פצוע מלחמה שהמדינה נטשה
 
השיחה עם גלעד מאירי מתרחשת רגע אחרי שאברהם מונדר ז"ל, שגופתו חולצה ממנהרה בחאן יונס, הובא למנוחות בקיבוץ ניר עוז יחד עם בנו רועי שנרצח בטבח ב-7 באוקטובר והועבר מקיבוץ מצר לקבורה שנייה. השניים הם קרובי משפחתו של מאירי ולרועי הוא אף כתב שיר הספד שהתפרסם במקור ראשון ונפתח בשורות: לֹא נָתְנוּ לְךָ לְסַיֵּם אֶת הַבִּיוֹגְרָפְיָה. \ חָתְכוּ בָּאֶמְצַע. \ אוּלַי לָכֵן אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ \ לְסַכֵּם אוֹתְךָ הֶסְפֵּדִית״. מאירי מספר על המונדרים, על היותם אב-טיפוס מוחלט של הישראלי היפה. הוא אומר שאברהם היה איש צנוע ושקט, אדם טוב שסייע לכולם, גם לעזתים, ומזכיר לי שהכאב הוא לא רק הכאב הזה אלא זה הכאב על כולם, ושאנחנו בתוך אבל מתמשך.
 
לא קל לצאת מהמועקה, מהטרגי, כששומעים את פס הקול האמיתי של המציאות שלנו ולדבר שירה. ובכל זאת לשם כך התכנסנו, לדבר על פסטיבל השירה במטולה שיתקיים השנה בירושלים בבית הקונפדרציה בניהולו של אפי בניה, ויתארחו בו כתמיד משוררות ומשוררים יחד עם חוקרות וחוקרי שירה, למרתון פואטי של מפגשים פתוחים לקהל. הפסטיבל יעמוד השנה בסימן המלחמה, אסון ה-7 באוקטובר והחטופים, ומאירי ישתתף בשלושה אירועים שמשמעותיים עבורו כרגע יותר מכל.
 
המושב הראשון נקרא "עוֹרֵק הַחַיִּים מַמְשִׁיךְ לִפְעֹם בְּאוֹר דַּקִּיק |  שעתם של משוררי הנשימה הארוכה" ובו ידבר ויקרא מחזור של 20 שירים בשם "קופסת גפרורים" אותו כתב על אביו, פצוע מלחמה שננטש על ידי המדינה. 


צילום יהודה עמיחי: דינה גונה



שירי זנות ופורנוגרפיה
 
מאירי אומר שבני ציפר, אחד המנהלים האמנותיים של הפסטיבל, מעולם לא פרסם שיר שלו למרות שבמשך 24 שנים הוא שלח שירים למדור שלו "תרבות וספרות" בעיתון הארץ. "הצלחתי לפרסם פעם הספד על המשורר ישראל בר-כוכב, שאחרי מותו אף אחד לא התייחס אליו. אבל במקרה של המחזור הזה על אבי ידעתי, פשוט ידעתי שהוא יפרסם אותו". מאירי מדגיש שהמחזור פורסם ברשת ב-11 במאי, יום מותו של המשורר דוד אבידן, עליו כתב את עבודת הדוקטורט שלו. "אני תמיד מחפש את הדברים האלה אבל אני גם יודע שנשמתו שומרת עלי".
 
נשמתו של אבידן או של אביך?
 
"של אבידן. של אבא שלי זה בטוח. ברור לי שהוא שומר עלי והוא גם מדריך אותי בחלומות.
 
"המושב השני שאני משתתף בו בפסטיבל יעסוק בספר שכתבתי על ההומור והפרודיה בשירת אבידן, ואני אדבר על הרלוונטיות שלה לימינו. זו תהיה הזדמנות לדבר על המחקר הכי גדול שעשיתי אי פעם. למחרת אני משתתף במושב 'המלחמה על הזכות לארוטיקה בשירה' שבו אדבר על 'בעיני היא ברה' - אנתולוגיה של שירי זנות ופורנוגרפיה שהיא אולי האנתולוגיה הכי גדולה ומשמעותית שהוצאתי.
 
"קורה פה משהו שהוא כולו יופיטר בתאומים, כולם מכירים את היחסים שלי עם אסטרולוגיה אז את יכולה לכתוב את זה. זה סוג של שפע מאוד מדויק ואני מרגיש הרבה חסד שאני יכול לבטא את עצמי. אני באמת מרגיש שהשנה בפסטיבל אני מקבל במה מדויקת לדברים הכי רלוונטיים שלי בהווה ובמחקר בעבר". 
 


עטיפת הספר "בעיני היא ברה"
 
 
מחויבות משוגעת למדינה
 
אולי נתחיל מלדבר על המחזור שכתבת על אבא שלך. מתי נולד בך הצורך לכתוב אותו?
 
"זה התחיל לפני שנה ומשהו. עוד לפני ה-7 באוקטובר. אני פשוט לא זוכר את ההקשר של מתי ומה בדיוק גרם לי להבין שאני צריך לספר את הסיפור של אבא שלי מנקודת המבט שלו. לכתוב בגוף ראשון יחיד את כל השתלשלות הסיפור שלו בתוך מלחמות ישראל. המחזור נפתח בשורות 'מִפַּעַם לְפַעַם \ יָצָאתִי לְמִלְחָמָה'. מה שהבנתי לתדהמתי הוא שזו הייתה שגרה עבורו. הולכים למלחמה, חוזרים, הולכים למלחמה, חוזרים, הולכים למלחמה, חוזרים. זה היכה בי כשהבנתי שזה עבר כמובן גם אליי, ואת הנוכחות של זה בחיים שלי. משם יצאתי למסע בניסיון לתעד מנקודת מבטו איך זה ללכת ממלחמה למלחמה למלחמה, בלי לשאול יותר מדי שאלות. צריך - עושים.
 
"הוא נפצע שלוש פעמים. פעם אחת בגיל עשרים כשעלה על מוקש בשביל הפטרולים של כיסופים ב-56'. חצי שנה אחר כך הוא בורח מבית החולים בחזרה למלחמה בסיני. הוא היה פצוע גב קשה מאוד, ולא ביקש אחוזי נכות למרות שבדיעבד כבר אז היה לו הלם קרב. אני גיליתי את זה כמה שנים לפני מותו. הוא סיפר לי שהיה מתעורר בלילה מסיוטים, פותח חלונות לחפש אוויר, רץ החוצה מהבית. הוא לא הבין מה קורה לו, הוא לא ידע מה זה. מה זה אותו פחד אימים מלהיות בחושך.
 
"למרות כל זה, הוא ביקש להצטרף לסיירת של החטיבה הירושלמית, ללחום שכם אל שכם עם ישראל כרמל וישעיהו קורן וב-67' הוא יוצא לקרב עם חגורת גב כזאת, ואף אחד לא יודע. הוא נפצע בפריצה לארמון הנציב, אבל לא ממש התייחס לזה.
 
"תמיד ידענו שהוא היה פצוע קל. ואז יום אחד כשהוא הולך ברחוב בירושלים, איזה אלוף משנה עם כיפה ונעליים אדומות עוצר לידו ואומר לו: מאירי, מה נשמע? אני לקחתי אותך ב-67' לתאג"ד, היית פצוע, לקחתי אותך בקרב. אבא שלי לא זכר כלום. למה? נתנו לו מנת דם או שתיים והוא ישר הצטרף לכוח שהמשיך להילחם. חלק מהלילה הזה נמחק לו והוא לא ידע. הוא היה כל כך בהלם שהוא גם לא שאל לשמו של אותו אלוף משנה שכנראה היה קצין דת. ניסיתי לברר מי ומה בשבעה, דרך כל מיני מפקדים של אבא שלי, אבל הם לא ידעו. כל הדברים האלה נמצאים בתוך המחזור.
 
"הפציעה השלישית שלו הייתה הכי קשה. ניסו לעשות תפעול של נשק שלל רוסי, כנראה תותח, והחזיקו את הקנה או משהו שלושה חבר'ה, ופתאום שניים שהחזיקו אותו נטשו ואבא שלי נשאר להחזיק את הקנה, שפשוט מחץ אותו. הוא היה חנוט בגבס איזה ארבעה חודשים, הצליח לזוז רק על הרצפה כמו צב. אמבולנס היה לוקח אותו הביתה מהשיקום, היו מעבירים אותו כמו גוש. וכל זה לא מנע ממנו לקחת את הנשק ב-7 באוקטובר 73' ולרדת דרומה להילחם, אז הוא נלחם גם ביום כיפור. מחויבות משוגעת למדינה. 



דוד מאירי, אביו של גלעד מאירי, תמונה באדיבות המשפחה
 
סיפור קשה.
 
"זה הסיפור שלו, סיפור קשה גם לנוכח זה שאחר כך עשו לו טובה ונתנו לו 20 אחוזי נכות. מה זה 20 אחוז? זו בדיחה. אמרו לו, יש לך עקמת עוד מגיל צעיר. אבא שלי היה אדם ספורטיבי מאוד, מגיל צעיר היה רץ, מטפל בעצמו, והם הפילו הכל על העקמת. הבן אדם עלה על מוקש, הגב שלו הלך, נפל עליו תותח, והם תלו את כל הבעיות האלה בעקמת. היה שלב שהוא ניסה להעלות את אחוזי הנכות שלו ואז הם אמרו שיש לו אולי הלם קרב. אבל הוא לא הצליח להעלות את אחוזי הנכות שלו בשום שלב".
 
נשמע שזה לא רק אחוזי נכות כעניין חומרי, אלא זה יושב בסופו של דבר על להאמין לו. להאמין לו שזה מה שקרה לו ושהוא סובל.
 
"אני מסכים לגמרי. זו ההכרה שלא הייתה. בשנים האחרונות לחייו הוא אמר 'אני עושה הכל, לא משנה מה יהיה, כדי להעלות את אחוזי הנכות שלי'. אבל הוא לא הספיק. אז בעצם מה שעשיתי זה להעניק לו את ההכרה. אני משלים את החלק האחרון בפאזל הזה. 
 
"וזה גם מה שעשיתי עם רועי מונדר. הבנתי שאני בשליחות. לרועי, לא הייתה משפחה והבנתי שאני צריך להשאיר את הדי.אן.איי שלו בספרות העברית ולכן כתבתי את ההספד עליו". 
  


 
"אבידן דיבר דולפינית"
 
בוא נדבר גם על המושב השני שאתה משתתף בו בפסטיבל, על דוד אבידן
 
"אני אדבר על אבידן משתי נקודות מבט שתלויות זו בזו. אבידן הוא המשורר הכי ישראלי, זה שבעצם טבע את האתוס הישראלי באופן הכי עמוק, הכי דרמטי, הכי מטלטל בשירתו, וגם המשורר פורץ הדרך הכי גדול אי פעם לדעתי בעולם. זה מתחיל מההומור - לא היה משורר עברי שהציב דומיננטה כזאת גדולה בשירתו. לא היה משורר עברי שלקח את התרבות הפופולרית והכניס אותה לקאנון של שירתו. הוא היה הניו-אייג'ר הראשון שהפרקטיקות הניו-אייג׳יות הוטבעו בשירתו כהתנסות, כדרך חיים. היו כל מיני התחלות, אני לא אומר שלא היו מבשרים, אבל אבידן היה הראשון שאמר 'אני כותב על אסטרולוגיה'".
 
יש לו גם שיר על קוראת בקפה, לא?
 
"נכון. שם השיר הוא 'קריאה בקפה' והוא נכתב לדעתי ב-64'. זה המשורר הראשון בשירה העברית שהאני שלו זה אני אסטרולוגי. ולכן הוא מדבר דולפינית כי הוא מזל דגים. עכשיו, אם אתה לא מבין את האסטרולוגיה, אם אתה לא ניו-אייג'ר, לא חוקר שמבין את האקטואליה שבה אתה חי, אתה לא יכול להבין למה הוא מדבר דולפינית. זה נשמע לך נונסנס. אבל זה דבר דרמטי. זו עתידנות ואין משורר עתידן כמוהו. זו גם עתידנות שבאה לידי ביטוי, כמובן, מהצד הטכנולוגי, הפוטוריסטי, ומצד שני אסטרולוגיה, ספירטואליזם - שילוב בין המדעי למיסטי. הוא המשורר הפסיכדלי הראשון, הוא מתאר את מסע האל-אס-די שלו בספר שלם באופן מפורש ובלי פחד.
 
"צריך לזכור שבהנחה שהסנה הבוער לא היה חשיש, אז הוא המשורר הפסיכדלי הראשון הגדול, כי שם זה גם מוצפן. השימושים הפסיכדלים בתרבויות העתיקות, במונותאיזם, הן מוצפנות. זה לא אני אומר, זה בני שנון, חוקר האיווסקה - שיקוי אינדיאני הידוע כאחד החומרים משני התודעה החזקים ביותר עלי אדמות. 
 
"אבידן הוא גם משורר הרשת הראשון, משורר המחשב הראשון. הוא כתב את 'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב', צ'אטים שהם שירה. ואולי זאת כותרת נורא גדולה, אבל הוא האימפריאליסט הלשוני הכי גדול אי פעם, הוא ניכס המון שדות סמנטיים לשירה, כמו שאף אחד עוד לא עשה. הוא גם משורר החלל הראשון, המדע בדיוני, הראשון שכתב על שיווק ופרסום וקידום עצמי כשירה, וכמובן הכי חשוב משורר הפורנו הראשון. אז כשאנחנו מסתכלים על כל זה, הוא בעצם המשורר הכי חדשן אי פעם. ולגבי הישראליות זה בכלל מדהים. אנחנו לא חושבים על אבידן במונחים האלה, כמשורר ישראלי. אבל האתוס הצברי נוכח אצלו עמוק. 



עטיפת הספר "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי"

מן המקום שבו אנו צודקים בסימן 100 שנה להולדתו של יהודה עמיחי - פסטיבל שירה מטולה בירושלים רביעי–שישי, 28–30 באוגוסט 2024, כ"ד–כ"ו באב תשפ"ד. הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי, למעט המופעים המתקיימים בתיאטרון החאן(מחיר כרטיס: 30 ש"ח). רכישת כרטיסים: בית הקונפדרציה - טל' 02-5399360 או אתר בית הקונפדרציה