הפגנה וירטואוזית
 
לאחר שהתמודדו – בהצלחה מרובה, יש לומר – עם קלאסיקות ישראליות מובהקות כמו יוסי בנאי, הגשש החיוור, התרנגולים, עם קלאסיקה בינלאומית מוכרת כמו בתכנית על גרשווין ונגעו בעדינות אוהבת בעצבים הרגישים של הדו-קיום היהודי-ערבי ב"אדבר איתך", מפנים זהר שרון, רועי אופנהיים, עידו ריקלין ותזמורת המהפכה מבט פנימה אל הדילמות של האני היוצר.

"לנוע בלי לזוז 2024" היא הפקה מחודשת של פנטזיה מוזיקלית לשחקן ותזמורת בשלושה חלקים: "וריאציות על יצירת עולם", "וריאציות על יצירת אני", "אני אדם ועל כן מספר".

ה"אניים" השונים הם "אני" המוזיקאי, "אני" מחבר הטקסט, "אני" המנצח על התזמורת, "'אני" הסולן המנגן ו"אני" הנגן. האנסמבל שנקרא תזמורת המהפכה נתבע כאן לא רק להבריק כנגן בקטעי סולו ובקטעי האנסמבל, אלא להפגין כישורי ריקוד ואתלטיקה תוך כדי נגינה. 



לנוע בלי לזוז, צילום: משה צ'יטיאת
 
משמעות המוזיקה לאדם
 
המופע הוא פואמה מוזיקלית הבוחנת את עצמה, את סוגת האמנות - הפיוטית, הדרמטית והמוזיקלית -  באמצעות כפיל, עידו ברטל המבריק כמספר, שחקן וזמר, שממהר להיפטר מן המנצח ונחפז למלא את מקומו. תוך כדי בחינת תפקידי המנצח, התזמורת, המוזיקה והקהל מסתייע המספר במבחר ציטוטים מתוך מחזותיו של שקספיר, ובאורח לא מפתיע "המלט", שבמהלך המחזה המקורי כותב, עובד ומביים קבוצת שחקנים – הוא המצוטט ביותר.

כך למשל תוהה המספר על מה ולשם מה הצורך בהשמעת הצלילים היפהפיים שהוא מצטט, והשאלה במה עוסקים נשארת פתוחה. לאחר הדואט שובה הלב של החליל, הצ'לו והתזמורת, שואל השחקן תוך כדי חיפוש: "שמעתי, ראיתי, אהבתי, אבל איפה אתה? הנושא? העולם שיצרת חסר בו נושא".

המספר משמיע את הקולות הפנימיים של המנצח, בתפקיד האלטר-אגו של המבקר, אלא שהוא אינו מביא רק את הביקורת ואת התהיות אלא גם את הקול האחר, הנוסף, החיבור בין האֶגו (ה"אני"), לבין המוזיקה אינו ניתן להפרדה מתוך ידיעה והכרה בעֶרכָּה, בתפקידה ובמשמעותה של המוזיקה לאדם.    



לנוע בלי לזוז, צילום: משה צ'יטיאת


 
ארס-פואטיקה על מלאכת היצירה
 
השאלה הקיומית של המנצח הבודקת את גבולות היכולת שלו, שליטה בנגנים מצד אחד -  הוא נותן לנגנים הוראה לשכב על הרצפה והם ממלאים את ההוראה, או להשפיל צ'לנית כשהוא מושיב אותה על הבמה ונותן לה הוראה לנגן על גופו במקום על המיתרים ואיש אינו מוחה - ומן הצד שני הצגת המחשבות הבלתי-פוסקות המכרסמות בראשו: האם אני מספיק מוכשר? האם אני מבין, האם אני יודע מה אני עושה? ואז עולה מחדש השאלה: "לשם מה?, לאיזה צורך?"

לאורך המחזה מתנהל מאבק בין האגו הגרנדיוזי שלו לבין המחשבה על הערך העצמי הנמוך, היכולות ואיכות היצירה. הפואמה היא סוג של ארס-פואטיקה על מלאכת היצירה ניצוח-מוזיקה-תזמורת ואינטראקציה עם הקהל. זהו בעצם נושא היצירה.

מוזיקלית היצירה נעה בין הצליל הגדול (תחילת הפרק הרביעי ההכרזתי והמרשים והמוּכּר מתוך הסימפוניה "מן העולם החדש" של דבוז'ק) ואחריו מוזיקה אחרת לרבות הצגתו של צליל הכלי היחיד בנגינתם המרגשת של הצ'לנית יעל שפירא, החלילנית הגר שחל והחצוצרן איתמר בן-יקיר. 


לנוע בלי לזוז, צילום: משה צ'יטיאת
 
"איפה הייתם כשזה קרה?"
 
החיבורים בין המסגרת המוכרת (דבוז'ק) לבין הקטעים הסולניים ששומרים במידה נכונה על מינון צלילי איכותי וקליט במהלך המופע (תגובת הקהל הנלהבת לקטעי המוזיקה השונים אישרה את תגובת הבטן הראשונית שלי) עוררו בי - כמו שקורה לא פעם אחרי קונצרט איכותי - רצון לשוב ולשמוע את "לנוע בלי לזוז" כיצירה מוזיקלית לכל דבר.

ואחרי השבחים המוצדקים חשוב לא לשכוח שהמספר מחזיר אותנו מן העולם המטאפורי - כשהוא פונה כבר בתחילת היצירה אל התזמורת, לאחר שלכאורה בייש את הצ'לנית מול חבריה הנגנים – אל היומיום העכשווי שלנו כאן: "כשישאלו 'איפה הייתם? איך עמדתם מנגד ונתתם לדברים לקרות? מה תגידו? עצמנו עיניים? אטמנו אוזניים? אתם עדים פה להתעללות ברוטלית ביצור חסר ישע ושותקים. משתפי פעולה". 
 
"לנוע בלי לזוז", תזמורת המהפכה. ניהול אמנותי: זהר שרון ורועי אופנהיים, בימוי ומחזה: רועי אופנהיים ועידו ריקלין, מלחין: זהר שרון, מנצח: רועי אופנהיים, עיצוב תנועה : מירי לזר, שחקן: עידו ברטל 



לנוע בלי לזוז, צילום: משה צ'יטיאת


לנוע בלי לזוז, צילום: משה צ'יטיאת