מאמיר דדון עד נונו

את כתיבת הריאיון עם עידן קריאף קטעה אזעקה. לא מפתיע בזמן מלחמה ובכל זאת מפתיע. אי אפשר להתרגל לזה ובכל זאת התקבעה תרגולת: בקבוק מים, מפתח במנעול ומחוץ לדלת כפכפים, רק ליתר ביטחון. ובחזרה לריאיון. קריאף, בן קיבוץ זיקים, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ, משקם בימים אלה את "שקמה", מוסד חינוך לא פורמלי לנערות ונערים בני יישובי צפון עוטף עזה, שפעילותו נקטעה בכאוס הכללי של מלחמה, חטופים, קהילות שנמחו, התפרקו, נעקרו ונפוצו לכל קצוות הארץ.

בשביל מאתיים נערים ונערות מכיתות ז'-י"ב שחיים בעוטף, מוסד שקמה שבראשו עומד קריאף הוא עוגן, מקום אליו הולכים למצוא אוזן קשבת כשקשה וכואב. עכשיו הם חוזרים, בונים מחדש את המבנה שנפגע, מחזקים את היסודות שהתערערו מאז אותה השבת. ב-24 באוקטובר, מוצאי שמחת תורה, הם יקיימו בקיבוץ יד מרדכי עצרת זיכרון שתנעל את אירועי ה-7 באוקטובר בעוטף. את הפקת האירוע, בו ישתתפו אילנית, אמיר דדון, אתניקס, הראל סקעת, נונו ושירי מימון, הם לקחו על עצמם. נערים ונערות מכיתה ז' עד י"ב שראו וחוו יותר מדי, נאחזים במוכר ובעשייה כדי שיוכלו להמשיך.

"זה לא אירוע גיוס כספים, חשוב לי להדגיש את זה. אנחנו מחפשים שותפים שיעזרו לנו לממן את העצרת כדי שזה יוכל לקרות", אומר קריאף על אף שגם שיקום המסגרת, שהוקמה כדי לעודד מנהיגות, יוזמה והובלת תהליכים חברתיים בקרב בני נוער, זקוקה לרוח גבית כדי להרחיב מענים חינוכיים ורגשיים שנדרשים יותר מתמיד בעת הזו. 



אילנית, צילום: איתן טל


 
"העצרת – אבן דרך משמעותית"
 
זו עצרת שאומרת - אנחנו אוספים את השברים ומתחילים מחדש? כי זו שאלה גדולה, איך עושים את זה, איך מתחילים מחדש?

"לא יהיה נכון לסווג את העצרת, כמו את המלחמה, כמו את התקופה הזו. זה כמו לשאול מה זה הערב הזה, יותר שמחת תורה או יותר ערב השנה לתאריך העברי בו אירע האסון הגדול ביותר למדינת ישראל מיום הקמתה? ויום כיפור, זה יותר יום אבל יהודי או יותר מלחמת יום כיפור? זה גם וגם ואנחנו לומדים לאחוז בזה ובזה. זה גם ערב זיכרון, גם עצרת שקוראת להשבת החטופים עכשיו, זה גם אירוע של תקומה וכזה שטומן בחובו תהליך חינוכי רחב היקף.

"זה נשמע מילים מפוצצות, אבל זה שהנוער כאן לוקח חלק באירוע כל כך גדול, זו אבן דרך משמעותית ביותר בתהליך השיקום והחזרה לבתים שלנו. כשהנוער שלנו מפתח חוסן, משמע שדור העתיד שלנו מפתח חוסן. כשהנוער שלנו מתנסה בתפקידים מנהיגותיים ובהובלה, הוא בהכרח יהיה מפקד טוב יותר בצבא, מנהיג טוב יותר בחברה המקומית או הישראלי. זה מלמד משהו על הכוחות שיש בחברה הזו, בעם הזה. אז לדעתי, זה אירוע שגם קצת יחזיר את האוויר לריאות לכל מי שישב באותו הערב בקהל –משפחות שכולות, משפחות של קורבנות הטבח ובטח לילדים שלנו ולקהילות שמרכיבות את יישובי העוטף".

מאז השבת השחורה, עם פינוי היישובים, ועד לחזרת חלק מקהילות העוטף לביתם, מוסד שקמה הושבת. "היינו סגורים בשנה האחרונה כיוון שרוב אנשי הצוות היו במילואים ובני הנוער, יחד עם הקהילות שלהם, התפזרו בכל הארץ. עשינו כמיטב יכולתנו לשמור על קשר אבל מבחינתי לא עמדתי במשימה שמוטלת עליי – להיות פה בשבילם – כי הייתי עסוק במשימות אחרות כמו מילואים. הנסיבות ברורות אבל בסוף צריך להסתכל למציאות בעיניים ולומר שזה לא מספיק טוב ואנחנו עושים הכל כדי לתקן את זה. מתוך השבר העמוק ותחושת האכזבה, אנחנו חוזרים בראש מורם ועם רצון להיות חלק משמעותי בתהליך השיקום של הילדים, של הקהילות שלנו ושל חבל הארץ המדהים שלנו". 

"אני לא מטפל. יש לנו צוותים של עובדים סוציאליים שעובדים איתנו באופן קבוע, מחוברים למקום, מבינים את הפדגוגיה ואת ההוויה החינוכית, ומצד שני באים מעולמות התמיכה הרגשית והם שם עבור הילדים וגם עבור הצוות החינוכי. אין ספק שהמון אתגרים התווספו לעבודה שלנו לקראת השנה החדשה, שבאה עלינו לטובה אני מקווה, אבל זה קורה בשיתוף פעולה עם הקהילות, ההורים, אנשי הצוות, גורמי המקצוע הרלוונטיים ברשות המקומית וגם אלו שאנחנו מביאים בעצמנו כדי לחזק את השורות. זה צעד מאוד חשוב בתהליך".

היו נפגעים? היו אבדות? אני שואלת את זה בהקשר של טיפול

"מבית ספר שקמה, שצמוד אלינו, נרצחו בחוף הים בזיקים שלושה נערים בני 17 - טל קרן ואור תעסה ז"ל מנתיב העשרה ונדב טייב ז"ל מבית שקמה. הם לא היו חניכים במוסד, אבל הילדים שלנו לומדים איתם בבית הספר ויש המון אירועים שנעשים בשיתוף פעולה".

זו יוזמה שבאה בעצם מבני הנוער?

"הם יזמו והרימו את העצרת. זה אירוע שצמח מלמטה ומבחינתי זה החלק הכי מרגש ומשמעותי בו. מעבר לאיזו פנטזיה להרים מופע, הם באים ומבקשים לבנות מחדש את המְסוּגלות שלהם. במילים אחרות, הם באים ואומרים לנו: 'מבוגרים יקרים, שנה שלמה הקשבנו לכם, גרנו במלונות, קיבלנו תרומות, די. עכשיו זה הזמן שלנו, אנחנו צריכים לחזור למה שאנחנו מכירים, להשיב את השגרה והחוסן שלנו. זה מה שהם מבקשים והתפקיד שלנו לעמוד לצדם ולעזור לדבר הזה לקרות. זה לגמרי שלהם". 


אמיר דדון, צילום: גלעד תדהר

 
"הנוער של היום מביט למציאות בעיניים"
 
אתה מדבר על מסוגלות ואני חושבת על הנוער הזה, על הקהילות שלכם - מאות אלפי אנשים שחוו תופת. איך קמים מזה, איך חוזרים הביתה לשגרה?

"את שואלת על הכוחות ומאיפה הדלק שמניע את המנוע? אני אספר בקצרה משהו שטיפה יסביר. גם אני גדלתי פה, בעוטף עזה. ב'צוק איתן', שנפתח בחדירה של חמישה מחבלים לזיקים, פינו אותנו למשמר העמק. הייתי נער בכיתה ט' שמצא את עצמו עם כל החברים מהמוסד, על הדשא במשמר העמק. מבחינתנו, המלחמה הייתה חופשה. הייתי נער מהעוטף, שמקבל מה שהוא רוצה, עושה מה שהוא רוצה, בחופשה הטובה ביותר בעולם.

"היום אני פוגש נוער מחובר, הם כנים עם עצמם, מדברים את השפה, מסתכלים למציאות בעיניים, לא מסלפים, מסתירים רגשות, מדחיקים. יש בהם אומץ וגילוי לב יוצאי דופן. אני מרגיש שאירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה הזו, שלא דומים לשום דבר שהכרנו, הניחו על כתפינו, המבוגרים, משקל כל כך כבד להתמודד איתו וגם אחריות אין קץ. זה בא יחד עם תחושה שאין מי שידאג לך, שהגיעה לשיאה באותה השבת, כי אף אחד לא בא להציל אותך, להיות איתך. זה משהו שילווה אותנו כל החיים. אתה מבין שאתה זה שצריך לדאוג לעצמך, אתה ומי שנלחם לידך כתף לכתף.

"אני חושב שהילדים באים ואומרים: 'גם אנחנו חלק מזה, אתם לא לבד' וגם: 'אנחנו חייבים את זה בשביל עצמנו. לא נצא מהאירוע הזה בתחושה שגירשו אותנו מפה במקלות ובאבנים ונחייה עם זה בשלום, אנחנו לא מוכנים'. צריך להבין, זה לא עוד אירוע, עוד טקס, מדובר בהזדמנות של הילדים האלה לבנות את עצמם, את התפיסה העצמית שלהם ואת הנרטיב שלהם מחדש. הם בונים מציאות מחדש ואנחנו חייבים לתמוך בהם בדבר הזה. חייבים".  



עידן קריאף, תמונת יחסי ציבור באדיבות המצולם


 
"אם הנוער רוצה להרים עצרת, אנחנו מתייצבים"
 
הרבה משקל על הגב של אנשים צעירים. אולי יותר מדי

"כאיש חינוך שחי עם הילדים האלה יומיום, למדתי שצריך לבוא אליהם בצניעות, להקשיב להם כי הם יודעים הכי טוב מה הם צריכים. נכון שאני דורש מהם להיות מבוגרים במובן של לתת להם להפיק אירועים, להנהיג, להוביל, להדריך ובכך אולי לא מאפשר להם להיות ילדים, לדמיין שהמלחמה היא חופשה, לברוח לאיזה אסקפיזם מבורך. אבל בסוף, מניסיון, הם יודעים לדרוש להיות ילדים ואנחנו לומדים מתי להציב גבולות ומתי לשחרר. זה עניין של להיות קשוב להם ולצרכים שלהם. אז כשהם אומרים שהם מרימים עצרת, שזה משהו שהם צריכים, אנחנו מתייצבים לצדם".

מבנה המוסד נפגע?

"כן, אבל יש לנו מועצה אזורית מדהימה שעומדת לצידנו מה-7 באוקטובר, כשראש המועצה, איתמר רביבו, בחר לצאת מהבית בשבת בבוקר ולבוא להילחם איתנו. המועצה לצידנו, תומכת ועוזרת לנו להשתקם ולעמוד על הרגליים. הם לקחו על עצמם גם את האחריות לשיפוץ המבנים והקמת המרכז מחדש".

שאני אבין, ראש המועצה הצטרף לקרב בזיקים?

"איתמר היה בכיוון זיקים וכוח של כיתת הכוננות הזהיר אותו מפני מארב בדרך לים, אז הוא הסתובב ונסע לנתיב העשרה ושם נלחם איתם במהלך כל היום הזה. לא יודעים כי הוא איש צנוע, אבל הבנאדם נלחם כמו אריה. היינו מאוד קרובים לאבד עוד ראש מועצה באותו הבוקר". 



אתניקס, צילום: עומרי רוזנגרט
 
"יש תקווה כי אין לנו מקום אחר"
 
אנחנו מדברים על כוחות ושיקום ותקומה ואי אפשר לא לקשור את זה לכך שהעצרת מתקיימת בקיבוץ יד מרדכי למרגלות הפסל של מרדכי אנילביץ', מי שהוביל את מרד גטו ורשה  

"לא בכדי. קיבוץ יד מרדכי, מבחינתי, זה חוד החנית של התקומה החל בסיפור החלוצים שהקימו אותו, דרך הדמות המיתולוגית הזו שעל שמה נקרא הקיבוץ. אלו אנשים בבחרו בתקווה בְּמְַקום שלא היה בו גרם של תקווה. והקבוצה הזו, מורדי גטו ורשה, אני מזכיר, היו חברים בתנועת נוער.

"אז כן, העצרת תתקיים למרגלות פסלו של מרדכי אנילביץ', מול שדות שידעו חורבן ודמים, לצד מגדל המים שהופצץ ב-48' וקירותיו היו עדים לפינוי ילדי הקיבוץ במלחמת העצמאות וגם לפינוי הילדים ב-7 באוקטובר 2023. אותם הילדים יעמדו על הבמה וישירו בערב שמחת תורה את שירת התקווה בשידור חי מעוטף עזה לכל העולם. הם יקראו להחזרת החטופים ויאמרו בקול רם וברור: אנחנו כאן כדי להישאר, נְשַקֶם את עצמנו ואף אחד לא יעצור אותנו".

רוב אירועי הזיכרון נערכים ב-7 באוקטובר. אתם החלטתם לקיים את העצרת בשמחת תורה. למה?

"טקסי הזיכרון הפנימיים של הישובים ייערכו באותו היום וחשוב לנו לתת לזה מקום. מעבר לכך, ערב שמחת תורה לא הולך להיות פשוט יותר השנה. יש ניגודיות מטורפת בין מה שהערב הזה מסמל, מה הוא סימל ב-6 באוקטובר 2023 ומה הוא מסמל היום. אנחנו צריכים ללמוד לאחוז בשני הקטבים ולכן, ראוי וחשוב בעיניי לקיים עצרת זיכרון גם בתאריך הזה. יש המון אנשים שעדיין נמצאים ב-7 באוקטובר, בדגש על 101 החטופים בעזה. אנחנו נעים על הציר שבין הפקרה לגבורה. אני חוויתי את זה בצורה חד משמעית ואני מאמין שכך גם כל מי שהיה פה ומי שנמק במנהרות החמאס. אם יש מסר בערב הזה הוא שלצד הכאב והשבר הנורא שחווינו, יש תקווה כי אין לנו מקום אחר או ברירה אחרת מלבד לבנות את עצמנו מחדש כחברה וכקהילה בעוטף. תקומה תתאפשר רק לאחר שכל החטופים יחזרו - החיים לשיקום והמתים לקבורה".

מתוך שיר וזיכרון בארץ הנגב, יד-מרדכי, צילום: משה פילברג

העצרת תתקיים ב-24 באוקטובר- מוצאי שמחת תורה – קיבוץ יד מרדכי. הקהל שיוזמן: תושבי העוטף, משפחות שכולות ומשפחות קורבנות טבח ה-7 באוקטובר. העצרת תועבר בדיגיטל וברשתות ברחבי העולם. העצרת תנעל את אירועי הזיכרון לציון שנה למלחמה.