הלו"ז של "דפנה והעוגיות" לא כולל סקס, סמים ופוזות מיותרות, אבל נשים משוחררות, משפחות חמות וטקסטים מושחזים דווקא כן. דפנה קינן בריאיון מרענן ביותר.

דגל השמחה

את "דפנה והעוגיות" ראיתי לראשונה לפני שבוע וחצי בערך, כשעלינו, עם אמנים נוספים, להופיע במקלטים בצפון (לא, לא תמורת סכום כלשהו מחברה סלולרית כלשהי), הופעות שהיו, וסליחה על הבנאליות, אחת החוויות היותר מרגשות לרוב המשתתפים באותו יום ארוך. דפנה הגיעה עם חצי מההרכב, גיטרות ועוד כלים בלתי מזוהים, וכמויות אומץ ושחרור מדהימות, שמאפיינות כנראה את הדרך שלה ושל ההרכב באופן כללי.

אחרי שנתיים של הופעות, ועם צאת האלבום החדש והראשון של "דפנה והעוגיות" (הפקה מוזיקלית: רם אוריון), הם מאיישים בבטחה את משבצת הדבר הבא, כשכבר מהצלילים הראשונים של השיר הפותח את האלבום אי אפשר לטעות בהצהרת הכוונות השמחה החרוטה על דגלם המוזיקלי (למרות שהטקסטים מספרים, לפעמים, סיפורים אחרים), וביחד עם אותה שמחה, עוד כמה אפיונים ששייכים רק להם. מדובר בהרכב של ששה אנשים שארבע מתוכם הן בנות, שלושה מהם הם אחים (אור, ענבל וטל זובלסקי), חלק לא מבוטל מהם אוחזים בתואר כלשהו או עובדים בהיי טק וסקס סמים ורוקנרול לא ממש נמנים על התפריט היומי שלהם, והם גם לא מרגישים צורך להעמיד פנים שכן.

מהצד האמנותי, דמיינו ערבוב של שירים רוסיים, "המכשפות", שירי שיכורים בברים של ארצות זרות, ניחוח קברטי מעל ורוקיסטי מתחת, שעוטפים טקסטים מצוינים, ברורים, בעלי אמירה, וביחד עם זה כתובים בקלילות שכנראה צריך להיוולד איתה, והתוצאה, שירים שמזדמזמים לך בראש כמו להיטים כבר מהשמיעה הראשונה, ולא על חשבון האיכות שהם מציגים.

"הכל אצלנו בלהקה כתוב בסכמות גיליונות אקסל"

"שברי את המסגרת כשצריך, לכן היא כאן, אל תאמרי תודה כשלא מגיע לירקן כי הוא יקרן, תדליקי כשמרגיש לך, תכבי כשזה מספיק, תאמיני בעצמך, אל תאמיני בי. העור כואב, השמש גם, שיישטף כל העולם, בכל שעה את מחליפה בין זיו פנים למצוקה, הכל היום, הכל עכשיו, ולחכות זה לא מצב סביר, תאמיני בעצמך, תאמיני". ("תאמיני", מילים ולחן: דפנה קינן)

גם השיחה עם דפנה, כמו האלבום שלה ושל הלהקה, היא אחד הדברים היותר מרעננים ונטולי פוזה שנתקלתי בהם לאחרונה, במיוחד כשבתחילתה מתגלה שתאריך ההקמה המדויק של הלהקה הוא ה- 25 בינואר 2004.

- איך זה שאת זוכרת את התאריך בדיוק כזה?

זה מאוד סנטימנטלי... נראה לי שזה קשור לזה שיש בינינו ארבע בנות. חוץ מזה, הכל אצלנו בלהקה בנוי בסכמות ובגיליונות אקסל... יש לנו, למשל, יומן של אילוצים, כי אנחנו המון אנשים, ולמעשה זה הפך להיות היומן שלנו ביום יום. אז יש מין גיליון אקסל שטל מעדכן כל ערב, ככה שגם אם אני הולכת לרופא ביום ששי, זה רשום שם, אז זה בעצם מין יומן קולקטיבי כזה של כל הלהקה. די שונה מלהקות רוק רגילות, אני יודעת".

משפחה מדוגמת

- זה לא הדבר היחיד ששונה. גם אלמנט השמחה לא ממש מאפיין להקות רוק ישראליות. זה משהו שבא ממך? את בנאדם שמח במהות שלו?

"אני בנאדם, אז לפעמים כן, לפעמים לא, אבל בשורה התחתונה רוב הזמן אני אדם שמח, למרות שכשהכרתי את העוגיות הייתי בתקופה של הדיכאון הכי גדול שלי. הייתי בת עשרים ואחת, וזאת הייתה תקופה לא טובה בחיים שלי. מאז שהכרתי את העוגיות התחיל שלב אחר בחיים שלי.

"השמחה במוזיקה, זה לא בא מרצון להוכיח משהו. אנחנו קודם כל קבוצה של אנשים שאוהבים את מה שהם עושים ואוהבים להיות ביחד, חברים טובים אפילו. גם זה ששלושה מאיתנו אחים, והם אחים שמאוד מסתדרים והם חברים נורא טובים, הם משפחה הרצליינית ממש מדוגמת, ויש להם הורים מדהימים, וזה קצת כאילו הצטרפנו למשפחה שלהם בהרבה מובנים.

"חוץ מהמפגשים לחזרות תמיד יש סיבה לחגיגה. כל יומולדת זה ספקטקל, לזובלסקים יש יום הולדת בהפרש של כמה ימים אז זה הופך לרייב מטורף של חודש, ותמיד יש מסיבה שמלווה במשחקים שאור בדרך כלל ממציא, כמו `טוקי גיתית השוקולדה` שזה משחק להיט שאפילו רם אוריון נשבה בו, ואני אומרת `אפילו` כי רם רוקר אמיתי..."

- את רואה, גם את אומרת "משחק שאפילו רם אוריון, רוקר אמיתי, אוהב", כלומר את מבינה למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאתם מאד שונים מהפוזה המקובלת של להקות רוק ישראליות.

"קודם כל, רם הוא איש קורע מצחוק, איש מקסים ומתוק ומצחיק. הוא ממש דמות קומית. אבל אם להיכנס לזה, יש איזו תפיסה כזאת שלהקות רוק זה סקס סמים ורוקנרול, אבל זה לא תמיד ככה. גם לפני שהייתי בעוגיות, בלהקות הקודמות, לא ראיתי שפועלים מתוך דיכאון. אולי כותבים מתוך מצב נפשי לא יציב, אבל זה לא שאנשים כל הזמן בדיכאון".

- ואיך המצב אצלכם מהבחינה הזאת של סקס סמים ורוקנרול?

"קודם כל אצלנו קוראים לזה סקס סמים וג`ימייל. אני לא יודעת אפילו איך להתייחס למשפט הזה, `סקס סמים ורוקנרול`. לא חושבת שאי פעם חוויתי את זה כמו בסרטים הדוקומנטריים שרואים על להקות רוק של פעם. זה כנראה קשור גם לגיל שלי (24). לא חייתי בין הסיקסטיז לאייטיז. אין לי אפילו את הרוקסן והפינגווין. אני באופן אישי לא פוקדת פאבים ולא כל כך אוהבת אלכוהול. סתם כי זה לא עושה לי טוב, לא מתוך איזה אג`נדה. טל, לדעתי, מעולם לא השתכר או התמסטל בשום צורה. זה לא קיים אצלנו".

- אני נורא נהנית מזה שאתם לא נושאים על גבכם את צלב הפוזה המתבקשת.

"אני חושבת שזה גם הקסם שלנו. אנחנו פשוט נהנים לנגן ביחד. בסך הכל אנחנו די נקיים כאלה. אני גם לא יודעת איך להציג את זה כדי שזה יהיה לגמרי אמיתי כי אני יודעת שזה מפתיע. אנחנו אנשים, מורכבים, שמחים, עצובים, מאושרים, מדוכאים, יצריים, זה גם ארבע בנות בהרכב, ככה שיש יצרים, אבל מסתדרים טוב אחד עם השני, אקצנטרים בתחום המודעות, שקיימת כל הזמן. אני חושבת שאני הכי אקסצנטרית בהרכב".

אקסנטרים בתחום המודעות

"אני חיה בארץ הקוד קודש, מנסרת את היום וממסמרת את העבר, כל מעידה מעצבת את האופי, כנראה שאשאר כאן גם מחר. אני חיה בארץ שהכל כל בה, בבית די צנוע בצומת הוא תקוע, אין לי שלושה ילדים ואין לי בעל, בקושי עוד הכרתי את עצמי. אני ילדה עם אנרגיה פוטנציאלית, עם מיניות לא ברורה ותשדורת בנאלית". ("אנרגיה פוטנציאלית", מילים ולחן דפנה קינן)

קינן, בתו של הכותב והמפיק רפי קינן ואחותה של השחקנית תמר קינן ("השטן ממוסקבה", "שלוש אחיות", "קברט לוין", "ליזיסטרטה 200", "טלנובלה בע"מ"), תל-אביבית ("לא רק תל אביבית אלא בוגרת עירוני א`, שזה המיץ של תל-אביב. למדתי שם במגמת מוזיקה שהתפרקה ואני בדיוק מהשכבה שנפגעה מזה"), אוחזת ב"עוגיות" בחשמלית. "לפני העוגיות ניגנתי רק בס. גם בבית ספר, כי היו המון גיטריסטים ואני הייתי הבת היחידה, אז ברור שאני זו שתוותר".

- האמירה הזאת שלך מובילה אותי לשאלת הנשיות, שנדמה דרך הטקסטים שההסתכלות שלך עליה היא תמיד צינית. אולי כי קשה לי להאמין שאת מתכוונת בצורה הכי פשוטה למשפט כמו "כי אני נערה ואני מבינה שלאכול סרטים זה להיות אישה" כמו בשיר "דפנה פיק".

"אלה אולי אמירות ציניות אבל יש בהן הרבה אמת. רוב הטקסטים באלבום שמתעסקים בנשיות הם מאוד אמיתיים, מציגים כל מיני פנים של זה. גם `מיניות לא ברורה ותשדורת בנאלית` זה לא ציני. זה הסתכלות. זה סוג של סיכום לתקופה שחוויתי כשכתבתי את זה, להתלבטות שחוויתי".

- נורא כיף שאפשר להיות הרבה יותר פתוחים היום בנושאים האלה, נכון?

"כן, למרות שאצלי זה לא בהכרח בגלל התקופה כמו שזה קשור לבית שבאתי ממנו שהיה מאוד פתוח. לא שמסתובבים אצלנו ערומים ושרים כל היום, אבל מהבחינה הזאת תמיד הייתה לי אוזן קשבת והיה מותר להתבטא גם אם זה קיצוני. לכן, אגב, לא כל כך מרדתי. נראה לי שבתקליט הזה נמצא רוב המרד שלי. התסבוך, אם הוא קיים, נובע מזה שבאמת לא היה לי מקום למרוד רוב החיים שלי".

שיר קומי על טלי פחימה

"יש לי חבר ערבי, הוא לא גר איתי, הוא ישן די רחוק, אחרי הקו הירוק, צומת תפוח ימינה. מאז שהוא לצדי אני במעצר מנהלי, הוא לא חושב כלל על מין, רק עליי ועל שחרור פלסטין. אני לא בחורה פמיניסטית, רק קצת פעילה הומניסטית, אני דווקא די קונפורמיסטית ואוהבת אותו מסוכן. יש לי חבר ערבי והוא אוהב אותי, הוא רומנטי ממש, נורא מבוקש, אבל אוהב רק אותי". ("חבר ערבי", מילים: דפנה קינן ודן-יה שוורץ, לחן: דפנה קינן)

- תספרי לי על "חבר ערבי".

"זה טקסט שכתבתי עם דנג`ה והוא מגולל את סיפורה של טלי פחימה בצורה הומוריסטית. עליה חשבתי. אני לא יודעת אם המחשבה שלי הייתה ביקורתית או לא, כי בכל זאת, דעתי ודעתה של דנג`ה בעניין הזה שונות לגמרי ובכל זאת כתבנו אותו יחד. אפשר לסכם בכך שזה שיר קומי. אם לעשות אנלוגיה לציור, אז זה קריקטורה. יש אנשים ששומעים מילים שיש בשיר הזה כמו `הקו הירוק`, `מעצר מנהלי` או `פלסטין`, וחושבים שזה שיר פוליטי. אני לא חושבת שהוא כזה. כולנו חיים פה וזו עוד הסתכלות על משהו שסובב אותנו".

"העוגיות נתנו לי תנופה מטורפת של השראה"

- את רוב החומרים כתבת לבד (חוץ משיר שהלחינה למילים של אביה, רפי קינן, קאוור ל"סימפטי" של "פינק מרטיני" שאביה תרם לו את הנוסח העברי, ו"חבר ערבי"). איך זה שאתם לא מגיעים כמעט לכתיבה משותפת?

"קודם כל כי אני לא כותבת עם אנשים. אני לא באמת יודעת לכתוב שירים, אני פשוט עושה את זה, ובצורה אינטואיטיבית. זה אף פעם לא יוכל להיות הדיי ג`וב שלי. אני לא ממש יושבת וכותבת, יש לי קוצים בתחת. יש לי רעיון בראש והבסיס הכבד של השיר נכתב בדרך כלל ברבע שעה.

"מעבר לזה, אני חושבת שזאת בחירה מודעת שבאה גם מתוך משהו שאני הצבתי בהתחלה, מתוך אותה סיבה שקוראים לזה `דפנה והעוגיות`. מצד שני, אם אני מביאה שיר ומישהו לא אוהב אותו, לא מנגנים אותו, ויש כאלה, הרבה. אבל יש שיתופי פעולה, בתכלס זה כן מתפתח למקום הזה, והיצירה של השירים היא משותפת לחלוטין. יש שיר שמזמן לא עשינו והולך לקום עכשיו לתחייה, שהוא טקסט שכתבתי באנגלית ללחן של טל, ולאור, למשל, שכותב מדהים, יש לחן לטקסט של אבא שלי שהוא ממש להיט בהופעות.

"אני חייבת לומר כשחשבתי על להקים הרכב לא חשבתי על להקה. לא חשבתי שתהיה לי להקה עוד אי פעם, כי בגלל הניסיון הרע שהיה לי עם זה הפסקתי להאמין בלהקות. לפני העוגיות הגעתי למצב שהחלטתי שאני רוצה להוציא תקליט ולהקליט אותו לבד בבית, ומקסימום לנגן במקביל עם נגנים, ולא חשבתי שאני אמצא כל כך מהר נגנים. עם העוגיות הכל קרה בשבועיים. ולמרות שלא האמנתי יותר ששלושה אנשים ומעלה יכולים ליצור בלי שתהיה עגמת נפש של מלחמות אגו, מסתבר שהתבדיתי".

- אז איפה, בעיקר, מתבטאת המעורבות של הלהקה?

"הסאונד שלנו כשאנחנו מנגנים ביחד, הדרך שהשירים מנוגנים, מעובדים, המבנה שלהם, כל זה קשור למשהו שאנחנו יוצרים ביחד. את רוב השירים באלבום, הבליץ הגדול, כתבתי כבר כשהעוגיות היו קיימים, בארבעה חודשים שבהם הייתי כותבת שני שירים בשבוע. הם נתנו לי תנופה מטורפת בהשראה. כשאני מביאה שיר, רק שירה וגיטרה, ולפעמים אפילו רק שירה, האינטרפרטציה שלהם למה שהם שומעים מאד מעצבת את איך שזה נשמע. גם ההומור של אור, או הדרך של דנג`ה להגיד דברים, אלה דברים שמאד משפיעים גם על ההומור שלנו כקבוצה של אנשים שיוצרים ביחד".

מיישרים קו באגו

- למה הבחירה דווקא ברם אוריון כמפיק מוזיקלי?

"רם זה אחד המחנות המשותפים בטעם של כולנו בלהקה. הזובלסקים, למשל, שהיו מנגנים ביחד קאוורים בסופי שבוע, יודעים בעל פה את כל התקליט הראשון של `בתריי זוזיי`, `בתיאבון`. אני הייתי הולכת להופעות של `בתריי` בתל אביב ולא פספסתי הרבה הופעות.

אחר כך תל-אביב הפגישה בינינו, הכרתי אותו, והייתי מתייעצת איתו. כל שנה בערך הייתי נפגשת איתו ומשמיעה לו חומרים, ויצא שכולנו חשבנו עליו לפני שהתחלנו להקליט. פנינו אליו, הוא אמר `אני אחשוב על זה`, חזר עם תשובה חיובית ומשם, את יודעת... אני חייבת לומר שזו הייתה עבודה מדהימה. למרות שזה תקליט ראשון שלי, אני יודעת שעבודה על תקליט יכולה להיות גם עבודה לא מהנה, ולהקליט את התקליט הזה היה פשוט כיף חיים. זה היה גם מצחיק וקשה, אבל כיף אמיתי, ולרם יש חלק גדול בזה".

- אתן ארבע בנות בלהקה. מהניסיון שלי זו לא תמיד חוויה נעימה במיוחד.

"גם מהניסיון שלי זו יכולה להיות חוויה מאוד סבוכה, מאוד קשה. אבל עכשיו זה אחרת, והדרך היחידה שאני יכולה להסביר את זה זה שמדובר באנשים נורא מיוחדים, בלי קשר לאם הם גברים או נשים. בכל מה שנוגע ללעבד שיר, האגו שלנו נהיה פצפון עד בלתי נראה, למרות שלכל אחד יש אגו, חוץ מלטל זובלסקי כנראה, אז אנחנו פשוט מיישרים קו באגו, באופן מיידי, ככה שהעבודה על השירים תמיד נעימה כי אנחנו מחפשים את טובת השיר."

- גם שתיים מתוך שלוש הלהקות הקודמות שהיית בהן היו על טהרת הנשים, ליליפוט ומונרו. זה בטח אומר משהו.

"בטוח שזה אומר משהו, אבל הכרונולוגיה מסבירה שזה היה מקריות. מצד שני אומרים שאין דבר כזה מקריות, אז אין לי תשובה. ככה חיי רצו".

"דפנה והעוגיות", התו השמיני.
אתר הלהקה