מחול - עולים השבוע: "ימים קפואים" ועוד

"ימים קפואים" של דני לרנר הוא עוד תוצר ראוי ביותר של הקולנוע הישראלי. "מכורים בלבד 2", של קווין סמית, הוא סרט פולחן פוטנציאלי מגניב. שני סרטים ששווה לתת להם צ`אנס עולים השבוע.

"ימים קפואים" (ישראל 2006)

דרמה-מותחן פסיכולוגי. זה בדיוק מסוג הסרטים שמלהיט את הדמיון בכל הקשור לעשייה קולנועית בארץ, המאוד בעייתית עדיין בכל הקשור לעידוד ולתקצוב. אנשים אוהבי קולנוע חוברים יחד לרעיון משותף - ליצור סרט באורך מלא. אפילו אם הקרנות המסבסדות למיניהן דחו את הבקשה לממנו. אפילו אם התקציב שגויס היה פשוט מצחיק (כשמדובר בפיצ`ר) – 25 אלף דולר. אפילו כשמדובר בסך הכול במשהו שהתחיל כסרט גמר של סטודנט לשעבר באוניברסיטה.

התסריטאי-במאי דני לרנר, המעיד שזה היה כבר התסריט הרביעי השהוא כותב לסרט באורך מלא, לא הרים ידיים, למרות הקשיים שנערמו על דרכו בזה אחר זה. הוא גייס חבורה של אנשי מקצוע מוכשרים, שקודם כל רצו להתבטא, ואחר כך נענו לאתגר להיכנס להרפתקה הזו בהתנדבות. למרבה האירוניה, הסרט התחיל לפרוע את השטרות כשזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2005 – והפרס שהוענק ליוצריו היה בסך 25 אלף דולר. כלומר, הזכייה הראשונה איזנה את ההשקעה.

מדובר בסיפורה של מיאו (ענת קלאוזנר), מעין הומלסית ודילרית קטנה, שבין מכירת מנה לצרכן ופריצה לדירה ריקה כדי להעביר בה את הלילה, היא נכנסת לאינטרנט קפה ומעבירה זמן בניהול צ`אטים עם גברים. היא מנהלת רומן וירטואלי עם אלכס (פיני טבגר), ובסוף מחליטה לפגוש אותו. הם קובעים מחוץ למועדון שבו היא מוכרת את סחורתה, אבל חוסר תיאום ביניהם גורם לכך שהיא יוצאת מהמקום קצת לפני שהוא נכנס. לרוע מזלו, דווקא כשהוא פוסע פנימה, מתרחש במקום פיגוע.

אלכס מובל חסר הכרה, חבוש כולו, לבית החולים, ונכנס לתרדמת ארוכה. מיאו, אפופת רגשי אשמה, פורצת לדירתו כדי לישון בה, מגיעה לסעוד אותו בבית החולים למרות שהוא בקומה, ואט אט מאמצת את כל מנהגיו ושואלת את חייו – בגדיו, שמו, מקום עבודתו וכו`. אפילו השכנים בבניין מתרגלים לקרוא לה אלכס. אלא שהמציאות החלופית המדומה-הזויה, עם הזהות השאולה, שמיאו הכניסה את עצמה אליה ומעמיקה לחפור בה עד כדי אובססיה, עלולה להתגלות כמסוכנת והרת אסון. בסרט מופיעים גם אולי שטרנברג, סנדרה שדה ועוד.

לרנר, איש ביקורת קולנוע (כותב עבור "מעריב לנוער") ואחד שראה לא מעט סרטים בחייו וגיבש עמדה אמנותית, שואב מז`אנרים כמו הפילם נואר, ומסרטים שאהב. הבולט ביותר כאן, בעיני, הוא "הדייר" (76`), של רומן פולנסקי, כשמיאו היא תואמת טרלקובסקי (שפולנסקי עצמו מגלם , הדייר הנאיבי שנכנס לגור בדירה שהדיירת הקודמת בה התאבדה בקפיצה. טרלקובסקי נתקף אט אט בפראנויה וחש שהדיירים בבניין רודפים אותו ומנסים להכניסו לאותו מצב נפשי שבו הייתה הדיירת הקודמת, כשביצעה את התאבדותה..
למרות ההומאז`ים הלא מעטים שניתן לאתר בסרט, "ימים קפואים" עובד היטב כמותחן פסיכולוגי מקורי, מסעיר ומרתק. לרנר בונה אווירה וסיטואציות ריאליסטיות וסוריאליסטיות בו-זמנית (בשחור-לבן קונטרסטי. פילם נואר או לא?!) בעזרת צלמו המצוין, רם שוויקי. ענת קלאוזנר היא תגלית אמיתית (מועמדת לפרס אופיר), המיטיבה לשוטט בתפר העדין שבין שפיות לשיגעון. סרט ראוי ואינטליגנטי. מומלץ מאוד.

"מוכרים בלבד 2" (ארה"ב 2006)

קומדיה. "מוכרים בלבד", סרטו הראשון, מ-94` של קווין סמית צולם בשחור לבן, והתקציב שלו מסתובב באותם אזורים של דני לרנר – 27 או 28 אלף דולר (העניין שנוי במחלוקת, תלוי את מי שואלים). אבל כאן נגמר הדמיון בין השניים. סמית הוא מאלה שעושים קולנוע מודע לעצמו אך מנסחים שפה קולנועית משלהם, שלא מתחשבת במה שעושים אחרים בתחום. הוא ממקד את יצירתו בדרך כלל בטיפוסים מניו ג`רזי, מקום הולדתו, והדיאלוגים המצחיקים-הזויים-אבסורדיים על פי רוב שהוא שותל בפיהם, הופכים אותם אוטומטית לסטנדאפיסטים בפוטנציה, שבכל רגע נתון עשויים להפגין את השואו הייחודי שלהם.

מכיוון שהדיאלוגים (ומדובר בפטפטת בלתי נגמרת, אפילו בנושאים הכי פחות מהותיים) הם אחד הצדדים החזקים אצלו, סמית מסתפק בסרטיו במינימום לוקיישנים, מסתדר עם תקציבים צנועים, לא זקוק לפירוטכניקות ולאפקטים, ועובד תמיד לפי המודל שלימדו אותי בשיעור הפקה בחוג לקולנוע – תמיד תתאים את התסריט לתנאי ההפקה (אין לך תקציב למסוק, אל תכתוב בתסריט מסוק, וכו`). שורה תחתונה: סמית הוא נציג אותנטי של קולנוע האינדי, ואין מצב שמישהו יצליח לגרור אותו לאזור המיינסטרים. וטוב שכך.

כבר אחרי "מוכרים בלבד" התחיל להתנהל אחריו שובל של מעריצים, שהלך והתארך עם הסרטים ("עכברושי הקניון", "המרדף אחר איימי", "דוגמה", "ג`רזי גירל", "ג`יי ובוב השקט מכים שנית", וכעת "מוכרים בלבד 2"). סמית הפך בעל כורחו לגיבורה ולמנסחה של תרבות הפופ העכשווית, וסרטיו נכנסו בזה אחר זה לנישת הפולחן הסהרורית. פרט לכך משתרכת אחריו קליקה של שחקנים שעובדים איתו קבוע. פרט לאלה המגלמים את גיבורי שני סרטי "מוכרים בלבד", רנדל אוהלורן (דנטה) וג`ף אנדרסון (רנדל), מדובר, בין היתר, גם בג`ייסון מיוז (ג`יי השקט), וסמית עצמו (על תקן בוב השקט. כל שחקניו מפטפטים נון סטופ, בעוד הוא עצמו שומר בדרך כלל על שתיקה), וכשהם נקראים לדגל, גם חבריו הטובים בן אפלק (שהופיע בתפקיד הראשי ב"המרדף אחר איימי", דפק נוכחות ב-"דוגמה", ואף מגיח לשנייה ב"מוכרים בלבד 2") ומאט דיימון.

"מוכרים בלבד 2" – 14 שנה אחרי - נפתח עם אירוע טראומטי: דליקה שפורצת ב"קוויק סטופ", המינימרקט שבו עבדו דנטה ורנדל, ובלית ברירה הם מתחילים לעבוד במזללת מזון מהיר בשם "מובי`ס", בניהולה של בקי (רוזריו דוסון) המקסימה. מאחורי הדלפק עובד איתם בחור חנאנה כזה בשם אליאס (טרבור פרמן), פריק של הרובוטריקים ו"שר הטבעות". אבל מהלך קיצוני עומד להתבצע בחייו של דנטה: הוא עומד להתחתן עם ארוסתו הטרייה אמה (ג`ניפר שוואלבאך), בת עשירים שמתה עליו ומעוניינת להשקיע בו, לנטוש את ניו ג`רזי ולעבור איתה לפלורידה, שם יעבוד בעסק של אביה. את ימיהם האחרונים יחדיו מבלים דנטה ורנדל ב"מובי`ס", רנדל מכין לדנטה מסיבת פרידה סוטה ועוכרת שלווה, ושלל סערות קטנות שיפקדו את חייו של רנדל, ישפיעו על תוכניותיו. ג`יי ובוב השקט מושכים בחוטים ברקע. בין לבין תיחשפו לדיונים פרועים, נונסנסיים אבל כמעט פילוסופיים, בנושא גזענות נגד שחורים ויהודים, פיטר ג`קסון נגד ג`ורג` לוקאס. וגם ישו והאמונה הקתולית בתמונה.

"מוכרים בלבד 2" הוא סרט מצחיק בטירוף. מהנה ומענג. אחת ההברקות של הקיץ.