הבמאי עודד דוידוף ("מרס תורכי") יוצר "מישהו לרוץ איתו" מספר איך זה לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים, איך מיישרים קו עם הסופר שעל פי ספרו נעשה הסרט דוד גרוסמן, והאם יש סיפוק יצירתי גם כשמביימים פרסומות כמו "דוד הכי טוב" ו"שקע תקע" (כן, יש).
" ניסיתי להתמקד יותר ברגש פחות בצחוקים"
איכשהו, אני אומר לעודד דוידוף, סרטך החדש, "מישהו לרוץ איתו", שאפשר לכנות אותו סרט נעורים-התבגרות, מאוד שונה מסרט הבכורה שלך, "מרס תורכי", שהייתי מגדיר כסרט פשע מאגניב. מהו חוט השני המחבר בין שניהם, פרט לעובדה שעל שניהם אתה חתום כבמאי? "הסגנון נורא דומה, מבחינת המצלמה ומבחינת האנרגיה שיש בסרט", הוא משיב. "`מארס תורכי` היה באמת סרט מאגניב, עם אקשן, אבל גם ב`מישהו לרוץ איתו` יש מרכיב כזה של חיפוש, של סרט בלשי טיפה, הרפתקאות, סרט מסע כזה, עם גיבורה נורא חזקה במרכז, מה שדומה מבחינת הז`אנר. אבל בסופו של דבר, הוא באמת סרט שונה, כי התמקדתי יותר בניסיון להעביר רגש. אני חושב שהנושא שלו הוא יותר גדול – סיפורם של שני צעירים אבודים".
- עד כמה היית נאמן לחזונו הספרותי של מחבר הרומן, דוד גרוסמן?
"גרוסמן הלך עם מיכל אשתו ל`מרס תורכי` והם מאוד נהנו. לכן, בפגישות הראשונות בינינו על `מישהו לרוץ איתו`, דיברנו על כך שצריך למצוא את השחקנים הנכונים כדי לעבוד איתם, לרדת לעומק הדמויות ולנסות לרגש. זה באמת השוני מ`מרס תורכי`, שהוא אקשן על גבול הקומי-פארודי, ופה ניסיתי להעביר את התחושות האמיתיות, יותר להתמקד ברגש, פחות בצחוקים. גרוסמן הרגיש כל כך בתוך הסרט, שבפרמיירה הוא נאם נאום מרגש מאוד. הוא רואה את הספר שלו מול העיניים".
- זה לא מתסכל לעבד ספר לסרט? הרי צריך לוותר על הרבה דברים שקשה להעביר מהדף למסך הקולנוע.
"זה קשה. בעיקר כשעושים סרט מספר שכל כך הצליח, של סופר כל כך ידוע ומוערך, אז יש את פחד הזה של מה יחשוב הסופר על הסרט. איך הוא יגיב לליהוק וכו`. זה משהו שכל הזמן מרחף מעל, בזמן העשייה. המחמאה הכי גדולה שקיבלתי זה שדוד באמת אוהב את הסרט".
- אבל עשית את הסרט עבור הקהל, לא בשבילו
"כן, אבל זה הדבר הראשון שעמד לנגד עיני, מה גם שדוד הוא גם קהל, הקהל הכי אישי של הסרט. מצד שני, הוא גם שחרר אותנו ונתן לנו לעבוד, לי ולנח (סטולמן), התסריטאי, הוא סמך עלינו ולא הרגשתי לחץ של סופר שעומד על הראש. מצד שני, מאוד הייתה חשובה לי הביקורת שלו, ורציתי שהוא יאהב את הסרט. אבל הלחץ הזה השתחרר מהר, כי הוא באמת בא ליהנות מהסרט, ולא כדי לתת ביקורת. כל התהליך איתו היה מאוד נעים ברמה הזו, מאוד עירבתי אותו, מיוזמתי, הרגשתי שהוא יכול לעזור. הוא צפה בנו מהצד, נהנה מזה, בא לפעמים לימי צילום, צילם את הסט, התחבר עם הצוות. לא הייתה הרגשה שצריך להוכיח משהו למישהו. עשינו את הדבר שלנו, שנובע מהספר, והוא נתן לנו לזרום עם זה".
"בר לא התלהבה לשחק"
עלילת "מישהו לרוץ איתו" מתרחשת כידוע בירושלים (העיר בה נולד וגדל דוידוף) ובמרכזו אסף (יונתן בר אור), בן עשרה ירושלמי שמקבל לידיו כלבת לברדור מקסימה בשם דינקה, שבעליה נעלמו. הוא פותח במסע חיפוש אחר הבעלים האבודים ומתברר לו שמדובר בנערה בשם תמר (בר בלפר), שבמקביל לחיפושיו אחריה מתואר סיפורה.
כשבועיים לפני היעלמה, היא הגיעה בעקבות נערה אחרת לבית מסתורי בו שוהים ילדים חסרי בית, תחת השגחתו של פסח (צחי גראד), שמצד אחד מציע להם קורת גג ואוכל, אך במקביל שולח אותם לקבץ נדבות ולמכור סמים עבורו, וגם דואג לספק להם סמים, כדי שיהיו תלויים בו. תמר מצורפת לחבורה, בעוד אסף מנסה נואשות לאתר אותה ברחבי העיר, כשהוא עובר מתחנה לתחנה, על פי עדויות אנשים שמכירם אותה.
- שני השחקנים המובילים, יונתן בר אור ובר בלפר, הם לא שחקנים מקצועיים ולא למדו משחק. איך מדריכים שחקנים כאלה, מוכשרים ככל שיהיו?
"עם כל שחקן העבודה שונה. יש שחקנים טכניים, אז העבודה איתם נורא טכנית. יש שחקנים שלא צריך לעבוד איתם אלא להגדיר להם את הדמות. ויש שחקנים שהם לא שחקנים, וצריך לעבוד איתם הרבה. שחקני הסרט נבחרו כחודשיים לפני הצילומים, לאחר אודישנים שעשינו בכל הארץ. בר לא התלהבה לשחק ורק אחרי שהמלהקת אורית אזולאי התחננה, היא הגיעה למבחנים. אחרי שמאמצי השכנוע עבדו, היא נכנסה למחנה אימונים. חברה טובה שלי, נעה סאבו, שמשחקת עכשיו ב`נו אקזיט`, עשתה לה שיעורי משחק, ןעשינו לה פיתוח קול, למרות שהיה לה רקע, היא מוזיקאית. היה קשה למצוא מישהי כמו שחיפשתי: שתהייה בת 16 שתדע לנגן על גיטרה ולשיר. הייתה לי תחושה שמי שיכול לעמוד על במה ולשיר יוכל גם לשחק. את יונתן אימן, בין היתר, דני שטג. ואת בר נעה לקחה לסטודיו ולימדה אותה מה זה להיות שחקנית. עשינו להם הכנה מנטלית ומקצועית אינטנסיבית, שיהיו מוכנים לצילומים".
שחקן-לא שחקן מפתיע נוסף בקאסט הצעיר ברובו הוא יובל מנדלסון, סולן להקת "שייגעצ", שגם הוא חסר רקע דרמטי לחלוטין, אך מרשים בגילום גיטריסט ג`אנקי, גמור מסמים. "בחיים הוא ממש לא", מעיד דוידוף. "אבל הוא נכנס לדמות בלי הכרה, לאחר שעבר כמה שיעורי משחק. הרגשתי שזה חשוב שדווקא שחקנים יאמרו להם למה הם צריכים להיות מוכנים כשבמאי מורה להם לעשות סצינה".
את הכלבה המשחקת בסרט את הלברדורית דינקה, בלפר ובר אור פגשו הרבה פעמים לפני הצילומים. "בר שכנה של מאלף הכלבים, אז היא טיילה איתה הרבה בשכונה", מסביר דוידוף. "החיבור בינם ובין הכלבה היה אינטנסיבי. המאלף של הכלב הוא מאמן כלבי נחייה לעיוורים ולנכים, מוכר בכל העולם, והוא עשה עבודה מדהימה. יש לו חווה של לברדורים, עם איזה מאה כלבים, ועשינו להם אודישנים שם. בסוף נבחרה הכלבה האישית שלו".
הפרויקט הבא: בשביס זינגר
- זה לא הימור לעשות סרט שגיבוריו בני נוער? זה עלול למצב אותו כסרט נעורים
"זה לא מפחיד אותי. אני אשמח אם זה יהיה סרט נעורים טוב. בסופו של דבר, אני מרגיש שהוא נוגע לכל אחד. בהקרנות שבהן הייתי ראיתי שמגיעים אליו אנשים מכל הגילאים וזה עובד עליהם רגשית. זה סרט לכל המשפחה, למרות שיש בו כמה דברים קשים, בכל הקשור לסצינות הסמים. גם ב`ספיידרמן` יש דברים אלימים, אבל המסר הוא חיובי. זה סרט של התבגרות, הקרבה, חיפוש זהות. נח קרא לזה התבגרות מואטת".
- אפרופו אדפטציות ממקור ספרותי, ידוע לי שגם הפרויקט הבא שלך יהיה על פי ספר, הפעם של יצחק בשביס זינגר
"זה מקרה קצת שונה, כי מדובר בסיפור קצר שלו בשם `שניים` לא בספר ארוך. ההתמודדות היא אחרת. גם את התסריט של הסרט הזה כותב נח, שחיבר עכשיו תסריט על פי הספר `אדם בן כלב`, של יורם קניוק, שפול שרדר הולך לביים, בכיכוב ג`ף גולדבלום (בהפקת הישראלי אהוד בלייברג). בעיבוד הזה צריך דווקא להוסיף דמויות ולהאריך את העלילה, כי זה סיפור של שלושה-ארבעה עמודים, מהאוספים של הסיפורים שהוא היה כותב לעיתון. זו התמודדות אחרת, סרט תקופתי עם שטייטל ואנשים דתיים. פרויקט עם אלמנטים של סרט בלשי, אימה, סוריאליזם. זה סיפור על שני בחורי ישיבה, שבורחים לעיר בתור זוג נשוי. יש כאן הצהרה מינית פרובוקטיבית, אחד מהם נעשה אישה לגמרי, כמו טרנסווטיט".
לספר סיפור ב- 30 שניות עם תקציב הולם
כשהוא לא עושה פיצ`רים, כלומר רוב הזמן, דוידוף מביים סרטי פרסום ונחשב לקליבר בתחום. שניים מסרטי הז`אנר היותר מצליחים שיצר הם "דוד הכי טוב", לחברת ביטוח, ו"שקע תקע", לחברת החשמל. "כשאני עושה פיצ`ר או סדרת טלוויזיה, אני לא עוסק ביצירת פרסומות ונורא מתגעגע למדיום הזה", הוא אומר. "נורא בא לי לחזור לנוחיות הזאת, של לספר סיפור ב-30 שניות, עם תקציב הולם, לקבל תסריט ואחרי שבוע לראות את זה בטלוויזיה. יש בזה משהו נורא כיפי ויצירתי. אבל החלום זה לעשות סרטים, זה המימוש האולטימטיבי, מבחינת היצירה".
דוידוף, לא הרבה יודעים, היה כדורגלן מן המניין בקבוצת בית"ר ירושלים. לא בבוגרים אלא בנוער, ולרוע מזלו הוא ספג בגיל 22 פציעה קשה שחייבה אותו לפרוש משדה המשחק. אני שואל אותו, אם לא בא לו לחזור למיקרוקסמוס הזה של עולם הכדורגל, לפחות באמצעות אמנותו – לעשות על זה סרט. "אני מת לעשות סרט בנושא", הוא מתוודה. "אבל אני עדיין מחפש את התסריט הנכון. גם אבא שלי הוא כדורגלן עבר (החלוץ דוד דוידוף), אבל הוא היה ממש כוכב, וכל הילדות שלי גדלנו על הכתבות בעיתונים והאנשים שמפרגנים ברחוב. הוא היה מאלה שהיו עוברים ברחוב והאנשים היו צועקים להם. עשיתי פעם סרט דוקומנטרי על בית"ר. הם בדיוק אז ירדו ליגה, ויצא לי סרט מרגש, שרואים בו קהל בוכה".
דוידוף נשוי לבמאית דפנה לוין, יש להם שני ילדים, נעמי בת 7 ואודי בן 5 וחצי. אני שואל אותו אם שני יוצרים בבית זה לא טו מאץ`? "בכלל שני אנשים בבית זה טו מאץ`", הוא מחייך. "זה לא קל, אבל מצד שני אנחנו מאוד אוהבים זה את זה ועוזרים זה לזה, ויש רגעים נורא כיפיים. זה ששנינו במאים זה אומר שאנחנו אף פעם לא עובדים יחד. בסך הכול טוב לנו, למרות שזה לא קל ולפעמים אנחנו מתחרים על אותו מכרז. דפנה, אגב, עושה עכשיו סדרת דרמה עבור `רשת`, בשם `עד החתונה`. היא מסיימת את הצילומים עוד שבועיים".
"מישהו לרוץ אתו" יפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים
23/07/2006
:תאריך יצירה
|