארץ, הסרט עוקב אחר האופן בו התקבלו סרטיו, הנועזים לתקופה ההיא - מילולית וגם ויזואלית - על ידי התקשורת, מציגים צילומים מהסטים שלו ואת האווירה שבה יצר. הסרט כולל גם ריאיון שערכה אתו, מעט לפני מותו מאיידס, עוזרת הבמאי שעבדה איתו, ענת דותן. היא תכננה ליצור עליו סרט דוקומנטרי, מה שלא יצא לפועל בסוף, אבל החומרים נשארו ומתפרסמים כעת במסגרת זו. 76 דקות. טאבו: עמוס גוטמןטאבו: עמוס גוטמן, תמונה באדיבות בתי קולנוע לבביקורת
עמוס גוטמן היה במאי פורץ דרך, בהרבה מובנים. בתקופה בה היצירה הקווירית הייתה כאן עדיין עמוק בארון, הוא העז להציף אותה למרכז התודעה בסדרת סרטים שנתנו ביטוי לגיבורים הומואים שמחפשים את דרכם וזהותם. הסרט הדוקומנטרי עליו ממחיש עד כמה הקולנוע שלו היה שונה לחלוטין ממה שנעשה כאן באותה תקופה, ולא רק במובן הלהט"בי. סרטיו היו בעלי יופי אסתטי ואנינות אירופית כמותן לא נראו בתקופתו. ויחד עם זאת הם גם היו מרדניים, חתרניים וקוראי תיגר על הקונבנציות. הוא אהב לעסוק בכל מה שנחשב טאבו. בין אם אלה יחסים הומוסקסואלים ("נגוע", 83'), או גילוי עריות בין אח ואחות ("בר 51", 86'), או אהבה בין שני גברים שאחד מהם חולה איידס ("חסדמופלא", 92'). בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, בה הארץ היה שטופה במיליטריזם, תיאר גוטמן הנון-קונפורמיסט, שתיעב את המלחמה וסירב להתייחס לנושא פרונטלית, מערכות יחסים של צעירים יהודים עם ערבים. בין אם כרומנים "אסורים" ובין אם כיחסי ניצול, בהם ערבים באים לזיין יהודים בשביל כסף. הסרט נוגע גם בסרטו יוצא הדופן בפילמוגרפיה של גוטמן, "חימו מלך ירושלים" (1987), על פי ספרו של יורם קניוק. עד יומו האחרון גוטמן לא היה שלם עם הסרט הזה וחשב שההחלטה ליצור אותו הייתה טעות. הוא חש שהסרט פשוט לא שיקף את אישיותו ואת האג'נדה שלו. במרכז "טאבו: עמוס גוטמן" עומד כאמור הריאיון המצולם האחרון, זה שערכה אתו ענת דותן, כשהוא כבר כחוש ופניו היפים מעוותים כתוצאה מההשפעה ההרסנית של האיידם. אבל הוא עדיין שומר על הפאסון של "הנסיך הרומני" ומדבר בגילוי לב מוחלט על עצמו ועל יצירתו. המסמך הזה הוא בעצם הצוואה האישית והאמנותית שלו. הסרט נוגע כמובן גם בשני הפרטנרים האמנותיים הכמעט קבועים שלו, המפיק אנריקה רוטנברג ושותפתו הקבועה לחיבור התסריטים עדנה מזי"א. היא הלכה לעולמה בשנה שעברה ולא התראיינה לסרט, אם כי שיתפה פעולה באופן מלא עם הבמאי מלמד. למרות שהיו לה לא אחת חילוקי דעות עם גוטמן בנוגע לבלנס שצריך להיות בין האופי האמנותי והמסחרי של הסרטים עליהם עבדו יחד, היא הדגישה בפני מלמד ש"עמוס הוא האישיו, לא היא". עמוס גוטמן היה אדם מורכב, והסרט מתאר זאת, בין היתר בכמה מהציטוטים שלו. "להיות הומוסקסואל זה ללכת לאבדון". או "כל חצי שנה יש לי פרשייה עם אישה – ניסיון לצאת מההומוסקסואליזם". על הניסיונות לחבר אותו ל"קהילה" אמר: "אני לא אחד מהם. אני שומע 'שלנו' ונהייה לי רע. הם רוצים שאעשה סרטים מגמתיים, שיראו הומוסקסואליות כדבר טבעי". למדתי בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל-אביב במחצית השנייה של שנות ה-70. בתקופה ההיא גוטמן למד במחלקת הקולנוע של "בית צבי". בשנים ההן נוסדה חבורת "קי"ץ", קולנוע ישראלי צעיר, שרנן שור, שלמד באוניברסיטה שנה מעליי היה אחד מיוזמיה. הם קראו תיגר על הקולנוע המסחרי שעמד אז במרכז העשייה הקולנועית בארץ, וניסו ליצור קולנוע מאתגר יותר. באופן טבעי ומתבקש הצטרף גוטמן לחבורה הזו. כמי שחי את התקופה אני יכול להעיד ש"טאבו: עמוס גוטמן" משקף את היוצר, את מה שייצג ואת האווירה בארץ בשנות ה-80, שמשתקפת להפליא בסרט הזה. "הקיץ האחרון" (צרפת 2024) ***דרמה. סרטה של קתרין ברייה. במוקד העלילה כאן עומדת אן ( ליאה דרוקר), עורכת דין החיה בפרבר עשיר עם בעלה פייר ( אוליבייה דבורדין). מאחר שאן לא יכולה ללדת, השניים אימצו שתי בנות. וכעת, בתקופת חופשת הקיץ, מצטרף לבית המשפחה תיאו ( סמואל קירשר), בנו בן העשרה של פייר מנישואיו הקודמים. הוא לא בדיוק נער מחונך, אלא יותר פורע חוק בפוטנציה, שלא הסתדר במסגרת של בית הספר. הדיאלוג בינו ובין אן מתפתח ומבלי שהשניים תכננו זאת הם מוצאים זה את זה במיטה. אן מבקשת מתיאו שלא לדבר על כך עם פייר ולמעשה מנסה למנוע את המשך הקשר המיני ביניהם. אבל מתברר לה שתיאו פיתח כלפיה אובססיה. הוא לא רוצה שהקשר המיני ביניהם ייפסק ואן מתקשה לשלוט ברצונותיו, אולי גם ביצריה. 104 דקות. הקיץ האחרון
הקיץ האחרון, תמונה באדיבות New Cinema ביקורת
את הבמאית קתרין ברייה פגשתי בראשית שנות ה-2000 בארץ, כשהגיעה לכאן לצורך קידום סרטה "אנטומיה של גיהנום". זה היה סרט פרובוקטיבי-חתרני, עם סקס פרברטי, ומה לא. עד כדי כך שמספרי הצנזור נשלפו כדי לקצץ בבשר החי. לא יצא לי לצפות באף סרט נוסף שלה מאז, אבל נראה שהיא התמתנה בדרך שבה היא בוחרת להציג סקס בקולנוע, כולל את מושאיו. ועדיין היא עוסקת כאן במערכת יחסים מינית על-גילית, וגם אסורה, על פי הקונבנציות החברתיות. הרומן בין אן ופייר נראה לי די תמוה. מילא אם היה מדובר בסטוץ חד-פעמי, של אישה בוגרת שחושקת ב"בשר צעיר" של נער, שהוא במקרה בנה החורג, מה שמעצים את הריגוש מה"חטא". הוא צעיר מאוד אבל כבר די מבושל, כלומר מגיע אליה עם ניסיון קודם. האמת היא שהתקשיתי להבין מה גורם לאן להמשיך את הקשר המיני אתו, שלא מגיע עם איזשהו מטען תרבותי או אחר המתפתח ביניהם. הוא אובססיבי אליה, והיא נכנעת לו. בעצם, מתמסרת. שוב ושוב. זאת עד הטוויסט בעלילה שיסבך את הכל. הסרט מציג באופן בוטה למדי, אפילו מעט וולגרי, את הקונפליקט הבלתי נשלט של אן, ולי קשה להזדהות איתה. הבמאי המעולה לואי מאל יצר סרט בנושא דומה, "הלחישה שבלב" (1971). הוא תיאר את היחסים המורכבים שהתפתחו בין אם (לאה מסארי, בתפקיד אייקוני, בלתי נשכח) לבנה בן ה-14 (בנואה פרו). הסרט ההוא שרטט דיוקן רגיש ונוגע ללב של תא משפחתי בורגני, פגיע ופגוע, בו נעשה ניסיון לברר דברים שמתחת לפני השטח. גילוי העריות שם הוצג בצורה רגישה ועדינה - ניגוד מוחלט למה שקורה ב"הקיץ האחרון". "עוד משהו בקטנה" (צרפת 2024) ***קומדיה. סרטו של ארתוס. אב ובנו שודדים בנק ובדרך לרכב המילוט שלהם הם מגלים שהוא נעלם. מתברר שהמשטרה גררה אותו משום שהם החנו אותו בחניית נכים. שם הם נתקלים במקרה באוטובוס שאליו עולה קבוצה של בעלי מוגבלויות. מתברר כי הם יוצאים לחופשת קיץ. האב והבן מחליטים לעלות על האוטובוס ולהצטרף לנסיעה, וכך לחמוק מהמשטרה. הם מצליחים להערים על המדריכה של בעלי המוגבלויות. הבן מתחפש למוגבל והאב מציג עצמו כמלווה שלו, וכך יוצאת כל החבורה לדרך, למסע מטורף שבו הכל יכול לקרות. עם אליס בילאיידי, סלין גרוסאר, מארק ריסו, קלוביס קורנילאק, גד אבקסיס, לודוביק בול. 109 דקות. עוד משהו בקטנה
עוד משהו בקטנה, צילום: David Koskas באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג
ביקורת
מדובר בסרט סהרורי, שנראה כמו קומדיית מצבים בלתי נגמרת. גאג רודף גאג, רודף גאג. אלא שיותר מכל גרם לי הסרט הזה לכאב ראש. הוא היסטרי, עמוס מצבים מצחיקים לכאורה, אבל הוא מתאמץ מדי להצחיק. חלק מבעלי המוגבלויות עושים כאן תפקידים לא רעים, אבל בסך הכל זו לא הקומדיה הפרועה שאפשר היה לחשוב שממתינה מעבר לפינה. הבדיחות לא יותר מדי מצחיקות, חלק מבעלי המוגבלויות מעורר אמפתיה, אחרים פחות. ובמקומות בהם הרגש נכנס לתמונה זה קורה מעט מדי ומאוחר מדי. שני סרטים ספרדיים על בעלי מוגבלויות בספורט (ועוד מבוססים על מקרים אמיתיים) עשו את זה הרבה יותר טוב. "אלופים" (2018) והמשכונו "אלופי החיים" (2023).
"הנזיר והרובה" (בהוטן 2024)דרמה. סרטו של פאוו צ׳וינינג דורג׳י. השנה היא 2006 ובהוטן, שרק לא מזמן התחברה לטלוויזיה ולאינטרנט, עומדת לקראת אחד השינויים הגדולים ביותר שידעה – מעבר ממשטר מלוכה לדמוקרטיה, צעד שמוביל המלך האהוב והנערץ שרואה בכך מעין מתנה לעם לקראת פרישה. אבל את המתנה הזו לא בטוח שרוב העם בכלל רוצה לקבל. המסע שיהפוך את בהוטן לדמוקרטיה הצעירה בעולם הוא מסעם של האיכרים שרבים מהם אפילו לא יודעים את התאריכים בהם נולדו, של אנשי העיר המתאספים לצפות בג'יימס בונד במרכול השכונתי ושותים משקה שחור ומסקרן שנקרא קוקה קולה, של אספן אמריקאי שמחפש "אוצר" נדיר, ושל נזיר שנשלח למשימה משונה. 107 דקות. הנזיר והרובה "הגיע הזמן"קומדיה. סרטו של כריסטיאן דיטר. טיילור, ילד מחונן, מגלה להפתעתו שהוא יכול לחזור בזמן – זאת לאחר שמשפחתו מקבלת בירושה שעון עתיק גדול מסבו המנוח. ביחד עם אחותו מאיה ואחיו הקטן מקס הוא מחליט לצאת להרפתקה מבעד לגבולות הזמן, על מנת שיוכל למנוע את הפרידה הקרבה של הוריו. 86 דקות. הגיע הזמן"עיפרון הקסם"פנטזיה. סרטו של קרלוס סלדנאה. הרולד (זאקרי לוי) ההרפקתן יכול להפיח רוח חיים בכל חפץ שהוא מצייר בספרו. לאחר שהוא מתבגר הוא מתחבר יותר לעולם האמיתי וזונח את עולם הספר. אבל אז מבין הרולד שיש לו עוד הרבה ללמוד על החיים האמיתיים – ושחברו הנאמן העיפרון הקסום הסגול יכול לגרור אותו להרפתקאות אשר לא דמיין שהן בכלל אפשריות. כאשר הכוח הבלתי מוגבל של הדמיון נופל לידיים הלא נכונות, הרולד וחבריו ייאלצו להיות יצירתיים כדי להציל את העולם האמיתי ועולם הדמיון כאחד. 92 דקות. עיפרון הקסם "אמילי והיגואר האחרון" (צרפת-קנדה-איטליה 2024)הרפתקאות. סרטו של גיל דה מסטר. אמילי גדלה ביערות האמזונס עם אביה ואמה. המקום המיוחד הזה העניק לה את החברות הנדירה ביותר עם ׳הופ׳, גור יגואר אבוד שהיא מגלה ומגדלת. כאשר אירוע טרגי מאלץ את אמילי ומשפחתה לעזוב את היער ולעבור לחיות בעיר ניו-יורק היא ממשיכה לחלום במשך שנים על חזרה ליער הגשם כדי לפגוש את החבר שלה, הופ. בהגיעה לגיל 14 היא מגלה שכפר ילדותה נמצא תחת איום מצד סוחרי בעלי חיים. היא יודעת שהיא חייבת להגיע לשם כדי להציל את היגואר האהוב שלה, אבל התוכנית שלה לחזור לאמזונס, נתקלת בהתנגדות של אביה ושל המורה שלה אניה, המצטרפת לבסוף למסע למרות התנגדותה. ביחד הן מגיעות לג׳ונגל כדי להתאחד עם הופ ולהציל אותו מאלה המבקשים להרוס את יער הגשם וחיות הבר הנמצאות בו. 96 דקות. אמילי והיגואר האחרון
01/08/2024
:תאריך יצירה
|