"ביטלג'וס ביטלג'וס" 2024, סרטו המהנה של טים ברטון, "עוד נחזור לרקוד" מסמך דוקומנטרי שחייבים לראות ועוד
"ביטלג'וס ביטלג'וס" (ארה"ב 2024) ****
פנטזיה. סרטו של טים ברטון. לאחר טרגדיה משפחתית בלתי צפויה, שלושה דורות של משפחת דיץ חוזרים לביתם שבקונטיקט. לידיה ( ווינונה ריידר) שהתאלמנה עדיין נרדפת על ידי ביטלג'וס ( מייקל קיטון), משתנים מקצה לקצה לאחר שבתה המרדנית אסטריד ( נינה אורטגה), מגלה את המודל המסתורי של העיר בעליית הגג שבביתם, והשער לחיים שאחרי נפתח בטעות. כאשר מתווספות עוד ועוד בעיות בשני העולמות, זה רק עניין של זמן עד שמישהו יגיד את השם של ביטלג'וס ( מייקל קיטון) שלוש פעמים, ובכך יחזיר לפעולה את השד הערמומי, ואז אין לדעת איזה כאוס הוא עלול לחולל. עם מוניקה בלוצ'י, דני דה ויטו. 104 דקות. ביטלג'וס ביטלג'וס ביטלג'וס, ביטלג'וס, תמונה באדיבות Tulip Entertainmentביקורת
קשה לי לזכור סרט המשך שנעשה 36 שנים לאחר הסרט המקורי. ועוד על ידי אותו במאי. ועוד עם חברי קאסט משמעותיים מהאורגינל. זה קורה עכשיו ב"ביטלג'וס ביטלג'וס". טים ברטון שוב ביים, ושוב ליהק את ווינונה ריידר (כלידיה), קתרין אוהרה (כדיליה, הסבתא החורגת) ומייקל קיטון (כביטלג'וס). ובתמונה הפארודית המתעדכנת על סרטי אימה, בדיוק על פי הדי.אן.איי של סרט המקור, גם ווילם דפו (כוולף ג'קסון), מוניקה בלוצ'י (כדלורס) וגם דני דה ויטו, ג'סטין תרו ועוד.
הצעירים, שכנראה מכירים את הסרט הראשון משירותי הסטרימינג, או שמעו עליו מהוריהם, וגם אלה שלא, יתחברו להערכתי די בקלות להומור השחור המוטרף, לדאחקות ולכל האלמנטים שברא ברטון בסרט הראשון. נראה כי הם צלחו את מבחן הזמן – בעצם נראים על-זמניים - וחוזרים עכשיו בגדול. המשכון או לא, "ביטלג'וס ביטלג'וס" הוא סרט מהנה מאוד.
"עוד נחזור לרקוד" (ישראל 2024) ****דוקומנטרי. סרטו של יריב מוזר. פסטיבל מוזיקה של צעירים החוגגים ערכי שלום, חופש ואהבה בטבע הופך לזירת טרור אכזרית וחסרת רחמים, שמותירה אחריה הרוגים, חטופים וניצולים מצולקים. השורדים משחזרים את האירוע כל אחד מנקודת מבטו, ויחד הם עדות נצחית של תום, נעורים ויופי, שנגדעו באחת. זהו סרט קולנוע תיעודי שמטרתו להביא לעולם את סיפור המסיבה מעדות ראשונה של השורדים תוך שילוב התיעוד הויזואלי הגולמי שנאסף בשטח. מעבר לצורניות הקולנועית הייחודית זו אמירה ברורה על כך שהאירוע הזה באמת קרה במציאות. עדות מצמררת אך כזו שחייבת לצאת אל העולם ולהגיע במיוחד לדורות צעירים. 89 דקות. עוד נחזור לרקודעוד נחזור לרקוד, תמונה באדיבות סלוצקי אפיקי תקשורת, MGM, Bitachon365, Sipurביקורתקצת קשה לי לתת ציון/ כוכבים לסרט כזה. כמו שהיה קשה לי להצביע כחבר אקדמיה לסרטים "#נובה" ו"זעקות ואז שתיקה". הטלטלה הרגשית שהצפייה בסרטי שואת ה-7 באוקטובר, בעיקר אם הם דוקומנטריים, היא מעבר לכל שיפוט אובייקטיבי. אבל עדיין, מדובר ביריב מוזר, יוצר עתיר קבלות. ברשימתו כבמאי, בין היתר, סרטי הדוקו "המלחמה הראשונה שלי", "גברים בלתי נראים", "בן גוריון: אפילוג" והסרט העלילתי "שבלולים בגשם". גם כאן, למרות השוני הברור מסרטיו הקודמים, הוא הרכיב נראטיב שמביא את עדויותיהם וסיפוריהם של חלק מהשורדים, אותם הוא מושיב מול מצלמה המתעדת את סיפוריהם, כשבמקביל, או לפני ואחרי, רצים סרטונים, שהם ואחרים צילמו במכשירי הסלולר שלהם בזמן ואחרי המסיבה בנובה, הקולטים את מה שחוו, את תחינותיהם לעזרה, את סערות הנפש שלהם, את התובנות שהם לא הולכים לצאת מזה בשלום. ומנגד הוא עושה שימוש בסרטוני מצלמות הגוף של מחבלי הנוחבה. התיעוד של מעשי הטבח הנוראיים, החטיפות, ההתעללויות ודברי הרהב וההתפארות שלהם. נכון עשה מוזר כשבחר גיבורים המייצגים את מה שאירע במסיבה ואחריה, כשהפכו לברווזים במטווח ועשו הכל כדי לנסות להינצל. מרואיינים אצלו בין היתר ניצולים דוברי אנגלית, וזה היה מהלך חכם מתבקש, לאחר שהסרט נרכש להקרנות בחו"ל, בטריטוריות שונות, שבראשן ארה"ב ואנגליה. ידוע כי הסרט יוקרן גם ברשת vcrhyh,BBC, שמנהליה ושדרניה אינם חובבי ציון כידוע, שם דרשו ממנו שלא לציין שהחמאס הוא ארגון טרור. כמו כן מקדיש מוזר פרק לגיבורים ישראליים שלא שרדו. בהם ענר שפירא שהשליך מתוך מיגונית את הרימונים שהוטלו לתוכה בזה אחר זה, עד שכבר לא יכול היה. והרש גולדברג פולין, שאיבד את ידו, נחטף וגופתו הובאה לישראל לפני ימים אחדים יחד עם אלה של חמישה מחבריו שנרצחו בשבי על ידי מחבלי החמאס. וגם שני לוק, שהייתה מהצעירות התוססות במסיבה, שמהרגע בו נפלה לידי המחבלים עברה התעללות קשה, הובלה לעזה ונרצחה שם. ולמרות כל הסיפורים הקודרים והתיעודים המזעזעים מוזר מסיים אותו בנימה אופטימית, כמו שאומר שם הסרט "עוד נחזור לרקוד". הרוח הישראלית לא נשברה ואנחנו עוד נזקוף קומה. יש בסרט אמנם קטעים לא קלי לצפייה, אבל לדעתי כל אחד חייב לראות אותו. כדי לזכור, לא לשכוח. "ארט קולג' 1994" (סין 2023) ****אנימציה. סרטו של ליו ג'יאן. בתחילת שנות ה-90, על רקע רפורמות שפותחות את סין לעולם המערבי, קבוצת סטודנטים אידיאליסטים במכללה לאמנות מנסים לטרוף את העולם ולחיות את החיים במלואם. כשהם עושים את צעדיהם הראשונים כבוגרים, אהבה, חברות, אידאלים ושאיפות מקצועיות – מתחילים להיווצר ביניהם קונפליקטים. 118 דקות. ארט קולג' 1994ארט קולג' 1994, תמונה באדיבות New Cinemaביקורת יצירת אנימציה סינית יוצאת דופן. היא מתרחשת בשנות ה-90, אז נפתח עידן חדש והתעורר גל חברתי צעיר של פתיחות לתרבות המערב. צעירות וצעירים סינים הלומדים בקולג' לאמנות, מגלים שהם שותפים לצעירי המעבר. באהבת האמנות, בגיבורי התרבות, בסגנון החיים ואפילו בדפוסי הרומנטיקה. באנימציה פשוטה אבל כובשת לב, הסרט מיטיב להציג את הנפשות הפועלות המתלבטות של צעירים חדורי אידיאלים של חופש, אהבה, הערצת האמנות והשאיפה לחיים מלאי יצירה, עניין ואהבה. הסרט מתנהל כמו זרם תודעה, או כמו יצירת מופשטת. וזה קסמו. הוא מתפזר באופן מתוכנן, וגם ספונטני, לכיוונים שונים, לא מנסה להיות מפוקס, אלא מאפשר לאירועים לזרום חופשי, מבלי שיחולו עליהם חוקים כאלה ואחרים. זו עבודת אנימציה יצירתית וחכמה. "מרצ'לו מיו" (צרפת 2024) ****
דרמה. סרטו של כריסטוף הונורה. קיארה ( קיארה מסטרויאני) היא שחקנית בצומת דרכים בחייה. היא ניגשת לאודישנים ונותנת את כל כולה, אבל תמיד מרגישה שכל מה שכולם רואים, או רוצים לראות, זה את הדמיון שלה להוריה המפורסמים – מרצ'לו מסטרויאני וקתרין דנב (קתרין דנב), שני שחקנים אייקונים שעיצבו את פני הקולנוע. כאשר היא חוזרת מאודישן מתסכל במיוחד, היא מישירה מבט למראה ופניו של אביה ניבטות אליה בחזרה. באותו רגע מקבלת קיארה החלטה – היא מאמצת את זהותו ומתחילה להתלבש כמוהו, לדבר כמוהו ולשקוע אט אט בדמותו. 120 דקות. מרצ'לו מיומרצ'לו מיו, תמונה באדיבות בתי קולנוע לבביקורתדי אמיץ מצידה של קיארה מסטרויאני, וגם של אמה קתרין דנב, לשתף פעולה עם פרויקט כזה, שהוא מאוד יצירתי בדרכו וגם מעורר נוסטלגיה למרצ'לו מסטרויאני. קיארה היא כידוע בתם של מרצ'לו וקתרין דנב. היא הייתה מאהבת שלו און-אנד-אוף במשך שנים, אם כי הם מעולם לא נישאו. כאדם קתולי מאמין הוא התחתן רק פעם אחת, עם השחקנית האיטלקייה פלורה קארבלה. היו לו לא מעט מאהבות לאורך השנים, ולעדותו מביניהן הוא הכי אהב את פיי דאנאוויי. ויחד עם זאת, עד מותו ב-1996 בגיל 72, הוא לא התגרש מאשתו ולא נישא לאישה אחרת. בסרט, קיארה בתו מחליטה שהיא לא רוצה יותר לחיות בצילו והיא מחליטה לתפוש את מקומו. כלומר להתחפש לאביה, כולל משקפי השמש אותם נהג לחבוש, כמו גם את המגבעת איתה הסתובב, וגם הדביקה לעצמה שפם, כמו זה שהיה לו בתקופה מסוימת בחייו. ומאחר שהיא סוג של תעתיק גנטי שלו, זה עובד לה מצוין. חלק מהעולם הקולנועי הצבעוני והססגוני בו חי מרצ'לו מסטרויאני משוחזר כאן, בין היתר באמצעות סצנה של תוכנית טלוויזיה, בהשתתפות סטפניה סנדרלי, שהופיעה לצידו בסרטים. הסצנה הזו נראית כמו מחווה ל"ג'ינג'ר ופרד", שבו השתלח הבמאי האגדי פדריקו פליני בארסיות בתעשיית הטלוויזיה האיטלקית השטחית אבל הססגונית, שהחלה לדחוק את הקולנוע ולתפוס את מקומו. מחווה נהדרת אחרת היא ל"לה דולצ'ה ויטה". קיארה, על תקן מרצקלו, נכנסת לפונטנה די טרווי, אותה מזרקה מפורסמת שבסצנה אייקונית נכנסת לתוכה אניטה אקברג ומרצ'לו בעקבותיה. ויש כאן עוד ועוד מחוות למרצ'לו ולקולנוע האיטלקי הקלאסי של שנות ה-60, ה-70 וה-80.זה סרט בהחלט מהנה ומענג, שמאפשר למי שגדל על הקולנוע האיטלקי הקלאסי לחזור אליו. קיארה מסטרויאני מצוינת, וכך גם קתרין דנב, ושתיהן מעניקות לנו פנינה קולנועית בטעם של פעם. "עשרה חודשים: נפלאות האילוזיה" (ישראל 2024) *** וחצי
דרמה. סרטו של עידן הובל. אחרי שנים של ניסיונות כושלים להיכנס להריון, מרב ( שירי גדני) בת ה-44, מצליחה: בטנה תופחת, היא חשה את העובר, וגופה משתנה, ההיריון לו ציפתה הגיע. אבל בדיקת האולטרסאונד הראשונה מראה שאין עובר והיא חווה הריון מדומה. מרב נצמדת לחוויית ההיריון ומסרבת להרפות, החודשים מתקדמים והאילוזיה משתלטת עליה. סביבתה הקרובה, האוהבת, מנסה לתמוך בה ומרב לכאורה לראשונה מאושרת. אך עם התקדמות החודשים האילוזיה הופכת אצלה למצב נפשי מסוכן, שהולך ומסתבך. 80 דקות. עשרה חודשים: נפלאות האילוזיהעשרה חודשים: נפלאות האילוזיה, תמונה באדיבות TransFaxביקורת אני זוכר לבמאי עידן הובל את סרטו הראשון המצוין "מנתק המים" (2012) בכיכוב משה איבגי. כאן מדובר במשהו אחר, ויחד עם זאת אפשר למצוא קווים מקבילים. של עיסוק בחוויה אישית ברמה שעלולה להגיע לאובססיה, או להתפתחות של פסיכוזה בלתי נשלטת. עבור השחקנית שירי גדני זוהי קפיצת דרך רצינית בקריירה. הקרדיטים העיקריים שלה עד עתה היו בתיאטרון ובטלוויזיה. בקולנוע היא עבדה עם משה מזרחי ("סוף שבוע בגליל") ומיכל בת אדם ("מאיה", "ריטה שם זמני"), אבל זהו תפקידה הראשי הראשון והיא מסתערת על האתגר בהתמסרות מלאה. היא מגלמת את מרב באופן אולטימטיבי, עם כל הקשיים, המהמורות וההתמודדות האישית והסביבתית של הדמות. היא בהחלט ראויה לקבל עוד תפקידים גדולים. בנוגע לסרט, מהרגע שהבנו מהו הסטטוס שלה בו ומהי הסיטואציה, אפשר היה לצפות לאיזו התפתחות, לטוויסט בעלילה שייקח אותו קצת גם למקום אחר. לתחושתי, בניגוד ל"מנתק המים", כאן הובל יכול היה לצאת מהגישה המינימליסטית האינטימית ולפתוח פריזמה קצת יותר. "מים רדודים" (ארה"ב 2023) *** וחצי
דרמה. סרטו של כריס פיין. דארן ( כריס פיין) הוא טיפוס סהרורי וחולמני שעובד כמנקה בריכות בלוס אנג'לס. יום אחד הוא מתוודע לקונספירציה שקשורה לשוד מים עירוני. בעקבות ביקורה אצלו של אישה מסתורית, ג'ון דל ריי ( דיוונדה ווייז) הוא עובר הסבת מקצוע ספונטנית והופך לבלש חובב, מה שיעמיד אותו, עקב פעילותו, בסכנת חיים. 100 דקות. מים רדודים "נשימה אחרונה" (ארה"ב 2024) ***
בדיוני. סרטו של סטפון בריסטול. בעולם שבו חמצן הוא מצרך נדיר והיכולת לנשום מוגבלת ללא חבישת מסכה, אם ובתה הצעירה חיות בבונקר תת-קרקעי. המקום, בו יש להן אספקת חמצן קבועה, מאפשר להן להמשיך לחיות, גם לאחר שאבי המשפחה עזב את המקום כדי לקבור את אביו ונעדר כבר תקופה ארוכה. השתיים מנסות לשרוד כאשר הן פוגשות בשני זרים שנואשים לעזרה. 93 דקות. נשימה אחרונה "רוחות מלחמה" (ארה"ב-בולגריה 2023) **אימה. סרטו של רני הרלין. ריק ( אסשון מקאולי) הוא נחת בצבא ארה"ב. לאחר נישואיו לבחירת לבו, קייט ( סופי סימנט) הוא יוצא לשרת באפגניסטן. לאחר היתקלות עם האויב במערה הוא נפגע וחוזר הביתה כהלום קרב. אשתו מזהה שמשהו אתו אינו כשורה, וזה לא רק הלם הקרב אלא אירוע על-טבעי ששינה אותו עד לבלי הכר. 91 דקות.
05/09/2024
:תאריך יצירה
|