"מחר יום חדש" (איטליה 2023) *****

דרמה. סרטה של פאולה קורטלזי. דליה (פאולה קורטלזי) חיה ברומא של 1946. העיר, שמגיחה מתוצאותיה ההרסניות של מלחמת העולם השנייה, נקרעת בין אופטימיות ורצון לעתיד טוב יותר. דליה חיה עם בעלה איוואנו, שלושת ילדיהם, ואביו הנרגן. איוואנו (ולריו מסטנדראה) הוא אדם אלים וקשה, המכה אותה כמעט על בסיס יומיומי. גם אביו הוא אדם גס רוח  המנבל את הפה, מה שלא מוסיף לאווירה בבית. אבל יש לדליה הכנועה חברה טובה שאיתה היא חולקת רגעים קלילים יותר. בתה הבכורה מרצ'לה (רומנה מגיאורה ורגנה) עומדת להתארס. דליה מקבלת את גורלה, את הטוב עם הרע, בחברה ובמשפחה הפטריארכלית שלה, שבה הגבר הוא השליט המוחלט. וביום בהיר אחד, מגיע בדואר מכתב מסתורי הממוען אישית אליה, מה שלא קרה אף פעם. 118 דקות. מחר יום חדש




מחר יום חדש, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

זהו סרט הביכורים של הבמאית-תסריטאית-שחקנית-זמרת האיטלקית פאולה קורטלזי. וכשצופים בו, מייד צפות לתודעה שחקניות כמו אנה מניאני, סופיה לורן וג'ולייטה מסינה. שלא לדבר על יוצרי קולנוע ניאו-ריאליסטי מובהקים כמו ויטוריו דה-סיקה, לוקינו ויסקונטי, רוברטו רוסליני ואפילו פדריקו פליני ביצירותיו המוקדמות, "אורות הווארייטה", "השייח הלבן", "הבטלנים". הסרט הוא בפירוש מחווה מבריקה לקולנוע הניאו-ריאליסטי, וקורטלזי משלבת בו באופן יצירתי גם אלמנטים של מיוזיקל. זאת באופן שבו בוחרת דליה להימלט למחשבות אסקפיסטיות כשבעלה מתעלל בה.

למרות שאיטליה כבר שוחררה, חיל מצב אמריקאי עדיין מסתובב בעיר ושוטרים צבאיים דואגים שהסדר לא יופר. שוטר אפרו-אמריקני מנסה לחזר אחר דליה, אבל היא דוחה אותו בפחד, מחשש שבעלה יראה אותה איתו ואז צפוי לה עונש קשה. בהמשך השוטר הזה עתיד לסייע לה. בכלל, באופן מתוחכם שותלת קורטלזי בסיפור רמזים לכתב חידה, שלא ברור אם יפוענח או לא. 

"מחר יום חדש" הוא בפירוש סרט בעל מאפיינים ניאו-ריאליסטיים. הוא צולם בשחור-לבן, וקורטלזי מתכתבת בו בנוסטלגיה עם סרטי מעמד הפועלים שמילאו את החלל החברתי בתפר שבין ההתאוששות ממלחמת העולם השנייה והנס הכלכלי. היא גם מחקה ומשדרגת ביצירתיות רבה את ז'אנר הקולנוע המלודרמתי של אותה תקופה. אחד המייצגים הנאמנים שלו בשנות ה-40 וה-50 היה הבמאי רפאל מטראצו. הוא יצר מלודרמות זולות שהקהל אהב והמבקרים שנאו. הם קראו לו "וואנבי ניאו-ריאליסט", אחד שמחקה קולנוע ניאו-ריאליסטי אבל רחוק מלהיות הדבר האמיתי. וזה עוד פן של הסרט המיוחד, המנה והמענג הזה. "מחר יום חדש" של פאולה קורטלזי הוא יצירה מבריקה, בכל מובן. אל תחמיצו אותה.   





"מחכים לדאלי" (ספרד 2023) *** וחצי

דרמה. סרטו של דויד פויול. השנה היא 1974, שלהי שלטונו של הרודן פרנקו בספרד. פרננדו (איוון מסאגו) ואלברטו (פול לופז), שני אחים שגם עובדים יחד כשפים, עוסקים בפעילות חתרנית נגד המשטר הדיקטטורי. כשמתברר להם שהמשטרה בעקבותיהם הם נמלטים מברצלונה לעיירת החוף הציורית קדאקס. הם פוגשים שם את לולה (קלרה פונסו), בתו של ז'יל (חוזה גארסייה), בעל מסעדה בשם "סוריאל". כל התפאורה שסביבה מבוססת על יצירותיו הסוריאליסטיות של האמן הגדול והאקסצנטרי סלבדור דאלי, המתגורר באזור. שאיפתו האחת והיחידה של ז'יל היא שדאלי יבוא לאכול במסעדתו. לאחר שהשף הקבוע שלו עוזב את המקום, נכנסים פרננדו ואלברטו למשבצת. הם משדרגים במידה ניכרת את התפריט של המסעדה וכעת הכל מוכן להגעתו למקום של האמן המפורסם. 114 דקות.  מחכים לדאלי



מחכים לדאלי, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג


ביקורת
 
ברור שההשראה לסיפור הזה היא מ"מחכים לגודו", שלסמואל בקט. אבל מה שיפה כאן במיוחד זו האווירה
החופשית והמשוחררת של הסבנטיז. למרות שזו עדייןספרד של פרנקו, עיירת החוף שורצת תיירות ותיירים,חלקם נודיסטים, המבקשים רק לנפוש וליהנות מהחיים.

וזאת על הרקע הפסלים הסוריאליסטיים שמעטרים אתהמסעדה שבמרכז הסרט (בהם פסל נשי אנדרוגיני שז'ילאוהב במיוחד). עבורו זוהי אובססיה לגרום לדאלי להגיע למקום. הוא מוכן לעשות הכל לשם כך, ועל הדרך הוא מדליק את הסובבים אותו על העניין. ובינתיים נרקמים להם במקום רומנים, האווירה הפסטורלית של המקום משפיעה על הנוכחים. מתקבל הרושם כי דאלי מוכן לתת קפיצה למסעדה  ונראה כי רק הגעתם של שוטרים למקום עלולה להשבית את השמחה. "מחכים לדאלי" הוא סרט אווירה קייצי פריקי, המכיל גם את המימד הקולינרי ואת החיבור לאמנות (של דאלי, ובכלל). הבעיה היא שלאחר ההכנה הארוכה ובניית כל האקספוזיציה – היפה כשלעצמה - ניתן היה לצפות ליותר. ואיכשהו, למרבה הצער, הסיפור הולך ומתמסמס, ומותיר אותך עם תחושה של פספוס.   






"ג'ולס" (ארה"ב 2023) *** וחצי

דרמה. סרטו של ג'ון טרטלטאוב. הפנסיונר מילטון רובינסון (בן קינגסלי) חי חיים שקטים ונעימים. אבל שגרת חייו מופרת כשעצם בלתי מזוהה מתרסק בחצר ביתו, וממנו מגיח חוצן חביב! מילטון הנרגש מנסה לדווח למשטרה ולמועצת העיר, אך אף אחד אינו מתייחס אליו ברצינות. בלית ברירה מכניס מילטון את החייזר החמוד - שאינו מדבר אך ניחן באינטליגנציה גבוהה - לביתו, וקורא לו בשם "ג'ולס". עד מהרה גם סנדי (הארייט סנסום האריס) וג'ויס (ג'יין קורטין), ידידותיו של מילטון, מתוודעות לג'ולס ונכבשות בקסמו. הוא מנסה לתקן את החללית שלו כדי לשוב הביתה. החבורה מוצאת את עצמה מנסה לעזור לו ומעורבת בשורה של אירועים מוזרים, בהם מעורבת גם הסוכנות לביטחון לאומי. האם הם יצליחו לסייע לג'ולס לחזור לעולמו? 87 דקות. ג'ולס


ג'ולס, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג


ביקורת

בתחילת הסרט מתואר מילטון כטרחן זקן. כפנסיונר משועמם שמגיע לישיבות מועצת העיר כדי לפזר הערות על תובנותיו בעניינים בהם השירות הציבורי העירוני כושל בהם. אבל מהר מאוד יעבור הפוקוס שלו לחוצן הלא מזיק שנוחת בחצרו. למרות הסיטואציה הלא טבעית לכאורה, נראה שהשניים מסתדרים זה עם זה, כשלכל אחד מהם יש את התכונות האנטי-סוציאליות שלו. וכאשר מצטרפות שתי הידידות הסקרניות והחטטניות סנדי וג'ויס למעגל חובבי ג'ולס, הוא הופך בעל כורחו לכותל – למאזין שקט לבעיות שלהם.

הסרט הוא מעין נייר לקמוס לחיי החברה של הגיל השלישי. והבמאי טרטלטאוב עושה את זה בחינניות. כמובן שיש כאן התכתבות בלתי נמנעת עם סרטי סטיבן ספילברג "אי.טי." ו"מפגשים מהסוג השלישי". בשלושתם מדובר בחוצנים חיוביים שאיבדו את דרכם והגיעו לעולמנו שלא על מנת להרע לנו. אבל בשונה מסרטי ספילברג, כאן יש גם סוג של עוגן חברתי, כאמור. ג'ולס החמוד הוא קטליזטור להתנהגות החברתית של החבר'ה המבוגרים המחפשים אוזן קשבת לבעיותיהם, והוא עבורם מאזין שקט שמספק להם תחליף ראוי לכומר וידוי.   






"הנוסע השמיני: רמולוס" (ארה"ב 2024) ***

אימה. סרטו של פדה אלוורז. חבורה של אסטרונאוטים נמצאת במשימה, להגיע לכוכב מרוחק ולבדוק האם ניתן להתיישב עליו. בראש הצוות עומדת ריין (קיילי ספני) ולצידה הרובוט-אדם הסר לפקודותיה, אנדי (דייוויד ג'ונסון) וכן קיי (איזבלה מונר), המגלה לריין שהיא בהריון, וטיילר (ארצ'י רנו). במהלך הטיסה מנסה לסייע להם רוק (איאן הולם), דמות הולוגרמית המשתקפת אליהם מהמסך. בהמשך יתברר שכוונותיו לא ידידותיות. תוך כדי המסע יסתערו על החבורה חייזרים טורפים אכזריים, שלא יניחו להם וישאפו לחסל אותם. ריין וחבריה נדרשים להיאבק גם באויב מבפנים ונאלצים להילחם על חייהם. 119 דקות.  הנוסע השמיני


הנוסע השמיני: רמולוס, תמונה באדיבות פורום פילם

ביקורת

לבמאי האורוגוואיי פדה אלוורז יש ניסיון בבימוי סרטי אימה. הוא חתום בין היתר על "מוות רצחני" ו"לא לנשום". כאן הוא נכנס לטריטוריה של רידלי סקוט, ממפיקי הסרט הזה ובמאי הסרט הראשון, "הנוסע השמיני" (1979). אחריו יצא "שובו של הנוסע השמיני" (1986), בבימוי ג'יימס קמרון, ועוד כמה המשכונים, שקושרו לסדרה אחרת של סרטי אימה, "הטורף".

למעשה, מדובר כאן בפריקוול, המתרחש בתווך, בין שני הסרטים הראשונים. אלוורז שומר בקפדנות על "חוקי הפרנצ'ייז" (כולל שימוש בצוות אנשי האפקטים המיוחדים שעבדו על הסרט השני מ-1986, וכך תראו כאן אפקטים פיזיים ומיניאטורות, ולא תוצרי אנימציה ממוחשבת). ולכן סרטו לא מצליח להפתיע. אלה אותם יצורים מבחילים שתוקפים את הצוות, אם כי אולי לאורך יותר זמן וביותר אכזריות. טוב, האפקטים המיוחדים בכל זאת משתפרים כל הזמן, מתחדדים ונעשים ריאליסטיים יותר ויותר. עד כמה האולפנים לא כל כך בנו על הסרט אפשר ללמוד מהעובדה שהוא תוכנן תחילה להיות משודר בשירות הסטרימינג "הולו".

יש כאן מחווה ברורה למקור. כשריין אוחזת ברובה הענק שעשוי לחסל את המפלצות המחרידות, צפה לנגד עינינו דמותה של סיגורני וויבר. וזה לא במקרה. נראה כי נעשה ניסיון ברור להתכתב עם המקור. גם בנראטיב כולו. וכמובן גם בשיתופו הווירטואלי של איאן הולם, אף הוא מהסרט הראשון, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים. אז נכון שיש היום בינה מלאכותית, שבעזרתה ניתן לעשות הכל. ונכון שהושגו האישורים מבני המשפחה להשתמש בו ו"להחזירו לחיים". אבל הדבר יוצר בעיות אתיות קשות. לא היינו רוצים להחזיר לחיים קולנועיים חדשים את מרילין מונרו או צ'רלי צ'פלין, למשל, למרות שזה אפשרי היום, והם ייראו ריאליסטיים ואמינים. מקומם שמור להם בתולדות הקולנוע ושם הם צריכים להישאר.
"הנוסע השמיני: רומולוס" הוא אמנם סרט אפקטיבי, בעיקר לחובבי סדרת הסרטים והז'אנר, אבל הוא לא מציע איזה טוויסט חדש בעלילה, ולכן אני רואה בו עוד פרק מובן מאליו ונטול הפתעות בסאגה המתמשכת של האסטרונאוטים ומאבקם בחייזרים הרצחניים.   

"השר שהפך למרגל" (ישראל 2024) ***

דוקו-דרמה. סרטו של דני לרנר. העלילה מגוללת את סיפורו של גונן שגב, רופא ושר לשעבר בממשלת ישראל שבתום כהונתו הסתבך בפרשות מרמה ויבוא סמים, מה שהוביל לשלילת רישיונו הרפואי ושליחתו לכלא לשנתיים. לאחר שחרורו הוא עבר להתגורר בניגריה, שם עסק ברפואה, אף שרישיונו לא הוחזר לו. הוא הגיש בקשות חוזרות ונשנות בתקווה לחזור ולעסוק ברפואה באופן לגיטימי, אך הדבר לא ניתן לו. כך החל לרגל עבור אירן, בה אף ביקר פעמיים בחשאי. לאחר חמש שנים בהן ריגל לטובת האירנים הוא נחטף ונעצר על ידי אנשי השב"כ בגינאה המשוונית והובא לישראל. כאן הוא נשפט ל-11 שנות מאסר. להגנתו הוא טוען שלא מסר שום מידע משמעותי, שפעל בחסות המוסד ושניסה להביא ידיעת זהב לישראל על מנת שיוכל לקבל בחזרה את רישיונו הרפואי שנשלל ממנו עם יובל סגל, נעמה פרייס, רותם קינן, אדוארדו דזה. 74 דקות.  השר שהפך למרגל

ביקורת

הסרט משלב בין חומרי ארכיון שבהם מצולם גונן שגב כשהוא מגולל את סיפור חייו ומתוארות בו פאזות לאורך כל הקריירה שלו ומעללי חייו. מעבר לכך משולבים בסרט קטעים ארוכים מבוימים, בו מגלם את שגב השחקן יובל סגל. במקביל ישנן עדויות דוקומנטריות של פרטנרים וחברים שעבדו איתו, המספרים עליו ומנתחים את אישיותו. מהרגע בו הגיע עם רישיון לעסוק ברפואה לתל עדשים. שם היה רופא המושב, התחתן, נולדו לו שני ילדים ומשם שלף אותו רפול וצירף אותו לרשימת "צומת" לכנסת. בהמשך הוא פרש כדי להקים את "יעוד", על מנת לחבור לרבין ולסייע לו במימוש הסכם אוסלו. בזכות המהלך הזה מונה לשר האנרגיה והתשתית. אחרי רצח רבין הפרישה החפוזה בגיל צעיר מהחיים הפוליטיים,ניסיונות לבנות עצמו כאיש עסקים, ואז ההסתבכות הראשונה: הברחת אקסטזי מהולנד לארץ. ואז "הסיפור הגדול" – הריגול לטובת איראן. שזה באמת אישיו שהופך את הסיפור שלו לשערורייתי ומטלטל.

דני לרנר יצר שני סרטים עלילתיים טובים מאוד בעיניי."ימים קפואים" (2005) ו"קירות" (2009). "השר שהפך למרגל" יצא עכשיו כמעט בחשאי ועל פי מה שיכולתי לברר עדיין לא צורף  לפילמוגרפיה הרשמית שלו. אני לא יודע דבר על מאחורי הקלעים של העבודה הזו, אבל הסרט נראה לי כמו "פרויקט מוזמן". סרט שלרנר יצר מחוץ לאג'נדה היצירתית הטבעית שלו.

אני לא בטוח שהוא היה צריך לשלב כאן בין הז'אנרים דוקו ודרמה. הסרט יכול היה לעבוד באופן יותר כוהרנטי בכל אחד מהז'אנרים האלה בנפרד. וזאת משום שהסיפור של גונן שגב כל כך דרמתי שכשעושים עליו סרט אין צורך בחלוקה דיכוטומית שכזו. לא שיובל סגל עושה תפקיד לא טוב. נהפוך הוא. אלא שפשוט המעבר בין הדמות שהוא עושה לסצנות מצולמות בהשתתפות שגב עצמו, משהו בשילוב ובמעברים האלה לא כל כך טבעי לי. ועדיין, "השר שהפך למרגל" הוא סרט שעושה את העבודה.  

         
"מלכוד בחדר הבקרה" (ארה"ב 2022) ** וחצי

מתח-אקשן. סרטו של מאט אסקנדרי. ג'סטין (קווין דילון), שהיה סוכן חקירות מיוחד במשרד לביטחון לאומי, מועבר לעבוד כמפקח משמרת בחדר הבקרה של הבולשת. הבוס שלו שיין (ברוס וויליס) מסביר לו בקצרה מהו התפקיד ולאחר מכן הוא מחליף את נור (שלי קוב) המפקחת שהייתה במשמרת שלפניו. תפקידו הוא לצפות ולהאזין לאדי פלין (אוליבר טרבנה), הנמצא ב"בית בטוח", בחסות המדינה. אלא שברשת המצלמות שלו הוא רואה חבורה של אנשים חמושים מקיפים את הבית ומנסים להיכנס אליו. ג'סטין יודע שאסור לו לנהל שיחה עם האיש אחריו הוא עוקב, אך מאידך הוא מבין שיהיה עליו לעשות זאת על מנת להזהירו מפני החמושים שעומדים לפרוץ פנימה. לבסוף הוא מחליט להפר את הנהלים, וסביב הבית ובתוכו מתחיל להתנהל מרדף. 96 דקות.  מלכוד בחדר הבקרה



מלכוד בחדר הבקרה, תמונה באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

ביקורת

מדובר בסרט מתח-אקשן גנרי למדי. באופן כזה או אחר ראינו את הסיפור הזה בוורסיות קודמות ואין כאן הרבה חידושים. הסרט מלפני שנתיים, ואז ניתן היה עדיין להשתמש בכישוריו וביכולותיו של ברוס וויליס, אם כי באופן מוגבל, ולכן יש לו תפקיד משנה עם טקסט מועט, יחסית. קווין דילון מחזיק את משקל הסרט הזה על כתפיו ועושה זאת לא רע, בעזרתו של אוליבר טרבנה, המגלם את פלין, עליו הוא אמור לשמור, שלא ייפגע. העניין הוא שגם ברמת הסיפור וגם ברמת המתח והאקשן מדובר בנראטיב טריוויאלי שראינו כבר בים של סרטים סוג ב' מהסוג הזה. גם ההפתעות שמזומנות לנו כאן מדי פעם די צפויות. כך שההנאה מהסרט הזה מוגבלת למדי. 

"חסר רחמים" (ארה"ב 2023) **

מתח-אקשן. סרטו של ארט קמאצ'ו. הארי (דרמוט מולרוני), מאמן אמנויות לחימה ולוחם שייטת לשעבר, חווה טרגדיה אישית: בתו נאנסה ונרצחה. הצעיר הפסיכוטי שביצע זאת אמנם נשלח לכלא לשנים ארוכות, אך האירוע הותיר בהארי צלקת עמוקה. לאחר שהוא שב לעבודתו הוא מגלה שאחת מתלמידותיו, קטיה (מליסה דיאז), עוברת התעללות פיזית על ידי טום (מאוריציו מנדוזה), בן הזוג של אמה. באותו לילה הוא מגיע לביתו של תום ומאיים עליו שאם יתקרב שוב לנערה יהיה לו עסק איתו. למחרת היא נחטפת מבית הספר והארי חוקר את היעלמותה ומתברר לו שטום קשור לעניין ושהיא נמכרת על ידו לסוחרי נערות. הוא יוצא לחלץ אותה מהמלון-קזינו בלאס וגאס בו מחזיקים בנערות לפני שמוכרים אותן לסוחרי נשים ברחבי העולם. 92 דקות.  חסר רחמים



חסר רחמים, תמונה באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג


ביקורת

לתחושתי זהו סרט מאוד לא מגובש. נראה כי הבמאי שלו ארט קמאצ'ו לא ידע בדיוק מה לעשות עם התסריט שעמד לרשותו, שהוא אחד ממחבריו. הטרגדיה של אונס ורצח בתו של הגיבור הארי, המוזכרת בתחילת הסרט, אפילו לא מצוינת בהמשך כחלק מהמוטיבציות שלו להמשיך בחיים ובפעילותו. כאילו הדבר לא אירע, או לא משפיע עליו. וזה מוזר מאוד. אמנם בהמשך הוא יוצא להגנה על התלמידה שלו קטיה, אבל זה כאילו במנותק מהסיפור האישי שלו. מעבר לכך, דרמוט מולרוני הוא אמנם שחקן בעל תיק עבודות לא מבוטל, אבל קשה למצוא בהם סרטים יוצאי דופן. נראה שכאן הוא ממש לא מסונכרן עם התסריט ועם הבמאי, ורוב הזמן אנחנו נשארים אדישים לפעילותו ולאקשן שלו על המסך.זה לא יותר מאשר סרט אקשן סוג ב'. אפשר בהחלט לוותר עליו.





"נקמה יהודית 6: עזה במוקד" (ישראל 2024) **

דרמה-אקשן. סרטו של יהודה גרובייס. אלי (דין מירושניקוב), הוא בוגר סיירת המגויס למוסד. המשימה הנוכחית שלו היא לטוס ולזהות בכיר בחמאס, מהאחראים לטבח ה-7 באוקטובר, שמשתף פעולה עם האיראנים. אלי הוא הישראלי היחיד שיודע כיצד נראה איש החמאס, משום שהיה מעורב בתקרית שבה נפלו שניים מחבריו, ושבה הוא נפצע. תוך כדי מעקב דרמטי בגיאורגיה, הפעולה מסתבכת. אלי, הסובל מפוסט טראומה, נאלץ לבצע את המלאכה לבדו. עם נתנאל מרדכי, אביתר לזר, שלמה סדן. 70 דקות.  נקמה יהודית 6: עזה במוקד


נקמה יהודית 6: עזה במוקד, תמונ באדיבות יהודה גרובייס


ביקורת

הבמאי-מפיק יהודה גרובייס, איש חסידות גור בבני ברק, הוא תופעה. יוצר קולנוע חלוצי במגזר החרדי. למרות שזה לא היה לו פשוט, והממסד הרבני הציב מכשולים בפניו, בסוף שנות ה-90 הוא החל ליצור סרטים למגזר החרדי. הצרכנים החרדים נענו ליוזמה שלו ואט אט יצירת סרטים לציבור החרדי נעשתה מקובלת ולגיטימית, פחות או יותר. "נקמה יהודית 6" (בתו דיני משמשת כמפיקת סרטיו) זהו סרטו ה-109 של גרובייס, וזאת מבלי שהוא מקבל תמיכה של קרנות. לכן סרטיו בעלי תקציבם נמוכים.

יש לי לא מעט בעיות עם היצירה הזו של היוצר החרדי, המוקרנת לראשונה לציבור הרחב ברשתות בתי הקולנוע בארץ. התסריט דל, שלא לומר דליל. הסיפור שטחי, נטול עומק, מתכתב עם המציאות העכשווית ובנוי על סטריאוטיפים. גם סצנות הקרבות לא מושקעות במיוחד, והערך ההפקתי של הסרט לא מן המשובחים, בלשון המעטה. ולכן נוצר הרושם של עבודה קולנועית מרושלת ולא מספיק מושקעת.