מילה שאפשר להתאחד סביבה

זה התחיל בצורך לחזור ולהתכנס, לצלול אל תוך שורשי התנועה ולנקות רעשי רקע. זה התחיל גם מתוך געגוע לשקט, מרצון להתמרכז מחדש, להפעיל את המנוע הנסתר שמניע וטוען את הגוף עד הקצה.

הכוריאוגרף אייל דדון ולהקת סול, מעלים השבוע בבכורה בפסטיבל תל אביב דאנס במרכז סוזן דלל בתל אביב עבודה חדשה עם כותרת מבלבלת. קוראים לה -  "זיפת", ועל אף שהשם מתאר די במדויק את המצב הקיומי בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, אם משהו מהשבר הגדול חלחל לתוכה, הוא אינו בתנועה, מוחשי או נרטיבי, אלא בא לכדי ביטוי בְּריכוז הגבוה שיש בו עוצמה ואיפוק, כמו אנרגיה אצורה רגע לפני פיצוץ. ערב הבכורה אנחנו נפגשים לשיחה על מחול וישראליות, השפעות ומרחבי יצירה סטריליים ועל מילת סלנג אחת, מפעילה ומניעה, שגם כשהמצב לא משו, מעלה חיוך.

ZIFT, צילום: גיל נמט

אז זיפת?

"זיפת".

ככה?

"כן".

למה זיפת?

"אין לזה בהכרח קשר לתנועה. אולי יותר לאימפקט שלה. יצירה נולדת בתקופה מסוימת שמהדהדת פנימה. זה התאים. זו תקופה שבה עולות בי הרבה שאלות שקשורות לבית. מה זה בית? איפה זה בית? איך יצירה מתקיימת בבית בריא? מתוך תחושה כללית של תשישות, זו מילה שאפשר להתאחד סביבה ויש בה משהו מחויך שגם מתנגן נחמד. זיפת". 



ZIFT, צילום: גיל נמט

 
שדים שמשתחררים על הבמה
 
בהודעה לעיתונות הוא מדבר על סערות נפש וכוחות בלתי נשלטים, שמניעים לפעולות מעבר לנתפס, על שדים שמשתחררים על הבמה והופכים לאנרגיה גולמית, על מצב פגום ותחושות אי נוחות.

ויש גם ציטוט מתוך "חכמת האדישות", ספרו של הבלוגר האמריקני מארק מנסון: "כשאתה לא מתרגש מזה שאתה מרגיש רע, אתה יוצר קצר חשמלי במעגל המשוב מסיוטים. אתה אומר: 'אני מרגיש זיפת, אבל למי אכפת?'".

יש סערות בעבודה וגם שדים ויד שמכוונת את התנועה למצבי קיצון. הגוף לא נח, אבל יש רגעים, הבלחות, של הרמוניה. דרך המסננת המאוד ייחודית של דדון מציצה לה התנועה הגולמית שמאחורי המחול והיא נשכנית, חצופה, בטוחה בעצמה ורבת עוצמה. 



ZIFT, צילום: גיל נמט
 
"אפשר לקרוא לזה קסם"
 
"נקודת ההתחלה היתה בנקודת הסיום של 'ג'ורג'ט', עבודה מאוד דיגיטלית והפקה מפלצתית מבחינת הגודל שלה והרגשתי שקצת ברחתי מהתנועה. אתה עסוק בווידאו, במסכים, במצלמות וזה מסיט את תשומת הלב. רציתי לצלול לעומק התנועה, לפיזיות מתפרצת, לבעבוע שגורם לי להרגיש כל הזמן על הקצה. במובן מסוים, זה החזיר אותי הביתה", אומר דדון.

באיזה מובן?

"גם באיכויות התנועה שהזכירו לי דברים שיצרתי בתחילת דרכי, אבל גם במובן של שייכות לתנועה. הביצוע משתנה מרקדן לרקדן אבל כשיש את הדבר הזה – תחושת שייכות לתנועה, הגוף משגר אנרגיה, יש סביב הרקדן הילה שלא ניתנת להסבר וזה המקום שמעניין אותי כי הוא הופך את כל מה שמתרחש על הבמה להרבה מעבר לרצף תנועות רנדומלי. אפשר לקרוא לזה קסם".

אפשר לקרוא לזה שפה

"אני לא יכול לדבר במושגים של שפה, זה משהו שעין חיצונית יכולה לעשות. אני מנסה ליצור עולם ואני יודע מה מעניין אותי. עולם המחול מנסה להמציא את עצמו כל הזמן מחדש ולפעמים מתוך רצון להתחדש, אתה בורח מהמקור. זה מה שקרה לי גם בלהקה וגם בפרויקטים אחרים. הרגשתי שהגיע הזמן לחזור אחורה, למצוא את העוגנים שקודמים למהלך, לקומפוזיציה. לא לברוח מהדבר עצמו - גוף הרקדן והתנועה". 



ZIFT, צילום: גיל נמט
 
הכוח שבקבוצה
 
אייל דדון נולד בשנת 1989 בבאר שבע. את דרכו כרקדן החל בלהקת קמע של תמיר גינץ ובהמשך התבלט בלהקת המחול הקיבוצית בניהולו של רמי באר, שפתח בפניו גם את שערי היצירה. בקיבוצית נוצרו יצירותיו הראשונות ובה הוא גדל והתפתח כיוצר ובמקביל כמנהל חזרות. בשנים האחרונות הוא שותף לעיצוב פסקול ביצירותיו של באר ומוזמן ללהקת המחול הקיבוצית ככוריאוגרף אורח. את להקת סול הקים בשנת 2016 בעירו, באר שבע, יחד עם גרעין קשיח של רקדנים חברים, בוגרי להקות מובילות. חמש שנים לאחר מכן נבנה בעיר בית המחול, שבו פועלת הלהקה וממנה יוצאת לסיורי הופעות בארץ ובחו"ל.

"להקת המחול הקיבוצית זה הבית שגדלתי בו. רמי באר הוא יוצר ענק ואדם גדול שמאד השפיע על חיי", אומר דדון: "עד היום, בכל צומת החלטות, אני מתייעץ איתו. רמי מלווה אותי כמנטור לאורך כל השנים במוזיקה, ביצירות וגם ברמה האישית ואני מאד שמח שהוא בחיי. כשהחלטתי על הקמת להקה משלי, רמי נתן את ברכת הדרך".

ההשפעה של באר ניכרת גם בדיפוזיה של השפה התנועתית והמחשבה הכוריאוגרפית ובעיקר בדגש על קבוצה מול אינדיבידואל שמאד בולט ביצירות של שניכם

"אני מסכים. זה השורש שלי, שממנו גדלתי. את העבודה הראשונה שלי יצרתי במסגרת הקיבוצית לתכנית מסע שמיועדת לתלמידי מחול מכל העולם. זו הייתה עבודה ל-16 רקדנים לא מקצועיים ובאופן טבעי אתה מגלה את הכוח שבקבוצה. בעבודה הנוכחית היצירה מתחילה כקולקטיב ומתפרקת לקטעי סולו ודואטים שבהם מאד בולט האינדיבידואל. אבל גם כפרודות, עדיין מרגישים שכל אחת ואחד מהרקדנים משתייכים לאותו העולם. החיבור והקשר זה מה שחשוב לי ומרגש אותי".

אייל דדון, צילום: גיל נמט


כל יצירה היא בספק
 
מחול זו לכאורה שפה אוניברסלית, אבל כשמתבוננים במחול הישראלי אפשר לדבר על זהות. יש משהו מאד לוקאלי באנרגיות המתפרצות, בכוח וגם בקולקטיב. אצלך זה מאד מורגש גם בתנועה, אבל גם בעצמה של הפסקול בעבודות. תנועה צומחת מתוך מקום? מושפעת ממנו?

"אם בתחילת הדרך חשבתי שמחול זה שילוב של טכניקה וצורה, היום אני חושב שמחול ישראלי קשור בכלל להישרדות. יש משהו בישראליות שתמיד מבעבע. משהו בתרבות שלנו כעם שורד שעובר כל הזמן בין נקודות קיצון, שמחות ואסונות וגם במגוון הרחב של עדות, דעות, צבעים, מרקמים שמתערבבים בכור היתוך קטנטן ובמציאות מורכבת, שנותן צבע לתנועה ומכניס בה מתח. אולי זה העניין. מתח היא מילת המפתח כי לצד טכניקה וגישה לתנועה, שאלו דברים שאפשר ללמד, את האיכות הזו קשה מאוד לייצר אם היא לא טבועה בתוכך, בתוך התרבות שלך, בתוך היומיום. זה מאוד ישראלי".




אייל דדון, צילום: גיל נמט

דיברת קודם על בית וצריך לומר שבפרויקט שהקמת לפני שמונה שנים יש גרעין קשה של רקדנים שהולכים איתך דרך עד היום

"זה התחיל בקבוצה של חברים טובים. חשבנו שיהיה מגניב לעשות דברים יחד. אף אחד לא ציפה שנגיע לאן שהגענו. חלק גדול מהקאסט נמצא כמעט מההתחלה. זה אומר הרבה. מה שמחזיק את הלהקה הזו זה לא רק הכישרון אלא הקולקטיב והאמונה בלעשות את הבלתי יאומן".

מה זה אומר לעשות את הבלתי יאומן?

"להקים היום להקה במדינת ישראל זה לעשות את הבלתי יאומן. ליצור בתקציבים אבסורדיים עם רקדנים ורקדניות מדהימים ומדהימות שעזבו להקות כמו להקת המחול הקיבוצית, בת שבע, פינטו או ורטיגו, זה לעשות את הבלתי יאומן. להופיע בתיאטרון הלאומי של פראג עם שלוש יצירות שונות בשבוע אחד, זה בלתי יאומן. לעשות שיתופי פעולה בינלאומיים בזמן מלחמה עם הפגנות מחוץ לאולמות זה לעשות את הבלתי יאומן. זה הדלק שלי, לעשות את הבלתי יאומן. וזה מדהים כמו שזה מפחיד כי זה יכול להתמוסס בכל שנייה. הכל בספק וכשזה על הקצה, כמו בהישרדות הישראלית, אף אחד לא מבטיח לך שזה יעבוד. כל יצירה היא בספק".